ראשי » תרבות » ספרות

כפר סבא 2000: הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

ההבדלים בין הרגיל והנורמלי, לכאורה, לבין המפלצתי והרצחני, מטשטשים לכדי חוסר תוחלת של נוער מנותק רגשית, בספר שבפירוש אינו מיועד לנוער. תיאורי ההתרחשויות, שלמרות קיצוניותן אינן נדמות כמופרכות אף לרגע, לא יאפשרו לכם להניח את ספרה החדש של ג'וליה פרמנטו מהיד

כמו בוקר מיומן, ג'וליה פרמנטו מצליחה ללכוד ב"כפר סבא 2000" בפלצור הדוק את הסתמיות של הרוע. אם בספרה הראשון, "ספארי" (הוצ' אגם), לכדה הסופרת באומץ את חוסר התוחלת וההוויה הריקנית-דקדנטית של עיר מסוימת, נקרא לה תל-אביב (לא בהכרח) מהזווית של יחסי גברים-נשים תועלתניים, שטופים בצריכת סמים וסקס מנותק מרגש, הרי שכאן היא לוקחת צעד אחורה מבחינת גילן של הדמויות. אבל זהו בפירוש אינו ספר נוער, אף שהוא מדבר על תלמידי תיכון.

גיבורי הספר, דפני ודוד, מתקבלים ללימודים במגמת קולנוע – משאת נפשם הזמנית והרופפת – ויוצרים סרט ביכורים שבמרכזו מעיין, סקייטר צעיר, שדוד צופה בו מחלון בית הוריו שבאזור הקניון העירוני. מעל מרחפת כל העת עננה מבשרת-רע של פנטזיות על אלימות, המלובות על ידי היקסמות מוזרה מרצח חסר סיבה וחסר מניע של נער, שבוצע שנים מספר לפני כן בידי מי שמכונים "בני טובים" (המעלה בזיכרון את המקרה האמיתי של רצח הנער אסף שטיירמן בכפר סבא ב-96').
 
למרות הכוונה לקבע התייחסות למקום ולזמן ספציפיים, כעולה משם הספר, יש בו התרחבות אל מעבר לכך. ניתן לראות בספר קינה קודרת על הניתוק, תחושת הזרות ובעיקר הסתמיות הריקנית של בני חתך גיל מסוים, בנוסף לקפיצות אופייניות בין תחושת אומניפוטנציה של נעורים לאפסות וחוסר ביטחון. אלה באים לידי ביטוי בכמה מישורים – למשל, ביחס הבוז של הצעירים להוריהם ואף בפנטזיות האכזריות כלפיהם, בשקרים התכופים שהם טווים, ובתחושת עליונות והתנשאות בשל ידע מסוים בתחומי הספרות והקולנוע לצד שנאה עצמית וסגידה לאלמנטים של אופנה ומראה חיצוני (למשל, הגיג אופייני של דוד על אמו: "הוא חושב על איך הוא מנפץ לה את הראש, איך הוא תופס בערימת התלתלים שלה ומושך, מוריד את כל הגוף שלה למטה, והיא צורחת, לא מבינה למה, וכואב לה הראש, וכואב לה הלב על מה שקרה פתאום לבן שלה. עם סכין מטבח הוא משסף לה את הגרון"...).

אולי יש כאן ניסיון לאפיין מרקם חברתי שרוחש כמו זרם תחתי בערים ובשכונות מבוססות, אולי ניסיון לפענח את החידה של הקפיצה הבלתי אפשרית בין הרגיל לכאורה, הנורמלי, לבין המפלצתי, אולי אצבע משולשת בפרצופה של הקלישאה על תום הנעורים. בכל אופן, מה שהופך אותו לספר שקשה להניח מהיד הוא המתח המתמיד בין הפנטזיות לבין מימושן (או אי מימושן), והתחושה האותנטית והמשכנעת שנוצרת בעקבות תיאורי ההתרחשויות, שלמרות קיצוניותן אינן נדמות כמופרכות אף לרגע.

ראוי לציין את האוזן הרגישה במיוחד של פרמנטו (שם עט, אגב) לדקויות של שפה מדוברת עכשווית, כולל שיבושי דיבור "מדויקים" ("הוא רוצה שאני יחזור הביתה") ושפת מסרונים מקוצרת, שמשקפת תקשורת של חוסר מגע בעידן מסכי המגע. עוד נקודה מעניינת היא היחס של דמויות מרכזיות לאוכל, כסמל למערכות יחסים עם הזולת (ועם עצמם) – מדפני, שנגעלת מאוכל ולמעשה כמעט שאינה אוכלת, אך מקפידה לגנוב מהסופרמרקט מוצרי מזון עבור מעיין הסקייטר, הקורבן הפוטנציאלי, דרך דוד, שמפציע לעתים מחדרו כדי לאכול ואז חוזר ומסתגר, ועד זיו ה"רוסי", שמקפיד מאוד לאכול מדי יום ארוחת צהריים עם אמו.

נראה שפרמנטו מנסה לבנות בעקביות גוף יצירה רציף וקוהרנטי של מראות חברתיות - דבר המתבטא, בין היתר, בכך ששמה של אחת הדמויות הצדדיות ב"כפר סבא 2000" הוא שמה של אחת מהגיבורות המובילות ב"ספארי" (הגר בקמן). מה שמשתקף במראות האפלות האלה הוא מקום עתיר פערים חברתיים, שבו גם בתאים משפחתיים מתפקדים-לכאורה אין קשר אנושי ממשי של חום ואהבה בין הורים לצעירים אבודים, מוזנחים רגשית, אובדניים ואכזריים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg