"אין לי זמן לשטויות שלכם עכשיו"
עמית מכטינגר, שהיתה אחת מהדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם, לא ממש נהנית לדבר עם עיתונאים, לא תחשוף לתקשורת את שמות ילדיה ולא תפרגן יותר מדי אינטימיות. לפחות היא חוזרת להתייצב מול העדשה ולככב בקמפיינים
"אין לה טלפון נייד, תתקשרי לצלם תבררי מתי הם מסיימים", הוסיף כעבור שעה, בלי להתבלבל לרגע או להקשיב למצוקות הלו"ז שלי. "היא פשוט תלך הביתה", איים מאוחר יותר, "היא הולכת", המשיך להקשות. איזה פחד.
חלפו להם עוד כמה אס-אם-אסים ואיומי בריחה שבזבזו את זמני, עד שמפיקת מערכת עיתון זה ואנשי יחסי הציבור של מעצבת האופנה מאיה נגרי, שהתחייבו בשמה כי תואיל להתראיין על מנת לקדם את קטלוג סתיו-חורף שבו היא מככבת, נכנסו לתמונה ועזרו לחלץ אותי מהתסבוכת.
העובדה שמכטינגר הגיעה לארץ מברצלונה לזמן מוגבל, כמו גם הידיעה כי שני ילדיה הקטנים מחכים לה בבית הוריה שבמושב תלמי אליעזר והרצון לפתוח איתה דף חדש לקראת הריאיון המיוחל, הגבירו את מאמציי.
הקדמתי. פנים חתומות, רגל חטובה ורוקעת וידיים עסוקות בנייד קיבלו את פניי. "הוא אמר לי שאת באה לפני עשר דקות", היה המשפט הראשון שלה. "יש לי שני ילדים שנשארו אצל אמא שלי. עם כל הכבוד". "איך קוראים להם?", מחלתי על כבודי, מנסה להפשיר את הגרסה הקרה של האנטרקטיקה, המנידה לשלילה ומסרבת בתוקף להשיב לשאלותיי.
"הגעת לביקור עם בעלך?", שאלתי בכל זאת. "לא. מה זה קשור?", ענתה, "תשאלי אותי דברים יותר... שקשורים למאיה נגרי". "אז מה יש לך לספר על מאיה נגרי?", שיניתי אסטרטגיה. "מה אני יכולה להגיד? אני לא מכירה אותה", המשיכה מכטינגר בגישת האנטי הגורפת.
"עד שהיא לא פנתה אליי לא שמתי לב אליה, אבל מאותו רגע ראיתי פרסומים שלה. מי עשתה אותה קודם? עדן הראל? אני, מרגע שסיימתי את העבודה, אני לא זוכרת בשביל מי היא היתה וזה גם לא כל כך מעניין אותי. אלא אם כן יש לי יחסי ציבור לעשות, אז אני כן זוכרת שזו מאיה נגרי. נראה לי שהתמונות מדברות מספיק, לא חייב להיות איזה משהו צהוב על הדרך".
זה שנים שעמית מכטינגר, 31, מהדוגמניות הישראליות המצליחות והמרוויחות בעולם, מקיימת מערכת יחסים אמביוולנטית עם התעשייה שמפרנסת אותה. מאז ומתמיד היא נחשבה לעוף חריג בביצת האופנה המקומית ולעוינת תקשורת מובהקת.
"היא לא אוהבת את כל העולם הזה בכלל", סיפר לי צלם האופנה רון קדמי, "פשוט הכניסו אותה לזה בגיל 15, והיא לא יכלה לעצור את ההצלחה. תמיד היו לה תקופות שבהן היא היתה מצטלמת ותקופות שהחליטה שלא. היא גם לא בחבר'ה של הדוגמניות, לא מתערבבת. תמיד היה לה את העולם שלה ושל החברים מהמושב".
מכטינגר, שלא גדלה על ערוץ האופנה, בילתה את ילדותה כילדת טבע במושב תלמי אליעזר, בין טרקטורונים ואופנועים. היא למדה במגמת ספורט בתיכון החקלאי בפרדס חנה והעבירה את הזמן עם חברי ילדות שמלווים אותה
"לא היתה לי שום קרבה לעולם האופנה", היא מעידה על עצמה. "חבר טוב שלי סחף אותי פנימה". החבר שעליו היא מדברת הוא ערן הלפרין, בנו של צלם האופנה הוותיק יקי הלפרין, שזיהה את הפוטנציאל שלה עוד כשהיתה בתנועת הנוער וחיבר בינה לבין אביו. "הוא חזר הביתה ואמר לי 'מצאתי לך מציאה'", משחזר הלפרין האב. "הזמנו אותה אלינו והאמת שנפלתי כבר אז.
"היא היתה ילדת כפר מדהימה, טום בוי, שממש לא עשויה מחומרים של דוגמנית. הזמנתי אליי את ההורים שלה - אמא שלה בזמנו היתה אפילו יותר יפה ממנה. אחרי ההסתייגות הראשונה, ההורים היו בעניין והיתר היסטוריה", אומר הלפרין ומוסיף: "לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה היא הגיעה לבקר עם 'יוקון' - ג'יפ GMC - ומאוד הסתדר לי לראות אותה בכזה דבר".
כמעט כולם זוכרים לעמית את הריאיון שהעניקה לפני חמש שנים לעיתונאית אמירה לם, תחת הכותרת "הסמים מחקו אותי" (מוסף 7 ימים, "ידיעות אחרונות"). שם היא סיפרה על התמכרות לקוקאין, על דיכאונות ועל אובדן הנעורים שלה.
כולם מסכימים שהיא יפה באופן קיצוני ושהיתה יכולה להמריא הרבה יותר גבוה, אילולא ההתנהגות השנויה במחלוקת שלה, שכללה לפי השמועות שימוש בסמים, גינוני דיווה שהובילו לעיתים לשיבוש ימי צילום והתנהגות א-סוציאלית. "היא לא פשוטה", מעיד קדמי. "יש לה רגעים שהיא מתרכזת ושהיא בעניין, ואז היא קורעת את העדשה, ויש לה רגעים שהיא מתפזרת, לא בפוקוס וקשה ליצור איתה ריכוז. אבל זה חלק מהיופי שלה. הכרתי את הצד הזה שלה עוד כשהיתה בת 15.
"היא נעלמה לי בחרמון עם אופנוע בשלג וחזרה אחרי שעה. היו לה הרבה מצבים כאלה, אבל ברגעים שהיא מתרכזת זה פשוט אלוהי. לפני כמה חודשים צילמתי אותה בארץ, ונראה שהיא נרגעה קצת. היא נראתה יותר אישה, מחתלת בין הצילומים. זו היתה חוויה לצלם אותה עוד פעם אחרי הרבה שנים".
"פגשתי אותה כשהיתה בת 15 בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה", מספרת בטי רוקאווי, שפספסה את התגלית. "היא היתה מדהימה, עם צמה ארוכה, אך אמרה לי שבדיוק לפני שבוע היא חתמה חוזה בסוכנות אחרת. היא אותנטית, הולכת עם האמת שלה", היא אומרת. "בכל פעם שהיא חזרה לארץ, מה שעניין אותה זה החברים מהמושב וטרקטורונים. היא כמו קרן מיכאלי - אהבה את הדוגמנות כי זה כסף; אבל מצד שני, לא רצתה שיכתבו עליה או יתעסקו בה. זו אמביוולנטיות חזקה, ולדעתי אם היא לא היתה לוקחת סמים, היא לא היתה שורדת את כל הרדידות והצביעות של עולם הזוהר".
הלפרין נתן לעמית את הדחיפה המתבקשת, ובשנת 1990 היא זכתה בתחרות "תגלית השנה". משם המריאה הקריירה של הדוגמנית הצעירה בת ה-14 גם אל מחוץ לגבולות ישראל. מכטינגר יוצאה לכל בירות האופנה, הצטלמה לשערי מגזינים נחשבים כמו ווג, אל ומארי קלייר, טופפה בתצוגות של בתי אופנה דוגמת ארמאני, שאנל, ולואי ויטון ונחשבה למוזה ולדוגמנית האהובה על מעצב העל קארל לאגרפלד.
בארץ עשתה מכטינגר קמפיינים לחברות כמו הוניגמן, נטורל פורמולה וקסטרו. בקמפיין של זו האחרונה, היתה מכטינגר הראשונה לסנוור את הנהגים באיילון מהשלט הענק שנתלה מעל לכביש המהיר. "זה הצילום שעשה את הקיר", מעיד קדמי שצילם את התמונה. "מאז כולם רצו להיות על הקיר הזה".
"היא היתה דוגמנית נחשקת, אבל ידועה כמישהי בעלת דעה וקפריזות", מוסיף מיקי בוגנים, מי שהיה חתום באותו הצילום על האיפור ועל עיצוב השיער של מכטינגר. "אבל כשפגשתי אותה מצאתי בחורה יוצאת דופן, אינטליגנטית, נונשלנטית, התחברנו בשנייה הראשונה".
גם כשהיא נדרשת להעיד על עצמה, מכטינגר מודה כי לא היתה בדיוק הדוגמנית הצייתנית שציפו ממנה להיות. "נחשבתי לבעייתית כי תמיד רציתי לחזור לארץ, לעשות ספורט מוטורי עם חברים שלי", היא מסבירה את ניסיונותיה לשמור בקנאות על זכותה ליהנות מימי צעירותה.
על הדוגמנות היא אומרת: "זו היתה חוויה בשבילי, לא מרכז ענייניי. זה בעיקר נתן לי את האופציה לדברים חומריים שרציתי. גם החברים שלי מאוד נהנו מזה שאני מרוויחה הרבה כסף ושיש לנו אחלה ארבע על ארבע להסתובב איתו בשדות ואופנועי ים לחוף. אבל הם לא התרגשו יותר מדי מזה שאני דוגמנית, נהפוך הוא - הם ריחמו עליי שאנשים מציקים לי ברחוב, הם לא רצו לבוא איתי לשופינג".
ואת אהבת את זה?
"לא הצלחתי להבין את ההתעסקות ואת החדירה לפרטיות. התרגשתי ממה שהיו כותבים עליי. היום לא מפריע לי שיכתבו עליי, אבל אז הייתי ילדה. את באה לראיין ילדה, אז בחייאת רבאק, לאיזו פינה את מנסה לקחת ילדה בת 16? זה קצת התעללות, אני חושבת. אני זוכרת את חוסר הרגישות של העיתונאים למי שיושב מולם. מרוכזים רק בכמה מילים הם ישיגו בסוף הכתבה".
כך מנסה מכטינגר להסביר את שורשי האיבה שלה כלפי העיתונות, כמו גם את הדברים שפורסמו עליה בכמה כתבות בעבר, עוד קודם לזו השערורייתית שצמצמה מאוד את תיק העיתונות שלה. "בהתחלה התעצבנתי, לרגע זה העלה בי כעס, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. זה נגמר, זה היה, זה נשכח. הרבה אייטמים חדשים עברו מאז. זה רק הראה לי, שזה הדבר המכוער שיצא מכול היופי והזוהר. יש אנשים שמחפשים איזה אייטם מפוצץ שיפאר את שמם".
מכטינגר מצידה, אף פעם לא אימצה בחום את גינוני המקצוע. היה לה קשה שם, לבד, בעולם הגדול, הרחק מאמא ואבא. "זאת התמודדות לא קלה, בכל זאת, ילדה מסתובבת לבד", היא אומרת, "למרות שההורים שלי תמיד היו איתי ותמכו בי. אם הם שמעו שאני עצובה, אז הם תמיד באו ואמרו לי 'עזבי, בואי הביתה, את לא חייבת לעשות את זה, את לא חייבת לנסוע אם את לא רוצה".
ורצית?
"אני בן אדם אחראי, ואם קבעתי משהו אני תמיד עושה אותו בסוף. ועובדה שיש הרבה דברים שאני בוחרת מראש לא לעשות".
הברזת פעם מעבודה?
"לא. רק איחרתי. איחורים יפים. פעם אחת, פתחתי תצוגה של 'שאנל'. הייתי צריכה להיות הראשונה שיוצאת למסלול ולא קמתי בבוקר. הם באו לקחת אותי מהבית ודחו את התצוגה בשלושת רבעי שעה. אחר כך קארל (לאגרפלד, המעצב של 'שאנל', רחב"ה) אמר לי:'אני בחיים לא לוקח אותך יותר'".
והוא עמד בזה?
"לא. ואז הוא לקח אותי לתצוגה של 'קלואה'. הייתי צריכה לפתוח גם את התצוגה הזאת, ועוד פעם איחרתי. אז הוא כבר פיטר אותי, ומאז הוא באמת לא לקח אותי יותר. הוא נותן לי צ'אנסה שנייה ואני שוב לא קמה בבוקר?".
וכך , בשיא ההצלחה שלה, למכטינגר נהיה פחות ופחות אכפת. היא נקלעה למשבר ולא יכלה לשאת יותר את רגעי הבדידות והריק שסיפקה התהילה. יחסי האהבה-שנאה שלה עם עולם הזוהר הפכו ליחסים של שנאה נטו ומכטינגר, בקושי בת 24, הודיעה על פרישה ופתחה בתהליך שיקום.
"אמרתי לכולם שלום, לא מתאים לי יותר עכשיו. אני רוצה קצת חופש", היא מספרת. "זה הספיק לי. לא התאים לי הכיוון שאליו זה הלך, לא רציתי להיות יותר ממה שהייתי, זה היה גדול עליי מדי באותה תקופה. רציתי לנסות משהו אחר, לחיות קצת על הקרקע, חיים רגילים, להיות סטודנטית". מכטינגר פנתה ללימודי עיצוב ב"בצלאל", שנמשכו שנתיים, ושוב מצאה את עצמה מדגמנת.
"זאת בעיה, זה כסף קל", היא מסבירה את הקושי להיגמל מאורות הפלאשים וממהרת לסייג: "אבל זו גם עבודה מאוד קשה. לא תמיד כולם נחמדים, לא תמיד בא לך ללבוש את מה שמלבישים אותך, לא תמיד בא לך לקום בארבע בבוקר. בא לך לצאת למסיבה עם חברים ואי אפשר, כי מחר צריך לעבוד. זה לא מוצא חן בעינייך, ההוא רב איתך". אין מה לעשות - מכטינגר היתה ונשארה דוגמנית ואפילו הקריירה החדשה שיוחסה לה בשנה האחרונה, כמעצבת תיקים וחגורות, התבררה כלא נכונה.
"זה היה שקר וכזב. לא עיצבתי אף פעם", היא מספרת על ההונאה, שנחשפה השנה בתוכנית "כלבוטק", כשמישהו השתמש בשמה. "ראיתי שכתבו בעיתון שאני מעצבת, אבל כבר כתבו עליי עוד הרבה דברים אחרים לא נכונים. כשהתקשרו אליי מ'כלבוטק' כדי לבדוק את הנושא, אמרתי להם לא היה ולא נברא. הם סיפרו שמישהו מוכר מותגים בשמי והראו אותו בתוכנית. איזה אומץ, כל הכבוד על היוזמה. אני העדפתי להתעלם".
את בעלה עידן גלעדי, מכר ילדות שהתגורר בקיבוץ סמוך לשלה והיום איש עסקים ויצרן אופנה, פגשה מכטינגר בניו יורק והשניים העתיקו את מגוריהם לברצלונה. "קודם כול יש שם ים", היא מנמקת את הבחירה. "הרבה יותר רגוע שם. הם (הספרדים, רחב"ה) מחכים לסופשבוע, כדי לדפוק את כל הכסף שהם הרוויחו במשך השבוע על שתייה. אין להם הלחצים של הארץ, אין ערבים על הראש ופוליטיקאים. חצי מהעיתון זה עיתון ספורט בכלל, ומה שמעניין אותם זה כדורגל. כאן מפחידים אותך, מכניסים אותך לסטרס אדיר".
אז את לא מתכננת לחזור?
"אם פתאום יתאים לנו לחזור לארץ, נחזור. בינתיים יש לנו שם שקט ופרטיות. זה מאוד חשוב לנו. אין מה לעשות, המשפחה אוהבת להרגיש קשורה כי אכפת להם, ולפעמים האכפתיות הזאת קצת מעיקה. כשאת מגדלת משהו שהוא שלך, ההחלטות הן לא תמיד מה שאנחנו באמת רוצים. שמה יש לנו את הבחירה, זה יותר ממרכז אותנו למה שאנחנו באמת רוצים, בלי שנהיה תלויים בלחצי החברה".
לאחר שלוש שנות זוגיות נישאו עמית ועידן בחתונה משפחתית מצומצמת בדרום ספרד, כשמכטינגר כבר נשאה ברחמה את בתם הבכורה. "תכננו חתונה ואז גם נכנסתי להיריון. זה מה שיצא, וזה יצא טוב. די, אני לא רוצה", היא שמה לב שנסחפה בדיבור הרבה מעבר לשיחה המתבקשת על הקטלוג של נגרי ומתעקשת לא לחשוף את שמות בתה בת השלוש ובנה שהצטרף למשפחה לפני כשנה.
"יש דרישה מצד הקרובים לי שלא אדבר עליהם. אם הם יגדלו וירצו, אז יופי. אם לא, אני לא רוצה לאנוס אותם לתוך העולם הזה בלי ידיעתם ובלי רצונם. אני לא כופה עליהם את המעמסה הזאת".
איך בכל זאת בעלך מסתדר עם זה שאת מוכרת?
"לא יודעת. לא מעניין אותי. בעיה שלו. הוא ידע למה הוא נכנס מההתחלה".
ואיך זה להיות נשואה?
"כמו להיות רווקה. תקופה ארוכה לא הלכתי עם טבעת נישואים, אבל עכשיו בגלל שמציקים לי ברחוב, אני עונדת אותה שוב. אני אמא לשני ילדים, עזבו אותי, אין לי זמן לשטויות שלכם עכשיו".
דגמנת בגדי היריון?
"הציעו לי, אבל זה נראה לי משהו פרטי. בעלי צילם אותי במצלמת פוקט ביתית. לא היה לי את הצורך הזה, בטח שלא בלידה הראשונה, כשלא ידעתי לקראת מה אני הולכת. מלחיץ ללכת אל הלא נודע. מה יהיה? איך היא תיראה? עליתי 30 קילו. אוי ואבוי. האם אני אחזור להיות אי פעם אני?".
ואיך השלת אותם?
"אני לא יושבת כל היום מול הטלוויזיה עם פיצוחים וסיגריות. הילדים תופסים כל כך הרבה זמן, שאני פחות מתעסקת בשטויות - אני כבר לא חושבת על מה אני אוכל, אז אני מרזה. כשכל היום מתעסקים במה כן או לא לאכול - משמינים.
"אם כל הזמן אומרים לך איזה רזה אתה, אתה מתחיל לאכול. אבל אני גם לא עושה ספורט, רק ספורט אתגרי והרבה טיולים ביער עם העגלול (עגלה שהיא גם לול, רחב"ה). הביאו לנו מהקיבוץ עגלול לברצלונה. בכלל, אני יבואנית מספר אחת של דברים תוצרת כחול לבן. מחריף, קפה 'עלית' וממתקים ועד לאופניים. אנחנו גם אוכלים חלה בימי שישי, משתדלים לעשות קידוש, לחגוג חגים. יש שם סופר יהודי".
ואת בעניינים, יודעת מה קורה בארץ, מכירה את הדוגמניות הצעירות?
"אני לא קוראת עיתונים פה, וכשאנחנו מבקרים בארץ אנחנו נמצאים או בחוף הים או אצל סבא וסבתא - לא יוצאים מהמתחם. כשאני הולכת לעבוד אני לא רואה דוגמניות, וברחוב אני לא ממש מסתובבת, אלא אם אני צריכה לפגוש אותך".
גם ממרומי גילה, מכטינגר ממעיטה להסתובב ולהיראות בציבור. בברצלונה בחרו היא ובעלה בבית מבודד באמצע היער. "אנחנו גרים לבד, בלי שכנים ועם המון טבע. יש לנו גינה אורגנית בחצר ואנחנו מגדלים ירקות. אנחנו יוצאים לשטח, הילדים אוספים שבלולים ואצטרובלים ואנחנו הולכים המון לים".
כשאנחנו מדברות עליהם, ניתן להבחין לראשונה בזיק של רגש בדבריה, שמגיע לשיאו כשהיא חושפת בפניי את התמונה של ילדיה על צג מכשיר הטלפון. "זו אהבה ללא תנאי. גם אם אני כועסת או עצובה, אוהבים אותי בכל מצב. אם הבת שלי רואה שאני עצובה, היא אומרת לי 'אמא, אני אוהבת אותך'".
האימהות היתה לך טבעית?
"אחרי שלוש שנים, אני עדיין לפעמים בשוק בכלל שמישהו קורא לי אמא. לא נראה לי קשור אליי הדבר הזה. לפני שהיו לי ילדים זה לא עניין אותי. לבת דודה שלי היו שני ילדים ולמען האמת, לא שמתי לב שהם קיימים עד שנהיו לי ילדים.
"פתאום היא נהייתה המורה הרוחנית שלי. כל מה שקורה, אני מתקשרת אליה. עכשיו אנחנו בקיץ, בשלב הכינים. אבל אני סבלנית מאוד. אני חושבת שהדוגמנות תרמה לי הרבה לסבלנות ולסובלנות. ארבע שעות שיער, עוד שעתיים-שלוש איפור, את יושבת בכל מקום הרבה זמן ואת לא יכולה להגיד שום דבר. צריך הרבה סבלנות, והייתי בן אדם לא סבלני בצעירותי".
ויש לך ייסורי מצפון שמלווים כל אמא?
"לא. איך שהם הולכים לישון אני סוגרת את הסוויץ' ואז רק נהנית מהשקט ומהלבד - להיות עם עצמי קצת, בלי שקופצים עליי ובלי שצריכים אותי. יש לי גם עוזרת. היא באה כל יום מהבוקר עד אחר הצהריים. היא בעיקר עם הילדים, אבל היא עושה הכול".
או-פר?
"כן. צעירה ברזילאית. היתה לנו מישהי שהיתה דווקא אחלה מנקה ואחלה מבשלת, אבל עם הילדים היא היתה על הפנים. כשהיא רצתה לחזור לברזיל לילדים שלה, אמרתי לה 'אוי ואבוי לך אם את עוזבת אותי בלי אף אחד', אז היא הביאה לי את זאתי. צעירה ממני, מנקה על הפנים, מבשלת ג'יפה, אבל הילדים מתים עליה. באה כל בוקר עם האנרגיה הברזילאית שלה, ולבוא אלינו זה לא פשוט - זה לקחת מטרו, רכבת, אוטובוס ואז ללכת ברגל.
"אני מעריצה אותה על זה שהיא מבסוטית", אומרת מכטינגר, שקצת מתקשה להסתגל למציאות החדשה-ישנה: "אף פעם אי אפשר להיות מוכן לזה באמת. זו פצצה שנופלת עליך. זה לא מישהו שבא אחר הצהריים, עושים על האש ושלום על ישראל. זה משפחה ואחריות. וכולם שקרנים, אף אחד לא מספר את האמת, זו עבודה קשה. את נהיית צוות הווי ובידור 24שעות ביממה. סדר היום משתנה. בואי נודה בזה, אני בחיים לא קמתי לפני הצהריים. את יודעת מה זה להיות אחראי?
"כבר איבדנו לא מזמן את הבת בשדה התעופה. בעלי היה עם הילד ואני נכנסתי לחנות צעצועי ילדים עם הילדה, כשהסתובבתי היא כבר לא היתה. הלכנו לביטחון ומישהי הביאה אותה לשם מאיזו חנות נעליים. מזל שהיא מדברת קטלאנית. כל הזמן צריך להשגיח עליהם, אסור למצמץ אפילו לשנייה".
למכטינגר וילדיה יש הרבה חוויות משדה התעופה וזמן מטוס שלא היה מבייש דייל ותיק. לדבריה, הם מבקרים פה לפחות ארבע פעמים בשנה, בארבעת הרגלים, והמשפחות מגיעות אליהם בכל הזדמנות.
"המשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב בשבילי. תמיד התגעגעתי אליהם הכי הרבה וכל הזמן רציתי לבוא לבקר בארץ, להיות איתם כמה שיותר. הילדים שלי עוד שנייה מסיימים קורס טיס מרוב טיסות. בטיסה האחרונה ניגש אליי הדייל ואמר לי: 'בוא'נה, לפני שבוע נסעת איתי. את טסה יותר ממני, מילא את, אבל הילדים'".
מכטינגר, שמאז ומתמיד הפגינה זיקה חזקה למשפחתה, לאביה, לאמה ולשני אחיה, איבדה השנה את אחיה גל, 23, בתאונת דרכים טרגית. לאחר שמכוניתו התנגשה במעקה בטיחות בכביש חוצה ישראל, גל יצא מהרכב על מנת לבקש עזרה, ונפגע על ידי רכבם של זוג טרי שעשו את דרכם לירח דבש ולא הבחינו בו.
בכך מסתמנת, כנראה, השנה הקשה ביותר בחייה של מכטינגר. על נושא זה התבקשתי על ידי הסוכן שלה לא לדבר ולא לשאול, כי היא פשוט תקום ותלך. נעתרתי לבקשה. כאבתי את כאבה. בימים אלה, אחרי פסק זמן נוסף וממושך מעולם הדוגמנות, שלוש שנים אחרי לידת בתה הבכורה, כשהיא עדיין יפהפייה מהפנטת בעלת גזרה מושלמת, מכטינגר חוזרת להצטלם. את הביקור האחרון בארץ היא הקדישה לצילומי הקטלוג של מאיה נגרי, לצילומים לשער ב"סגנון" ולריאיון לכתבה שלפניכם.
"בארבע השנים האחרונות הייתי בהיריון וילדתי והינקתי והייתי בהיריון וילדתי והינקתי, ועכשיו אני חוזרת לעבוד. לפרנס את משפחתי בכבוד. הילדים כבר גדולים, לא צמודים לציצי, ואני יכולה לנסוע יותר ולא להישאר רק בברצלונה. אני מצטלמת גם בארץ וגם בגרמניה, בפריז".
היא רק עשתה סימנים של קאמבק, וכבר מחר היא ממריאה שוב לברצלונה לשבוע עבודה, ואז חוזרת. נראה שבאמת קשה להיגמל מזה.
יש דברים שלא תעשי היום?
"לא, נהפוך הוא. בואי נגיד שהיום לא אכפת לי לעשות קטלוג בגדי ים, מה שפעם לא הייתי מוכנה לעשות בשום פנים ואופן. לא היה לי נוח עם הגוף שלי אז, הייתי ילדה בת 16 והתביישתי בו. היום אני מרגישה יותר נוח עם הגוף שלי, יותר פרופורציונלית, לא נראה לי שאני כזו שמנה כמו שהיה נראה לי שהייתי פעם. בראש מצטייר לאנשים משהו אחר מהמציאות".
ואם בתך תרצה לדגמן?
"זה תלוי בה. כרגע היא צעירה וילדים לא צריכים לעבוד - הם צריכים להיות ילדים. זה נראה לי ריקני להתעסק בגיל כזה במראה, בבגדים. לא רוצה שזה יהיה התוכן של החיים שלה. אני מעדיפה שהיא תתעסק בפרפרים ובחיפושיות. היא ראתה את הצילומים האחרונים שעשיתי ואמרה לי 'לא מצחיק', כאילו אמא לא מצחיקה. זה מה שהיה לה להגיד. לא נראית לה הרצינות הזאת, שלא מחייכים".
אז למה בכל זאת את חוזרת לזה?
"קודם כול, זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב כרגע, וכנראה שזה מעניין אותי עדיין. הבגדים, הסטייליסטים, הצלמים. זה גם אמנות וגם קצת לצאת מהבית, לא להיות כל היום בין החיתולים והמוצצים. והכסף, בואי לא נעצום עיניים. אם אני רוצה לקנות עוד בובות 'שרק', גם אני צריכה להתפרנס".
נא להמתין לטעינת התגובות
