 |
 |
|
|
|
|
| סדרת הכתבות השבועית שסוקרת חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה של המין האנושי, ובפרק השלישי: אורי לוטן מודה לפלייבוי, שהצעיר את ימי נעוריו האפורים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
14/10/2004 15:58 |
|
|
|
|
|
|
|
היום, כאשר כל סטייה מינית אפשרית ובלתי אפשרית נמצאת במרחק לחיצת מקלדת מכל מי שיש לו את מספר האצבעות הנחוץ, קצת קשה לחשוב על "פלייבוי" במונחים פורנוגרפיים. השם אפילו מעלה אסוציאציה עבשה במקצת, כמו חנות תחתונים ישנה, משהו לאנשים שאולי יודעים להעריך את מקצועיות הכתבות, ההעזה בבחירת הנושאים, אבל לא יודעים מה זה סקס אמיתי. בלי סוכרזית בבקשה.
ובכל
זאת, דצמבר 1953 מהווה ציון דרך חשוב, אם כי קונטרוברסיאלי, בהיסטוריה של הפופנ'רול (שגם העיתונות כלולה בה, תרצו או לא). יותר מכך הפלייבוי הראשון גם מהווה תחנה חשובה בהתפתחותה של המיניות הגברית. התאריך המדויק אינו ברור, שכן העותק הראשון הגיע לקוראיו בתאריכים שונים באותו דצמבר שלפני 51 שנים. מכל מיני סיבות. אחת מהן הייתה ג'יי אדגר הובר(להלן גא"ה) שכיהן כיו"ר או מנכ"ל או האבא של האפ.בי.איי מ-1924 ועד מותו ב-1972.
עד שביל קלינטון הוכיח שהזין של נשיא ארצות הברית חזק יותר אפילו מהנשיא עצמו, נחשב ממלא המשרה הרמה הזו לאיש החזק ביותר בעולם. ובכן, לא מדויק. הרבה נשיאים, ובהם קנדי, ניסו להיפטר מאדגר, אבל הוא גבר על כולם. בהקשר הזה, עד היום לא לגמרי ברור הקשר שבין אדגר הובר לרציחתו של רוברט קנדי ב-1968. רוברט קנדי היה אויב של המאפיה, וכפי שהתברר מאוחר יותר, אויב של המאפיה היא אויב של גא"ה. האפ.בי.איי שימש כמגרש המשחקים שלו ולא היה, פשוט לא היה, מצב שבו מישהו - אפילו אם קוראים לו ריצ'רד ניקסון - יזיז אותו משם.
אדגר ג'יי הובר הוא שם נרדף לשנאה, הוא אויב החופש האולטימטיבי. קומוניסטים, הומואים, אלברט איינשטיין, פרנק סינטרה, מרילין מונרו, כל משפחת קנדי, צ'רלי צ'פלין ועוד אינספור אנשים – לכולם היה עניין עם גא"ה, האיש שהונחה על-ידי המוטו "לכל אחד יש משהו להסתיר". קשה לאמוד את מספר הקריירות, שלא לומר חיים, שהסתיימו בגלל הפסיכופת הזה. לא היה דבר שגא"ה שנא יותר מסקס. הֶטֶרו או הומו לא משנה. צריך להבין שמדובר בתקופה שבה התרבות הפופולארית התייחסה לאנטומיה האנושית כתופעה א-מינית לחלוטין. לצאת מהארון לא עלה בכלל על הדעת, מכיוון שאפילו המילה ארון, עם האינטונציה הנכונה, היתה יכולה להצית אש.
בין כלל הישגיו של גא"ה, ניקוי הוליווד מקומוניסטים למשל, צריך להזכיר את מערכת היחסים המורכבת שניהל עם המאפיה בעת עמד בראש פירמידת שמירת החוק בארה"ב. עוד מערכת יחסים שהובר שגא"ה דאג להסתיר מהציבור היתה זו שניהל עם "מזכירו" קלייד טולסון,שאתו התגורר בבית משותף מרבית חייו, הוריש לו רשמית את כל הונו והם אפילו קבורים זה לצד זה בוושינגטון. צמד חמד שאיש בין ניו יורק וסן פרנסיסקו לא מתגעגע אליו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'יי אדגר הובר
|
|
|
 |
|
 |
|
"אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים ולהזמין נקבה לשיחה על פיקאסו"
|
|
|
 |
|
|
|
והנה בשנות החמישים, העידן החשוך ביותר בתולדות אמריקה, כאשר גא"ה חשב שבכל מה שנוגע לגברים הוא, כמו שאומרים הגייז האמריקאים, on top, צץ בחייו אויב חדש. איש שרכש בעצמו צבא של אויבים ומעריצים, יו הֶפנֶר, אבא של פלייבוי. בשנים ההן היו כמה עיתוני גברים, "סטאג" למשל, שייצגו את אותה אנרגיה שאיש המרלבורו (שלמרבה האירוניה נפטר מסרטן) הראה במשך שנים מעל לוחות מודעות בעולם כולו. הגבר האמריקאי נראה טוב, הוא גיבור (ניצח את הגרמנים או לא?) ואוהב הרפתקאות, לרכב על סוסים משובחים למשל, ובין לבין אפשר למצוא אותו בבר עם חבריו הגברים ואפילו ליד שולחן הפוקר, כל עוד אישתו הקטנה מחכה לו בבית. יו הֶפנֶר, ששמו מעורר מן הסתם (ואפשר להבין למה) תיעוב בליבן של נשים רבות, חשב על עיתונות גברית מסוג אחר לגמרי.
"אנחנו אוהבים את הדירות שלנו", הוא כותב ביומנו מ-1953, "אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים עם חטיף או שניים, לשים מוזיקה עם אווירה על הגרמופון (מכשיר להשמעת מוזיקה מהמאה שעברה- א.ל.) ולהזמין נקבה לשיחה שקטה על פיקאסו, ניטשה, ג'ז וסקס".
את מגזין הפלייבוי הראשון הוא הפיק מכספי הלוואה שלקח כנגד הריהוט בדירתו, אבל היה לו משהו מיוחד למכור. תמונה צבעונית בעירום מלא של הכוכבת המבטיחה ביותר של התקופה, מרילין מונרו, שנעשתה על ידי הצלם טום קלי. התמונה צולמה במקור עבור לוח שנה, אבל לא זכתה לתפוצה המקווה בשל שיתוף הפעולה ההדוק שבין שלטונות הדואר וידו הארוכה של גא"ה.
ראשוני העותקים יצאו כבר בסוף נובמבר בלי תאריך שנקוב עליהם, משום שאיש, ויותר מכל הפנר עצמו, לא היה בטוח שיהיה גיליון שני. אבל סינדרלה הכתה שנית, והפעם מתחת לחגורה. המהדורה הראשונה נמכרה בשבעים אלף עותקים, השנייה והשלישית עוד יותר. המיקס ההפנרי, סיפורת, קריקטורות סקסיות, מאמרים בנושאים שהיום נהוג לכנותם "פנאי" יחד עם מאמרים "רציניים", וכמובן, העמוד האמצעי שפיתח אצל אינספור נערים את אמנות האוטו-ארוטיקה, היו שילוב מנצח, בפרט בתקופה שבה בסרטים אמריקאיים אפילו זוגות נשואים (רוק הדסון ודוריס דיי למשל) ישנו בפיג'מה ובמיטות נפרדות.
הפנר היה הראשון שהתייחס לסקס כאל חלק אינטגרלי מהחיים. מנקודת מבט גברית, אבל כזו היא האבולוציה של תרבות המערב. הגבר היה מוכרח להשתחרר כדי שהאישה תצא בהמשך מהמטבח ותממש את זכותה הטבעית למיניות חופשית. הפנר אהב נשים, אבל גם ג'ז, אמנות, ספרות, טיפוח ואוכל טוב. הוא המציא מחדש את הגבריות. בדפי פלייבוי הגברים אפילו בישלו! ואסור לשכוח שב-1953 להניח שגבריות אמיתית יכולה להתבטא בדירה עם מוזיקה טובה, לאו דווקא בחווה או בשדה הציד, הייתה מחשבה רדיקלית, אפילו חתרנית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מרילין מונרו על השער של פלייבוי הראשון
|
|
|
|
|
|
|
שחרור הגבר
|
|
|
|
|
|
|
פלייבוי לא היה נושא דגלה של המהפכה המינית האמיתית שהתחילה, לפחות כלפי חוץ, לפחות עשר שנים מאוחר יותר בשנות השישים. המסר שלו היה יותר מסתם ארוטיקה. המסר היה שחרור הגבר מתפקידו המסורתי כמפרנס ותו לא.
וקיימת כמובן גם נקודת המבט ההפוכה, שהגיעה לשיאה בשנות השמונים, בהן מחקרים בארצות הברית הראו שאחת מכל ארבע נערות עברה אונס או הטרדה מינית קשה. אלה היו השנים שבהן ספג פלייבוי את מירב הביקורת, הוגדר כהשפעה שלילית על רמת הפשיעה המינית וביוזמתו של הפונדמנטליסט האמריקאי ג'רי פאלוול הוטל חרם על חנויות שמכרו את המגזין. נשמע קצת מצחיק היום, כאשר הדור השני והשלישי של מגזינים לגברים התקרבו עד כדי מרחק יריקה מהגבול המפריד בין ארוטיקה ופורנוגרפיה.
כך או כך, פלייבוי הפך מהר מאד לחלק אורגני של תרבות המרכז במערב, ממש כמו הביטלס, שעשור אחריו שברו את החומה שבין פרינג' ומיינסטרים. להופיע בראיון המרכזי של פלייבוי נחשב כבר מזמן כגושפנקא תרבותית מכובדת שאפילו אריקה יונג, הסופרת הפמיניסטית שכמעט הפילה את השמיים בספרה "פחד גבהים" מ-1973 ומי שהכניסה בדלת הקדמית את המושג "זיון ללא רוכסן" לשיח התרבותי, ניאותה להתהדר בה. יחד עמה אפשר למנות רשימה שתעלה ריר על שפתיו של כל עורך עיתון. פול סיימון, מיילס דייויס, ביל גייטס, בוב דילן, פול מקרטני, ולדימיר נבוקוב ואפילו ג'ימי קרטר, שהודה שכן, יש לו יצרים, שנים לפני שביל-לא-עשיתי-סקס עם-האישה-הזו-קלינטון לא לקח לריאות.
אישית, אני חייב להודות שכבר שנים לא נגעתי בפלייבוי. הם לא צריכים אותי. האימפריה שיצר הפנר תמשיך להתקיים יפה מאד גם בלעדי. הפנר בן השמונים ומשהו הוא לא בדיוק גיבור תרבות שלי. בשבילי, פלייבוי היה ניצוץ לעולם הסקס בגיל ההתבגרות, שבמקרה שלי התחיל בעידן שבו היו רק שני סוגי גלידה. טעמי בפורנוגרפיה, אני מודה, קצת יותר מתוחכם מסתם וניל ושוקולד. ובכל מקרה, בעיני פלייבוי שייך למה שפינק פלויד מכנים "המכונה" ובוב מארלי קורא "בבילון". פנים רבות לה לבבילון. לפעמים היא נראית כמו מס הכנסה, לפעמים כמו גולדה מאיר ולפעמים כמו פלייבוי מגזין. אבל דווקא בשבוע זה שבו "עיתון לאישה" היא חוגג את הופעת הגיליון השלושת אלפים, והאלטר-אגו הגברי שלי (בוב וויר מגרייטפול דד) חוגג את יום הולדתו ה-56, אני רוצה להודות לפלייבוי על כך שהפך את ימי נעורי לקצת פחות אפורים.
|
|
|
|
|
|
|  | | יו הפנר. צילום: רויטרס | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
