טיפוס קשוח: מסע בהרי ההימלאיה
עומר כרמל ממשיך במסעו המרתק על אדמת נפאל. עם החזות הקיבוצניקית והניסיון הצבאי, הוא יוצא לגבהים העצומים של הרי ההימלאיה כדי להוכיח שהוא יכול. יומן מסע בנפאל - חלק ב'
- טרק על גג העולם: טיול בנפאל - חלק א'
- שיכרון חושים בפוקרה: טיול בנפאל - חלק ג'
עוד בהיותי ילד, השם "הימלאיה" היה עבורי מקור נשגב, בלתי נתפס וערטילאי. הסיפורים אודות מטיילים שקיפחו חייהם בניסיון להעפיל לפסגת ההרים היו עבורי חומר קריאה מרתק וגיבורי ילדותי היו בדמותם. בשונה מחבריי, שעיניהם נצצו לנוכח דמויות לא אנושיות כמו סופרמן ובאטמן, נשאו גיבוריי שמות של מטפסי הרים מחוספסים.
כמה מסלולים מוצעים למטיילים ברכס האינפארנות, העצום בהרי ההימלאיה. הטרק המפורסם והטרנדי ביותר בקרב הישראלים הוא טרק ה"ארואנד האינפורנה". זהו טרק שנחשב קל יחסית לשאר המסלולים ומגוון מבחינת הנוף. הסיבה להיותו כה טרנדי היא התפרסותו על פני 20 יום, אך כמובן שניתן לבחור במסלול הקצר יותר.
אני החלטתי לצאת למסלול קצר בן תשעה ימים משום שסיומו הוא תחילת היציאה לטרק הטיפוס הסופי אל פסגות האינפארנות האדירות. בתחילת המסלול יש עלייה תלולה ועוינת שנמשכת בין שלושה לארבעה ימים. בנקודת הפתיחה ממוקם כפר קטן הפועל רק למען המטיילים (וכפי שלמדנו בחלק א', למען הסר ספק, הם לא עושים זאת מנדיבות ליבם, אלא מתוך עניין כלכלי גרידא). הכפר מתפרנס ממכירת ציוד הכרחי למטפסים, אוכל, שתייה ולינה יחסית זולה ב"גסט-האוסים".
אנקדוטה מעניינת היא שככל שעולים במעלה ההר, עולים גם מחירי הלינה והאוכל בכפרים, מה שכמובן נותן במיוחד לישראלים הרגשה שנדפקנו. לא רק מטפסים כל
בקלילות מפליאה מדלגים הפורטרים על הצוקים ודרכי העפר ולעיתים קרובות גם עוזרים לסחוב את המוצ'ילה למטיילים. מקצוע הפורטר הוא קצר טווח. כשהולכים ברחובות הכפר ורואים אנשים, חלקם צעירים, כפופי גב ושמוטי רגליים, רובצים ברחובות ונראים כמי שהזיקנה נחתה עליהם באחת, דעו שבעברם הם היו ככל הנראה, פורטרים.
אחד הדברים הקשים ביותר בעלייה במעלה המדרגות, פרט לקשיים הפיזיים המובנים, הוא הקושי המנטלי שבלראות פורטריות נפאליות קטנטנות עוקפות אותי בדרך, בקלילות מעצבנת, כשחיוך שבע רצון מרוח על פניהן וג'ריקן עמוס במים תפוס לראשן. הדבר היחיד שניחם אותי במצבים שכאלה הוא הידיעה כי בעוד כמה שנים בלבד היא תלך כפופת גב עם פרצוף עצוב ותיזכר בימי הפורטריות העליזים.
הטרק מסומן בשבילי דרך ומאד קל להתמצאות. אפילו ברגעים מסוימים כשאין נפש חיה באיזור, ואתה משוטט לבדך בין יערות הענק לנחלים השוקקים, עוטפת אותך תחושת בטחון בשל הידיעה שאתה הולך בשביל האבנים הצהובות של נפאל, בדרך הזהב של ההרים בזכות הסימון הבולט של המסלול. אחד הדברים המרגשים במסלול הוא האופק המתקרב ובא ובו הפסגות המושלגות.
היום הראשון בצעידה הוא הקשה ביותר בגלל שהגוף לא מוכן עדיין לקושי הפיזי, בעיקר אחרי חודש של אכילת "מומו". ההגעה לכפר הראשון הייתה לי כמו פאטה מורגנה או חיזיון תעתועים קר ואכזרי. עם ההגעה מידי ערב לכפרים, תשושים ואפוסי כוחות, דבר ראשון שעשינו, כנהוג בנפאל, היה "להראות את הכסף". אחרי שהנפאלים רואים את השטרות מתפשט חיוך רחב על פניהם ואדיבות שיוצאת מגדרה מופנית אלייך מיידית.
האוכל שסיפקו המקומיים בכל גסט האוס אליו הגענו היה ה"דלבאט", המאכל הלאומי של הנפאלים שעשה פלאים בקיבותינו. "הדל (חסר טעם) באט" מורכב למעשה מדל – נזיד עדשים בשילוב עם באט – אורז. לצלחת מתלווה גם פינוק מיוחד, תרד. לא יודע אם זה בגלל שהוא מצוי שם בשפע או בגלל שמסגלים לו כוחות, אבל כשאתה עמוק בסבכי ההרים, עייף ורעב, התרד הוא קינוח שמימי, תחליף לכדור שוקולד קר ועסיסי.
מלילה ללילה ככל שהתקדמנו, ירדו הטמפרטורות והקור התפשט לכל איבר ואיבר בגוף. מידי יום הוספנו עלינו שכבות של בגדים והורדנו את כמות המקלחות. האפשרות היחידה לשטוף את חלל הפה והלחיים, האיברים היחידים שנשארו חשופים, הייתה באמצעות הבידה הנפאלי, שידוע בשמו "הוט באקט". לוקחים דלי מים, מחממים אותו על המדורה ומרטיבים עם המים החמים את הגוף. המלצה שלי היא לקחת לטרק מגבונים לחים, המהווים מצרך חשוב ביותר במשך ימי המסלול.
היומיים האחרונים היו כמובן הקשים ביותר ובסוף גם המתגמלים ביותר. ממצב קבוע של טיפוס מול ראות לא ראות, לכמה מטרים קדימה בלבד, נגלה לעינינו לפתע פתאום גסט האוס, במרחק מטרים ספורים מאיתנו בלבד.
הגענו אל "מחנה הבסיס", שהיה בשבילי שיא הטרק, ממנו יוצאים המקצוענים לכבוש את הפסגה. ואז אתה רואה אותם, את ה"סופרמנים הגדולים" יוצאים למסע שישנה את חייהם לעד. אני מנפנף להם לשלום ועושה את דרכי למטה, נזכר בפיצוי שהבטיחו לנו המדריכים - בריכות מים חמים ממש במורד ההר.
זה הרגע להביט למעלה, לפרוס את הידיים ולשאול בהשראת החב"דניקים הפזורים לאורכה ולרוחבה של המדינה "מה רבו מעשיך ה'?", איך זה שדווקא כאן, באמצע שום מקום, ניצבת התרופה הטובה ביותר לימי הסרחון, לגוף השבור ולעצמות הסדוקות? הבריכות הטבעיות היו לנו סיום נפלא בהגשמת החלום.
הכותב הוא מדריך בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
