חולמים להוציא ספר? תרגילים לסופרים מתחילים
לערוך אודישנים לדמויות, להעלות רעיונות תוך כדי ריצה, להיזכר באהבה נכזבת, לכתוב שלוש שעות ללא הפסקה: 11 סופרים משתפים בתרגילי כתיבה עבור כל מי שרוצה ואוהב לכתוב. חלק ב' בפרויקט
איך מתחילים לכתוב? מהיכן יכול לנבוע רעיון? איך מפתחים דמויות מעניינות וייחודיות? מה ניתן לעשות על מנת לגבש סגנון משלנו? ואיך כותבים משהו חדש ומרענן על נושא שנדמה שכבר כתבו עליו הכל? בשאלות האלו נתקל כל כותב באשר הוא – החל ממי שכותב לעצמו ולמגירה, דרך כותבים מתחילים ועד לכותבים מנוסים וותיקים. גם אם הכתיבה בוערת בעצמותינו, והיא הרבה יותר מרצון – אלא צורך של ממש, כולנו זקוקים לעיתים למישהו או למשהו שיזכירו לנו לחפש את הקול הייחודי שלנו, לכתוב את מה שאנחנו מרגישים ולכבות את העורך והמבקר הפנימיים שיושבים לנו בראש, להעז, לחדש, להפתיע – את הקוראים, אבל קודם כל את עצמנו.אחד עשר סופרים – חלקם ותיקים יותר, וחלקם עוד זוכרים היטב את חוויית ספרם הראשון, מזמינים אותנו להציץ בתהליך החשיבה והכתיבה שלהם ומשתפים אותנו בתרגילי כתיבה שחיברו, ומיועדים לכותבים מתחילים ומנוסים כאחד. אתם מוזמנים לקחת עט ודף ולצאת לדרך.
לחלק א' בפרויקט.
"בסרט 'הכי טוב שיש', מגלם ג'ק ניקולסון את מלווין יודול – סופר נוירוטי, אובססיבי-קומפולסיבי וחסר כישורים חברתיים, אשר כתב שישים רומנים. באחת הסצנות המרכזיות בסרט, נשאל יודול על-ידי מעריצה נרגשת שהוא פוגש באקראי כיצד הוא מצליח לכתוב נשים כל-כך טוב. תשובתו של הסופר מותירה אותה חסרת מילים: 'I think of a man and I take away reason and accountability', יודול עונה לה. בתשובתו לשאלת המעריצה, יודול מציע, למעשה, פתרון לבעיה מאוד נפוצה בכתיבה – כיצד לכתוב על חוויות שאיננו מכירים. הפתרון הוא לגשת לחוויה מוכרת, לזקק אותה ולהתיק אותה לחוויה לא מוכרת", אומר הסופר ינון ניר.
"עכשיו תורכם - בחרו חוויה בלתי מוכרת לכם, כזו שלא חוויתם בעצמכם, וכתבו עליה באמצעות שימוש בחוויה מוכרת. למשל - רובנו חווינו פרידות, אהבות נכזבות ותחושת כישלון בשל מערכת יחסים שלא צלחה. מעטים מאיתנו, לעומת זאת, הודחו מקורס טיס או מסיירת מטכ"ל. עכשיו, נראים אתכם כותבים על נער בן שמונה עשרה שהודח מיחידה מובחרת ומשתמשים באהבה הנכזבת שחוויתם בתיכון כדי לתאר את החוויה שהוא עובר.
"חוויות נוספות לא מוכרות שתוכלו לכתוב עליהן (בתנאי שבאמת לא חוויתם אותן) הן ציד חזירי בר, חינוך ביתי, הבחירה לא לעשות ברית מילה והלחץ המשפחתי המתלווה אליה, וכו'".
"אתם רוצים לכתוב. חייבים. אבל לא יודעים על מה. ואולי דווקא יש לכם רעיון, אבל אתם לא מצליחים להתחיל - כותבים שורה, בורחים. חוזרים. כותבים עוד אחת. מוחקים את שתיהן. מציצים בסלולארי. גולשים קצת, ועוד טיפה. השעות עוברות, והספר שלכם לא יכתוב את עצמו. לפחות לא בשלב הזה. אז איך מתחילים? או - איך ממשיכים? ואיפה את, השראה?".
"נסו את התרגיל הבא", כך מציעה ורד שנבל, מחברת הרומנים 'עכשיו אפשר להתחיל' ו'בית הקפה של נורה אפרון'. "חפשו ומצאו צילום - כזה שמושך אתכם, ומסקרן, צילום שאתם רואים בו סיפור (איפה מוצאים צילומים? שני המקורות המועדפים עליי הם האינסטגרם ומוזיאונים). צלמו אותו, הדפיסו, הניחו מולכם והתחילו לכתוב. כתבו מה קורה שם. כתבו מה קרה לפני. כתבו מה קרה אחרי. כתבו את מה שאתם רואים - או את מה שאתם בוחרים לראות. הסיפור שכתבתם בזכות הצילום יכול להיות תמונה מרומן שלם או מסגרת לסיפור. הוא יכול להיות מנוע עלילתי, ואולי יהיה קשור דווקא לדמות משנה. ייתכן אפילו שכתבתם עכשיו סיפור שלם".
"איך כותבים ספר? רצים או שוחים אותו!", אומרת סופרת הנוער דנה אבירם הררי. "כבר נכתב בעבר שכל דבר נברא פעמיים: פעם אחת בדמיון ופעם אחת במציאות. אמחיש את דבריי: נניח שאני רוצה לאפות עוגה - אני מתכננת מראש איזו עוגה לאפות, קונה מצרכים, מכינה משטח עבודה ורק אז מתחילה את ההכנות. כך גם עם כתיבת ספר או פרק בספר: לפני שאני יושבת לכתוב את הפרק, הוא נכתב לי בראש. על מנת לכתוב את הפרק בראש, אני זקוקה להשראה, לאדרנלין, לחופש - ומבחינתי, החופש נמצא בעשייה פיזית.
"לכן, לפני שאני כותבת, אני נועלת נעלי התעמלות או לובשת בגד ים, ומתכננת זמן פנוי עם עצמי שבו הגוף שלי עובד, והראש שלי גם. בזמן הזה, אני משתדלת לנקות מחשבות שלא קשורות לספר ומתמקדת בעלילה. לפעמים קופצת לי מחשבה שמפריעה לי - אני הודפת אותה בקלילות ומחזירה את העלילה שמתחילה להתגלות אליי. בדרך כלל, עד סוף הריצה יש לי לפחות רעיון אחד חדש שעולה לי. לפעמים אני חוזרת הביתה וכותבת אותו מהר, כדי שלא יאבד לי עד שאשב לכתוב, ולפעמים אני מחזיקה אותו בראש. כך הרווחתי פעמיים – גם רווח לגוף, וגם לספר.
"נסו זאת גם אתם –
בשבועיים הקרובים, פנו לכם שלוש פעמים לתרגיל כתיבה ספורטיבי - צאו לפעילות האהובה עליכם: שחייה, ריצה, שימוש במכשירים במכון הכושר, או כל פעילות אחרת, ונסו למקד את המחשבות ברעיונות לכתיבה: נושאים, דמויות, סוגיות שמעסיקות אתכם ומעניין אתכם לכתוב עליהן. בתום הפעילות, רשמו לעצמכם בפנקס את הרעיונות שעלו, וכאשר תגיעו הביתה, לאחר מקלחת, ארוחה ומנוחה, הקדישו חצי שעה לפיתוח הרעיונות על גבי דף המחברת או מסך המחשב. עובד? מצוין, תוכלו להפוך זאת להרגל".
"כיוון שאני רוצה לכתוב דמויות שיצליחו להוביל את הסיפור למקומות הכי נכונים עבורו, אני זקוק ל'שחקנים' הכי טובים. מבחינתי כל דמות בספר חשובה – ראשית או משנית. לכן אני עושה להן אודישנים", מספר רועי סלמן, מחבר הספר 'כמעט שם', על דרך העבודה המפתיעה שלו. "מה זה אומר? יש לי רשימה ובה כתבתי עשרות דמויות מגוונות, שלכל אחת מהן יש גיל, תכונות אופי בולטות, תיאור של המראה החיצוני, ועוד קווים כללים שמגדירים אישיות. בזמן הכתיבה, ואפילו לפני שאני מתחיל, אני בוחר את הדמות שנראית לי הכי מתאימה כדי להעביר את האווירה שאני רוצה בסיפור.
"למשל - בספרי הראשון יש דמות בשם אסתר - סבתא של אורי (החבר הכי טוב של גיבור הספר). אסתר היא בעלת מאפייה, חיננית, רחומה, ומן קוראת מחשבות. כשכתבתי את 'כמעט שם', לא הייתי בטוח אם אני בוחר בה או בנורית (דמות אחרת שלא עברה את האודישן) לתפקיד – שתיהן בעלות תכונות אופי דומות, רק שנורית קצת יותר צעירה ואין לה מאפייה. זה מה שהכריע בסופו של דבר - הספר לא היה אותו דבר בלי המאפייה של אסתר!
"עכשיו תורכם – ערכו אודישנים לתפקיד חברו הטוב ביותר של גיבור הספר שהייתם רוצים לכתוב. כתבו לכל אחת משלוש הדמויות הבאות עמוד שבו תיאור הדמות. קראו את שלושת התיאורים ובחרו בדמות שתרצו להמשיך איתה:
ענבר – נערה בת שתים עשרה, החולמת להיות רקדנית. בת יחידה, חכמה מאוד, נתפסת על ידי בני ובנות כיתתה כ'מעצבנת'.
ירון – נער בן שלוש עשרה, היפראקטיבי, מצחיק, עקשן. ירון מעניק את העצות הכי טובות, ועדיין מצליח תמיד לסבך את העלילה.
אבי – אב לשלוש בנות, שמאוד רוצה שיהיה לו גם בן. אבי מוכשר מאוד בציור, וחולם להצליח בתחום".
"דמויות ראשיות נוטות לעייף. הן דורשות תשומת לב רבה, ובצדק. בימים בהם הדמויות הראשיות מרשות לעצמן יותר מדי, אני עובדת על דמויות משנה, לשם אתנחתא ורענון כוחות. בניגוד למה שנלמד בשיעורי ספרות על אודות דמות 'עגולה' או 'שטוחה', דמויות שטוחות דווקא פועלות היטב, והן חשובות לעלילה", אומרת הסופרת גלית דהן קרליבך.
"העבודה על דמויות משנה יכולה להיות מהנה מאוד, משום שפעמים רבות יש דמויות משנה בעלות תפקיד אחד מוגדר, המגיב בהתאם לעלילה. קחו, למשל, את 'אמה' של ג'יין אוסטן - אביה של אמה הוא היפוכונדר מושבע, ובזאת כמעט ומתמצה כל תפקידו. הוא תמיד מגיב למתחולל סביבו - חתונות, ביקורים, התאהבויות וכו', מבעד למשקפי ההיפוכונדר.
"ברומן האחרון שלי ('סופה של אליס', שראה אור בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן'), התקדמתי צעד נוסף ודאגתי לאפיין דמויות רבות בשניים-שלושה קווי אופי.
"וכעת, לתרגיל: בדקו אם יש בסיפור שלכם דמות משנית - הגנן שמגיע פעם בשבוע, טרול שהוא בן דוד רחוק של הגיבור, חברה, אם, אחות וכו', ושדכו לה תכונה אחת מובילה ואפילו ארכיטיפית. עכשיו, נסו לשלב את הדמות בסיפור הכללי ולהניח לה לעלות ולומר את תפקידה, ממש כמו בתיאטרון".
"אחת הבעיות שסופרים מתחילים מרבים להיתקל בהן היא ההתנגשות בין הרצון לכתוב באופן הנתפס כ'ספרותי' לבין השאיפה להפגין מקוריות ולכתוב באופן שאיש לא כתב בו קודם", מספרת מניסיונה גילה נאומן ימיני, מחברת ספר הביכורים 'כריות אוויר'. "עולה השאלה, כיצד ניתן להשמיע קול אישי וייחודי ביצירה ספרותית?".
"אחת הדרכים האפשריות היא להלחים שתי מילים יחד וליצור מילה חדשה, למשל: 'רוכב האופנוע נהג בפעלוליינות (פעלול + לוליינות) השמורה לנועזים שבחבורה'. דרך נוספת היא להעניק לדמויות שמות חיבה וכינויים יוצאי דופן, שמעידים על אופיין או על מניירות שיש להן - 'בושם' כשם חיבה לבחורה בשם בשמת, 'בילי-כפיות' ככינוי לסטאז'רית שאוכלת הכל בכפית, או 'מלי-נמרה' ככינוי לעורכת הדין הוותיקה והמבוגרת במשרד, שם המתאים לדמות אימהית, מגוננת או לוחמנית. שמות מעין אלה זורקים אותנו לעולמות אסוציאטיביים רבי גוונים ומסייעים לאפיון הדמויות באופן אמין, וזאת מבלי להיגרר לתיאורים בנאליים ושחוקים, שכבר קראנו כמה וכמה פעמים.
"וכעת לתרגיל:
1. בחרו טקסט שכתבתם, ולאורך הטקסט שנו לעיתים את שמותיהן של הדמויות לשמות חיבה ולכינויים הייחודים להן ונובעים ממאפייניהן.
2. נסו ליצור שמות עצם, שמות תואר או פעלים המורכבים משתי מילים שונות, ובכך תצרו מטבע לשון מקורי משלכם. הימנעו מצירופים שכבר נתקלתם בעבר – בספרות או אפילו בפייסבוק, והמציאו מילים מקוריות מעולמכם.
3. צאו החוצה אל הרחוב, חוף הים או הפארק, ונסו לדמות את כל מה שאתם רואים לבני אדם – את העץ בשלכת, את גלי הים הסוערים. למשל – אם גביע פרח מזכיר לכם כף יד פעורה, כתבו לכם ביטוי: 'גביע ידו'.
על מנת לוודא שהשפה הייחודית שלכם נשמעת אמינה וקולחת, קראו את הטקסט מתחילתו ועד סופו בקול רם ונסו להחליט האם כל משפט ופסקה יושבים היטב על הלשון ומתנגנים בטבעיות, כחלק טבעי מהעולם שבראתם".
לחלק א' בפרויקט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם