מלאכים בשמי שושן: המיתולוגיה הפרסית בתרגום חדש
שדים רודפי כבוד, נער שגדל בקן של ציפור ומלך כבול בתוך הר געש הם רק כמה מהדמויות הצבעוניות שממלאות את המיתולוגיה הפרסית הסבוכה. החוקרת תמר עילם־גינדין קראה את כל הסיפורים בשפת המקור ואיגדה אותם לספר חדש ומרתק בעברית, לצד איוריה של בתה
"הם עברו הרים וגיאיות, נהרות ומדבריות, התגברו על מכשולים בדרך, עד שקרבו למבצר הוח'תגנג אשר בירושלים, מקום מושבו של זהאכ ומרכז שלטונו"
(מתוך "הדרקון הנורא זהאכ")
לקראת שיא העלילה המרתקת ביותר בסיפורי המיתולוגיה האיראנית שבספר "גיבורים, מלכים ודרקונים", מופיעה לרגע העיר ירושלים. היא צצה פתאום, ללא התרעה, כעיר שבה משל המלך-הדרקון המרושע זהאכ, שנחשים צומחים מכתפיו ואוכלים בכל יום את מוחותיהם של שני גברים. לפי האגדה האיראנית, בארמונו בירושלים מובס זהאכ בידי פרידון, נצר למלך האגדי שהציל את החיים בעולם מן המבול. פרידון מנצח את זהאכ אך לא הורג אותו, אלא כובל אותו בלבו של הר הגעש דמאוונד, המתנשא מעל העיר הנקראת כיום טהרן. עד היום עולים אדי גופרית מראש הפסגה, הגבוהה ביותר במזרח התיכון: 5,610 מטרים מעל פני הים.
"ירושלים שבסיפור היא ירושלים הקדושה לאסלאם", מסבירה תמר עילם-גינדין בריאיון לקראת יציאת הספר. הריאיון איתה ועם בתה ענת עילם, מאיירת הספר בת ה-15, נערך בגן המפלצת בקריית היובל בירושלים: שלוש לשונות מגלשה אדומות בוקעות מפיה, אך ילדים משחקים עליה וסביבה. "זהאכ הוא מלך ערבי, ויש כל הזמן מתח בין איראנים לערבים. הקטע על ירושלים בסיפור על זהאכ מגיע מהשאה-נאמה, ספר המלכים, שכתב המשורר האיראני פרדוסי, בן המאה העשירית. הוא היה מוסלמי, אבל מאוד לאומן. יש לו בתי שיר שלא נכנסו לספר כי הם לא מעניינים קוראי מיתולוגיה, על כמה שהוא אוהב את איראן ואת השפה הפרסית, ושונא ערבית". אולי דווקא בגלל שנאתו לערבית ולערבים, אומרת עילם-גינדין, הציב פרדוסי את המלך המרושע דווקא בעיר הערבית שהייתה אז ירושלים.
כ-200 עמודים יש בספר, שכותרת המשנה שלו היא "מיתולוגיה איראנית לכל גיל". "בתכנון המקורי היו מאה עמודים. אמרנו, נגיע למאה ונגמור את הסיפור. אבל יצאו יותר". מתחילתו ועד סופו מציג "גיבורים, מלכים ודרקונים" סיפורים בלתי מוכרים לקורא העברי - רק ירושלים, שמפציעה פתאום כמקום מושבו של מלך ערבי אכזר, שולחת לרגע דרישת שלום.
יש עוד אזכורים עבריים במיתולוגיה האיראנית, אך הם לא נכנסו לסיפורים בספר. "זהאכ גם כתב את ספרי הקודש של השדים, שקוראים להם 'אורייתא'", מספרת עילם-גינדין. "המילה 'אורייתא' מוזכרת בטקסטים המיתולוגיים בפרסית אמצעית, מה שאומר שכבר אז היה איזה מתח עם דתות אחרות, ואחת מהן הייתה היהדות". "כבר אז" פירושו המאה השלישית בערך, בתקופת שלטונה של הפרסית האמצעית - הניב האיראני השליט בתקופה הסאסאנית, במאות 7-3 לספירה, אמה של השפה הפרסית בת ימינו ובתה של הפרסית העתיקה.
סיפורי המיתולוגיה שאספה, תרגמה ועיבדה עילם-גינדין מגיעים משלוש תקופות שונות. המקור הראשון הוא האווסטה, ספר הקודש של הדת הזורואסטרית, שהתפצלה מהדת ההודו-איראנית. בתי השיר באווסטה מתייחסים לסיפורי מיתולוגיה שהעם האיראני הכיר היטב ("כמו במזמורי תהלים, רק כשאתה יודע במה מדובר אתה מבין למה הכוונה"). שירי האווסטה שוננו והושרו במשך מאות שנים, עד שהועלו על הכתב סביב המאה הרביעית לפני הספירה. באווסטה "יהודים בכלל לא היו בעניין", אומרת עילם-גינדין, ורק במקורות מפרסית אמצעית מופיעים היהודים לראשונה. "מוזכר איזה כהן דת משוגע שהרג מלא נוצרים ומנדאים, אז הוא גם הרג יהודים", אומרת עילם-גינדין.
וזה קרה במציאות, או שזו הייתה אגדה?
"אי אפשר לדעת מה ההבדל בין היסטוריה למיתולוגיה. זו כתובת שכתב כהן, וזה מה שהוא רוצה שנדע. אנחנו לא יודעים מה באמת קרה".
לבסוף, המקור האחרון והעשיר ביותר לסיפורים הוא השאה-נאמה של פרדוסי, שבו מופיעה ירושלים. מלבדה אין זכר ליהדות בספר - למעט תיאורים זרים ומוזרים שדומים לסיפורים שכולנו מכירים, אבל גם שונים מהם מאוד: המבול ותיבת נח, או משה בתיבה; או דמויות היסטוריות מהספרים המאוחרים יותר בתנ"ך, כמו דרייווש, כורש ואחשוורוש.
"פאידימה השיבה לאביה באמצעות שליח: אכן גדול הסיכון. אם אין למלך אוזניים, והוא יתעורר ויגלה שמיששתי מתחת לתלתליו כדי לחפש אותן, אחת דתי להמית. אולם אעשה זאת. אעשה זאת למען בית אבי, למען עמי ולמען מולדתי, וכאשר אבדתי - אבדתי"
(מתוך "מגילת פאידימה")
כמו מיתולוגיות אחרות, גם המיתוסים האיראניים באים להסביר את הטבע והעולם, ולתרץ את מבני הכוח השולטים בחברה. ענת, המאיירת בת ה-15, קראה הרבה עלילות מיתיות, בין השאר דרך ספרי נעורים ש"מתלבשים" על מיתולוגיה קיימת ומספרים דרכה עלילה מודרנית. "אני מאוד אוהבת פנטזיה", היא אומרת. "ומיתולוגיה היא פנטזיה שהייתה רלוונטית לעולם, שאנשים המציאו כדי להסביר את העולם - גם אם זה לא הגיוני בכלל".
במה שונה המיתולוגיה האיראנית ממיתולוגיות אחרות?
"במיתולוגיות אחרות האלים באופן פעיל משפיעים על הסיפור, בעולם הגשמי. אצל האיראנים יש אלים, אבל הם לא דמויות פעילות בעלילה. הדמויות הן בני אדם, ובני האדם עושים דברים בשביל האלים".
עילם-גינדין: "בקורס על איראן שאני מעבירה במכללת 'שלם' יש שיעור שבו תלמידים מספרים את הסיפורים מהשאה-נאמה, ואחד הדברים שהם זיהו הוא שהגיבורים לא עושים דברים בשביל עצמם אלא בשביל איראן. כלומר, הם לא מבקשים הגשמה עצמית, אלא רוצים להגן על הכתר ועל הכס ועל איראן ועל העולם. בניגוד למיתולוגיות אחרות יש פה המון אלטרואיזם. אבל אני דווקא אוהבת את האוניברסליות. למשל, כשג'משיד יורד מהשיחה עם אהורה מזדא (האל הזורואסטרי - י"פ) הוא קורן, כמו משה".
עילם-גינדין, בת 44 ואם לשלושה (עומר בן ה-17, ענת בת ה-15 ואור בן ה-4), היא בלשנית המתמחה באיראן ובשפה הפרסית על גלגוליה. מתוך לימוד השפה היא פנתה לעסוק גם בתרבות האיראנית, העתיקה והעכשווית. זה לא ספרה הראשון המנסה לקרב את הקורא העברי אל תרבות איראן: היא כתבה את "הטוב, והרע והעולם" (בהוצאת מודן והאוניברסיטה המשודרת), המבוסס על הרצאותיה ברדיו על איראן הטרום-אסלאמית, וכן הוציאה בעצמה - בהוצאת "זרש" שהקימה - את "מגילת אסתר מאחורי המסכה", ספר פרשנות עשיר וצבעוני שעוסק בתרבות, בשפה ובדת המסתתרות מאחורי נוסח המגילה. היא גם כתבה ספרי מחקר ומאמרים רבים, אבל זהו ספרה הראשון המיועד במיוחד לילדים.
את הרעיון לתרגם ולעבד את סיפורי המיתולוגיה האיראנית למען הקורא העברי העלתה ענת עצמה. "כשהייתי בת תשע שברתי את הרגל, והייתי בגבס חצי שנה. בזמן שיעורי ספורט קראתי את הספר שאמא הוציאה אז, 'הטוב, הרע והעולם', שהיו בו פרקים על מיתולוגיה. אלה היו הפרקים היחידים שקראתי - שאר הספר היה בעיקר היסטוריה ובלשנות, וזה לא מאוד מעניין לילדה בת תשע. אז הצעתי לאמא שאולי היא תכתוב את סיפורי המיתולוגיה האלה לילדים, ואני אאייר אותם".
השתיים דגרו על הרעיון במשך כמה שנים, ורק לפני כשנה, פחות או יותר, התחילו לעבוד על הספר. "בהתחלה בחרתי את הסיפורים", מסבירה עילם-גינדין את תהליך העבודה, שהסתיים לאחרונה עם ההוצאה לאור. "הבחירה הייתה נורא קשה כי בכל פעם המשכתי לקרוא, או קראתי כמה עמודים אחורה, ואמרתי - אבל אני רוצה גם את הסיפור הזה!"
אז הסיפורים התארכו מכל הצדדים.
"כן. קראתי גם באנציקלופדיה איראניקה על הדמויות, כדי לכוון אותי לטקסטים. שם יש ממש סיכומים על כל הדמויות, ונאמר מה כתוב באיזה טקסט".
אנציקלופדיה איראניקה?
"זו אנציקלופדיה באנגלית שכותבים פרופסורים, פרויקט בינלאומי מקוון אבל גם מודפס, והמקור הכי מוסמך בכל מה שקשור לאיראן. אני בעצמי כתבתי בה שלושה מאמרים. אם גיליתי שם שהסיפור מופיע ביותר ממקור אחד, קראתי את כל המקורות. בהתחלה תרגמתי אותם 'חאפר' ושמתי אותם זה לצד זה, ואז הרכבתי מהם סיפור אחד. בחלק מהמקרים זה היה נורא קשה. היו סתירות בין הסיפורים, והיו מסרים דתיים שהיינו צריכים להוריד, הרבה 'אהורה מזדא יעזור לך'. הסיפור על זהאכ היה הכי קשה, כי הוא הגיע מכמה מקורות מלאי סתירות. עשיתי ממנו סיפור אחד, והלכתי לכיתה וסיפרתי אותו".
"הכיתה" היא כיתת "אשל" (שכבות א'-ג') בבית הספר א.ד.ם לסביבה בגעש. "בכל שבוע באתי ועשיתי להם 'שיעור איראן', והם עזרו לי - למשל, הם אמרו לי אם יש תיאורים לא מובנים שצריך להסביר. נניח, את המילה 'לסגוד' הם לא הבינו, אז הסברתי: במקום לכתוב 'אל תסגדו לשדים בשום אופן', כתבתי 'אל תסגדו לשדים: אל תאמינו בהם, אל תתפללו להם ואל תקריבו להם קורבנות' - ניסוח שגם מסביר מה זה 'לסגוד', וגם חוזר על תוכן של מחשבות, מילים ומעשים. מצד שני גם לימדתי את הילדים שלא חייבים להכיר כל מילה, ואפשר לפי ההקשר להבין מה הפירוש. היה לי חשוב לא להנמיך את השפה בשביל הילדים, כי הם כן יכולים להבין מההקשר".
ואיך הם הסתדרו עם השמות האיראניים הקשים?
"לכן שרטטתי את אילן היוחסין בתחילת הספר: כדי שהילדים יוכלו לחזור ולראות מי קשור למי. אבל בכיתה הם נורא אהבו את השמות, זה היה כיף. בכל פעם שהזכרתי דמות שהם כבר הכירו, עשינו חזרה על כל עלילותיה הקודמות. גם ההורים של הילדים עזרו בתיקונים בספר. הם אמרו שהם מקווים שיש תיווך בנקודות מסוימות, ולכן חלק מהתכנים - למשל נישואי אחים - עברו מגוף הטקסט אל אחרית הדבר".
ב"אחרית הדבר" של כל סיפור נמצא הסבר באורך עמוד או שניים - טקסט בלתי מנוקד, שאינו מיועד לקריאה לילדים - על המילים והרעיונות שעומדים מאחורי הסיפור. בסוף "מגילת פאידימה", למשל, הפרק שמתאר את עלייתו של דרייווש למלכות, מספרת עילם-גינדין על המקורות לעלילה הצבעונית, שמופיעה הן בכתובת אבן ארכיאולוגית מטעם המלך עצמו והן בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס. היא גם מעלה הסברים והשערות בנוגע לפרטי העלילה, שבה הורג דרייווש את המלך ויורש את מקומו.
"התזה שלי היא שאנשים אמרו שהוא לא שליט לגיטימי, כי הוא הרג את המלך", מסבירה עילם-גינדין. "הוא מספר לנו מה שהוא רוצה שנדע; זה גם מה שהרודוטוס כתב אחר כך; וזה הסיפור אפילו לפי 'היה היה' (סדרת אנימציה חינוכית לילדים, פופולרית בכל העולם, בהפקה צרפתית - י"פ). אבל מאוד יכול להיות שהוא פשוט הרג את בן הדוד שלו והמציא את הסיפור כדי לרסן את הלשונות הרעות. הוא גם המציא את המושג 'אחימני' (הממלכה האחימנית היא האימפריה הפרסית הגדולה בשנים 539 עד 331 לפני הספירה. היא זאת שלפי מגילת אסתר משלה ב-127 מדינה - י"פ), על שם האב הקדמון המשותף של כורש ושלו. הוא מזהה את המוצא המשותף כדי להצדיק את שלטונו. יכול להיות שהוא אפילו באמת הרג את המלך המתחזה בי' בתשרי, אבל תזמן לכך את ההרג כי זה היה תאריך חשוב".
"כשברדיה בן כורש נרצח / על ידי משרתו של האח, / אמגושי ממדי התחזה - אללי - / את הכס והכתר לקח! // אז שבעת אצילי הפרסים, / עם עזרה מתוך בית הנשים, / את פרס שחררו; את דרייווש בחרו; / והרגו גם המון אמגושים"
(מתוך "מגילת פאידימה")
בפתח כל סיפור חיברה עילם-גינדין שני בתים מחורזים - חמשיר כפול, למעשה - ובהם קיצור העלילה המתרגשת על הקורא, וכך מתומצתת עלילת דרייווש בפתח הסיפור על עלייתו למלכות. הקווים הכלליים מזכירים מאוד את עלילות מרדכי ואסתר, המן ואחשוורוש: האמגושי ממדי שניסה לקחת את הכתר, שבעת שרי המלך, העזרה של פאידימה מבית הנשים ואפילו הרג האמגושים. ובכל זאת, לנו יש תנ"ך משלנו: למה הקורא הישראלי צריך להתעניין במיתולוגיה איראנית?
"קודם כול, הקורא הישראלי יתעניין כי מיתולוגיה היא כיף", אומרת עילם-גינדין. "לא חשוב של איזה עם - גם של עמים שלא קשורים אלינו בכלל. אבל על אחת כמה וכמה שזו מיתולוגיה של עם שהממשלה שלו והממשלה שלנו נמצאות במצב מלחמה כבר 38 שנה. עם שנחשב לאויב הכי גדול שלנו.
"אני מאוד רוצה לשנות את התפיסה של הציבור הישראלי. איראן היא לא רק פצצת אטום ולא רק הרפובליקה האסלאמית, אלא 3,000 שנות היסטוריה ומיתולוגיה, תרבות עשירה ומגוונת וקשרים עם היהדות. איראן היא לא רק 38 השנים האלה.
"גם האיראנים עצמם יודעים שאיראן היא לא רק מה שהיא עכשיו. פעם כתבתי בפייסבוק 'הרפובליקה האסלאמית של איראן', והחברים האיראנים שלי נעלבו. בשבילם הרפובליקה האסלאמית היא הכיבוש הנוכחי, הכיבוש הערבי השני. היא לא איראן. לכן חשוב לי שהקורא הישראלי שאומרים לו איראן לא יחשוב 'פצצת אטום', אלא יחשוב על עלילות זאל בקן הסימורג. או על פרידון. אגב, זה היה השם הקודם של חסן רוחאני, חסן פרידון, לפני שהוא שינה את שמו לשם ערבי". למי שכבר שכח את ראשית הכתבה, פרידון הוא מי שלכד את הדרקון הירושלמי זהאכ וכבל אותו בהר הגעש המתנשא מעל טהרן.
באגדת אחרית הימים - "הקרב האחרון של זהאכ" - מתוארת התעוררותו העתידית של הדרקון ושלטון האימים שלו, בסוף האלף השישי, עד שיובס בידי גיבור בן אלמוות שיביא את הגאולה לעולם. השם הישן של רוחאני מעיד שסיפורי המיתולוגיה של העם האיראני שרדו בדרך כלשהי את השתלטותה המכאיבה של התרבות המוסלמית.
תני לי תקציר של תולדות הדת באיראן.
"עד זרתושטרה, שאנחנו לא יודעים מתי בדיוק הוא חי, כנראה בין 1400 ל-1700 לפני הספירה, הייתה דת הודו-איראנית משותפת, שההינדואיזם הוא התפתחות ישירה שלה. זרתושטרה כנראה נולד לדת הזאת". אבל בגיל צעיר הפסיק זרתושטרה לסגוד לאלים ההינדים, והפך את היוצרות: בשבילו היו האלים ההינדים לכוחות רעים, בעוד הכוחות הרעים של דת ההינדו הפכו אצלו לאהורה מזדא, האל הראשי הטוב של הזורואסטרים. "זרתושטרה גם מפריד הפרדה מוחלטת בין העולם הגשמי לעולם הרוח", אומרת עילם-גינדין. "בהודו האלים חיים בראש הר פיזי מוכר, ולפעמים מתגלמים ויורדים לאדמה, ולפעמים עושים מעשים לא ראויים עם נשות החכמים. כלומר, יש אינטראקציה בין אלים לבני אדם כל הזמן. אבל בדת הזורואסטרית - אין.
"זאת הייתה הדת של רוב המלכים האחימנים. גם דרייווש וגם אחשוורוש מודים לאהורה מזדא, ואומרים 'הוא רצה שאהיה מלך, הוא עזר לי להיות מלך'. כורש מודה למרדוך הבבלי, ואנחנו לא יודעים אם זה כי הוא באמת האמין בו או מסיבות פוליטיות - הוא הרי החזיר לכל האלים את המקדשים שלהם, וביקש מכל האלים להיות מליצי יושר שלו בפני מרדוך.
"אחר כך הייתה עוד דת, הדת המניכאית, שפרחה במאה השלישית לספירה, והתחרתה אפילו בנצרות אבל הפסידה. היא הייתה דומה קצת לנצרות: האנשים הכי בכירים בה לא התרבו. היא דגלה בזה שהעולם צריך להסתיים, בגדול. יש המון דברים משותפים בינה ובין כת מדבר יהודה - שתיהן גנוסטיות. ואז, במאה השביעית, הגיע הכיבוש האסלאמי הכואב מאוד".
ומה הוא עשה לדת האיראנית?
"הרבה יותר קל להתאסלם מאשר להזדרדס", עילם-גינדין ממציאה אד-הוק פועל עברי ל"גיור" לדת הזורואסטרית. "אם היו נישואים של איראנית ומוסלמי או להפך, הם נהיו מוסלמים: הדת הזורואסטרית נידתה אותם, והדת המוסלמית קיבלה אותם. כדי להתאסלם צריך לומר את השהאדה חמש פעמים, אבל כדי להפוך לזורואסטרי צריך להיטהר הרבה, ולהתרחץ בשתן פרים, וכל מיני דברים כאלה. זה לא שווה את זה. החוקים הרבה יותר קשים.
"איראן בהתחלה הייתה מוסלמית סונית. רק במאה ה-16, בגלל ילד בן 14 שבמקרה היה מלך, היא הפכה לשיעית. כמו שהדת הזורואסטרית הפכה לדת הממלכה בגלל מלך אחד, כמו שהנצרות הפכה לדת העולמית בגלל הקיסר קונסטנטין, גם השיעה הפכה לדת של איראן בגלל מלך יחיד".
מה קורה לעם האיראני כשהוא מחליף דת, והסיפורים הזורואסטריים עדיין מתגלגלים אצלו?
"הסמל הזה שאני עונדת הוא זורואסטרי", עילם-גינדין מראה לי את התליון שבקצה השרשרת שלצווארה. "הרבה איראנים לאומנים עונדים אותו. יש גם הרבה שאומרים שהם זורואסטרים למרות שהם לא. ושמעתי גם לאחרונה - לא בדקתי את זה - שיש כהני דת זורואסטרים שמקבלים איראנים גם בלי כל הטקסים הקשים, בגלל משהו כמו חוק השבות. רוב האיראנים מוסלמים, אבל הרבה מהם - למרות שההורים שלהם מוסלמים - אומרים 'אני לא מוסלמי, אלא חסר דת', בגלל הכפייה הדתית. מאז המהפכה האסלאמית הרבה איראנים שונאים את דת האסלאם".
אבל איראני מוסלמי, שיעי - הסיפורים האלה עושים לו משהו?
"בחרתי סיפורים שאיראנים מכירים, אבל גם כאלה שלא. מיתוס הבריאה הוא זורואסטרי לגמרי, ורוב האיראנים לא מכירים אותו. חלק מהסיפורים שהשארתי לכרך הבא מוכרים מאוד - הסיפור הכי מפורסם והכי טרגי הוא על רוסתם וסוהראב, ואתה יכול היום לקנות לילדים בובות של רוסתם וסוהראב, ויש קומיקס של רוסתם וסוהראב. חלק מהסיפורים עוברים מדור לדור וכולם יודעים ומכירים אותם. זהאכ - כולם יודעים מי זה".
"כשלסאם, הגיבור המהולל / נולד בן ללא צבע בכלל - / בן לבן? סאם נחרד; נטשהו מיד, / וציפור נשאתהו אל על"
(מתוך "זאל בקן הסימורג")
האיראנים, אומרת עילם-גינדין, לומדים את השאה-נאמה בבית הספר, למרות שפתו הקשה להבנה בשביל דוברי פרסית מודרנית. היא משווה את המאמץ ואת פערי ההבנה לקשיים שלנו בקריאת שירת ימי הביניים מספרד המוסלמית. בין האפשרויות שהציגו לה המקורות השונים לשמות גיבורי העלילה בחרה עילם-גינדין דווקא בצורות הפרסיות העכשוויות, "כדי שישראלי שפוגש איראני יוכל לדבר איתו על המיתולוגיה הזאת. זה גשר. זה חלק מהגשר".
בצד השני יש מישהו שעושה דברים דומים? שמתרגם מעברית לפרסית?
"עמוס עוז תורגם לפרסית. גם אתגר קרת".
והתרגומים האלה נמכרים באיראן או ברחבי העולם?
"גם וגם. את הספר של עמוס עוז חברה קנתה לי בטהרן: קוראים לו 'פתאום בלב היער', אני חושבת. נאגהאן דר דל ג'נגל", היא חוזרת על שמו של הספר בפרסית. במקור זהו "פתאום בעומק היער", שתרגם שאהרוז ראשיד דווקא מהגרמנית, ויצא לאור ב-2011 בטהרן.
האיור שעל כריכת "גיבורים, מלכים ודרקונים" מציג את זאל - הנער הלבן - יושב בקנה של הציפור האגדית סימורג. הוא הראשון שציירה ענת בשביל הספר. "יש הרבה ציורים של הסימורג שצוירו בעבר, אבל לא רציתי שהאיור יהיה מבוסס על ציורים קיימים", היא מספרת. "רוב הציורים מושפעים מהתקופה שלהם, והם לא יהיו נכונים לציפור עצמה. באנציקלופדיה איראניקה הסימורג תוארה כעוף דורס, אז חיפשתי תמונות של עיט וציירתי לפיהן. בשביל אחד האיורים הסתכלתי על ציורים עתיקים כדי לדעת איך כתר צריך להיראות. בשביל בגדים הסתכלתי בעיקר על חריטות באבן, ועל דוגמאות עתיקות".
מלבד איור הכריכה, האיורים בספר הם בקווים שחורים על רקע לבן, ומפתה מאוד לתת לילדים לצבוע אותם. ההזדמנות אכן נוצלה. כדי לתמוך בהוצאת הספר גייסה עילם-גינדין כ-37 אלף שקלים בקמפיין מימון המונים בהדסטארט (זהו לא קמפיין הגיוס הראשון שלה: גם לספרה הקודם היא גייסה תמיכה דומה). בתור תשורה לחלק מהתומכים הוציאה חוברת דקה ובה הסיפור על זאל בקן הסימורג. הסיפור נכתב כולו בבתי שיר מחורזים, בסגנון החמשירים הכפולים שבפתח כל פרק בספר המלא, וליד כל עמוד שיר - איור לבן לצביעה, פרי מכחולה של ענת.
כמו החוברת, גם הסיפורים עובדו מתוך מחשבה רבה על הילדים שיקראו אותם. "יש הרבה אמירות מוסריות באמצע הסיפורים", אומרת עילם-גינדין. "פתאום במהלך העלילה אומרים 'מוסר השכל, צריך ללמוד ש...' או 'הלקח הוא כך וכך'. התלבטנו המון, אני ויובל קפלן שותפי, אם להשאיר את זה או לא. התייעצנו עם מומחים לספרות ילדים והם אמרו להוריד את המשפטים האלו. אבל, למשל, כשזהאכ הורג את אבא שלו כן השארנו את האמירה שאף אחד לא הורג את אבא שלו. כשסאם נוטש את זאל השארנו את החכמים שלו, שאומרים לו 'מי עושה דבר כזה, לא נוטשים ילד'.
"יש ענייני מוסר שהחלטנו לדלג עליהם, ורק הכנסנו אותם לאחרית דבר. למשל, כשפריידון שולח את המשרת שלו למצוא נשים לבניו, הוא אומר 'תמצא נשים מושלמות שאף אחד לא ראה את הפנים שלהן, שרגלן לא דרכה מחוץ לווילון ההפרדה, שהפנים שלהן מכוסות'. את כל ענייני הצניעות האלה לא הכנסנו, אלא הזכרנו רק בהסברים שבסוף".
עוד כלי שמסייע לעילם-גינדין להציג לקוראים הקשר הוא מפה שמציגה את הגיאוגרפיה של המיתולוגיה באיראן. "גם המפה וגם אילן היוחסין נוצרו כי בכיתת הפיילוט, באיזשהו שלב, אחת הילדות היותר קטנות אמרה 'אני לא מצליחה לעקוב'", מסבירה עילם-גינדין. היא מצביעה על המקומות במפה ומחברת אותם לסיפורים שבספר: "הסיפור של ארדשיר מתרחש באזור הזה, בפארס. שושן זה כאן, במדינת עילם. הכורדים, שהם האנשים שהטבחים של זהאכ שחררו, נמצאים כאן. זהאכ היה בערב, או בבבל, וגם בירושלים. סיסתאן הוא המחוז של סאם וזאל. סימנתי את שלוש האשים שהדליק ג'משיד. והכפר ראג – זה המקום שזרתושטרה נולד בו. 'ראג' הפך ל'ריי', שזה שמה של שכונה בצפון טהרן. זרותשטרה היה בחור טהרני".
היא מספרת את אחת האגדות על זרתושטרה, שלא מופיעה בספר הנוכחי. "כשהיה בן עשרים הוא הלך לכהן דת ושאל אותו: מה אני צריך לעשות כדי להציל את נשמתי? כהן הדת ענה: אתה צריך לתת אוכל לעניים, מספוא לבהמות, עצים לאש, נסך למים, ולסגוד לאלים רבים ככל האפשר באמצעות הדיבור, שהוא המילה. הוא עשה את כל הדברים האלה, אבל בשום אופן לא סגד לאלים ההינדים". הסיפור הזה, וסיפורים רבים אחרים, ימתינו לספר המיתולוגיה הבא שלה.
אקו"ם