העוקץ הספרדי
רותי רוסו מפנטזת על עוגיות הביסקוצ'וס - אותו מאפה יהודי-ספרדי מתקתק ויבש שאוכלים ליד הקפה. הפעם היא גם מצליחה לרקוח אותן בבית ולהנפיק לכם מתכון
אני צועקת לו שאמא שלו רוצה אותו בטלפון, והוא חוזר במבט שובב ואשם, ולוקח ממני את המכשיר. "נתתי לה אחד. זה מספיק", הוא מסביר. הוא אבא שלי. היא אמא שלו. בכל פעם שהוא נוסע לבקר אותה בניו יורק, היא שולחת איתו שלוש שקיות: אחת בשביל אחותי, אחת בשבילי ורק אחת בשבילו. בניגוד מוחלט להוראות שלה, הוא החליט שאצלו יופקדו הביסקוצ'וס כולן, והוא יחלק אותן כראות עיניו. כלומר אחת לי, אחת לאחותי ו-46 (ספור!) בשבילו. הוא ייתן לבנות שלו את חייו, אבל בביסקוצ'וס הוא מתקמצן.
כשהשקית המיועדת לי מגיעה סוף סוף לבעליה החוקיים, אני מפרישה שתי יחידות ארוזות בנפרד לחמותי שהתמכרה. היא, מצדה, שומרת אותן לאירוע מיוחד, או מקציבה לעצמה רבע עוגייה לשבוע. הן צריכות להספיק לפחות לחודשיים וחצי.
ביסקוצ'וס (ביסקוויטים, בתרגום מדויק) הן עוגיות יהודיות-ספרדיות מתקתקות ויבשות שאוכלים ליד הקפה, ואף פעם אין מספיק כאלה. יש עליהן קצת שומשום, לפעמים קצת אניס, והטעם שלהן רחוק מלהיות מתוחכם. ועדיין אף פעם אין מספיק כאלה. המתכון שלהן עובר מאם לבת, ולמרות פשטותו נדרשות שנים להתמחות בו. אני נשבעת.
אסתר רוסו, סבתא שלי, היא האישה הכי קולית שפגשתם. היא בסך הכל בת 86 עם אנרגיה של שש טורבינות, ואפילו לא קמצוץ של אגואיזם, מרירות או רחמים עצמיים. היא קטנטונת וזריזה, ולצערי חיה רחוק מאוד. למעשה, סבתא שלי היא בעצמה ביסקוצ'ו קטנה, מושלמת בפשטותה וקשה מאוד להשגה.
ראיתי אותה מכינה ביסקוצ'וס כבר עשרות פעמים. בכל פעם היא אופה מאות עוגיות לרשימה הולכת ומתארכת של מזמינים, ועל אף שהכנתי שניים-שלושה מאכלים מורכבים ביותר במהלך חיי, אין כמעט דבר שנראה לי מסובך כמו להכין ביסקוצ'וס. ביסקוצ'וס הן דבר נשגב.
בכל פעם שאני מציגה את עצמי, מיד מישהו שואל אם אני קרובה של "גיא רוסו, הוא היה איתי בצבא", או של "רוסו מהשטיחים". אני משיבה את תשובתי הקבועה: אין לנו רוסו בארץ. לאבא שלי יש
אנחנו זן מיוחד של רוסו, שמאיית את השם שלו קצת מוזר (Rousso) ועומד להיכחד. או לפחות כך חשבתי. תחילת ינואר 2008. לילה גשום. הבר של מסעדת הבראסרי מפוצץ באנשים ששותים סנגרייה חמה (המונח המתוחכם יותר לפונץ' משנות השמונים). אני נמצאת שם בבליינד דייט הראשון שלי עם מישהו שהכרתי באינטרנט. או נכון יותר עם מישהי. לפני כחצי שנה הקמתי בפייסבוק קבוצה שנקראת "The Rousso's".
הקבוצה מיועדת, הסברתי, לאנשים המאייתים כך את שם משפחתם ומוצאם מטורקיה. בתוך שבועיים היו רשומים בקבוצה יותר מעשרים איש. כל אחד שהצטרף הביע את תדהמתו, לנוכח הגילוי שהשבט המצומצם שסביבו הוא לא אחרוני הרוסו המאייתים כך את שמם.
בין המצטרפים היתה חבורה של בני דודים שסבם מתגורר באותה שכונה בפרברי לונג איילנד כמו סבתא שלי. הם חייבים להיות קרובים שלנו, חשבתי מאושרת. מיהרתי לדווח לסבתא, שמחקה לי את החיוך מהפרצוף. הסיפור, באופן גס, הולך ככה:
בתחילת המאה הקודמת החלו נציגים ממשפחת מורחיים מאיסטנבול וממשפחת רוסו מאנקרה זורמים באיטיות אל העולם החדש שבצדו האחר של האוקיינוס. הם התיישבו בלואר איסטסייד במנהטן.
האימפריה העותמנית בדיוק התפרקה, שעריה של ארצות הברית היו פתוחים יחסית, ואירופה בדיוק סגרה אלפי שנים של מלחמות. הרוסואים והמורחיימים הרשו לעצמם לחלום קצת חלומות אמריקניים.
ממש באותה תקופה קיבלה גם משפחת רוסו היוגוסלבית (שהיתה שייכת אז גם היא לאימפריה הטורקית) החלטה דומה, והיגרה אף היא. כל המהגרים עברו מסלול דומה: ממנהטן לברוקלין ומברוקלין ללונג איילנד. אבל הרוסו השניים, לא אנחנו, הקימו עסק טקסטיל קטן ומצליח שהפך למעצמה ענקית, והשאיר את המשפחה שלי עם התואר ה"רוסו המגניבים", לעומת ה"רוסו המשגשגים העשירים".
איין ולואיס וג'סטין וליאן, ארבעת בני הדודים שהכרתי דרך פייסבוק, הם צאצאיו המסודרים כלכלית של ארווין רוסו. סבתא שלי מכירה את המשפחה ומתעקשת שאין בינינו קשר. הצעתי שתחדל מהתעקשותה זו, כי בכל זאת דם זה לא מים, והם מליאנים. אולי נעשה יחד סדר?
נדהמתי לגלות שגם הרוסו השניים לא מוכנים לוותר על האופציה למשפחה רחבה יותר, גם אם זה אומר שבבוא היום נתחלק כולנו בירושה. ליאן רוסו, הנכדה של ארווין רוסו, השכן של סבתא רוסו, אף הגדילה לעשות והגיעה לראשונה בחייה לביקור בארץ. קבענו פגישה עיוורת בבראסרי.
אילולא הייתי נשואה, ואילו היא לא היתה בחורה, ואילו לא היינו משוכנעות כל כך בסוף הערב שאנחנו קרובות משפחה, אולי הוא היה נגמר במיטה. כי היו ניצוצות, אין ספק. בילינו שעות בזיהוי קווי אישיות רוסואיים זו בזו. לפני שנפרדנו אמרה ליאן: "סבא שלי ישמח כל כך לשמוע את הסיפור הזה. הוא נרגש מכל דבר שמתקשר למסורת היהודית-ספרדית שלו.
"הוא אוכל רק מאכלים ספרדיים עד היום. בכל חודש הוא אחוז תזזית כשהמשלוח של העוגיות שהוא אוהב עומד להגיע, נו, איך קוראים להן? עוגיות עם שומשום..." "ביסקוצ'וס?", " כן!". ארווין רוסו, סבא של ליאן, מתגורר בסידהרסט שבפייב טאונס. סבתא שלי באינווד הסמוכה.
שניהם הולכים מדי פעם לבית הכנסת הספרדי שבסידהרסט (אשר לשיפוצו ארווין אחראי). הם בטח נפגשו בלי לדעת בחנות הבייגל, בסופרמרקט עם הבשר הכשר או בעמדת כרטיסי הברכה בדראגסטור. ולמרות עשרות שנים של שכנות ואין סוף דברים משותפים בעברם מלבד השם, דווקא הנכדות שלהם שגרות בשתי יבשות שונות קבעו פגישה בבראסרי, ודיברו על ביסקוצ'וס.
העובדה הזו ריגשה אותי כל כך, שראיתי חובה מוסרית במציאת המתכון המדויק לעוגיות האלה, ופרסומו לרווחת הרוסואים האחרים - הטורקים, הספרדים והאנושות בכלל.
התחלתי במתכון בסיסי שקבלתי מסבתא שלי. הוא היה טעים מאוד, אבל כולם מסביב הודו שזה לא זה. שיניתי את כמות אבקת האפייה (הן לא צריכות להיות כה תפוחות), את הטמפרטורה (הן לא צריכות להיות חומות אלא זהובות) ואת כמות הקמח.
אחרי ניסיון רביעי נואש, התקשרתי לארצות הברית לקבל תמיכה טכנית מהמקור. הניסיון החמישי היה קרוב מספיק כדי שאעז לפרסם אותו ברבים. הקושי שלי כרגע הוא בעיקר טכני: הטבעות לא יוצאות לי מושלם כמו של סבתא. אני לא מתרגשת. בתוך שני עשורים ואלפי ביסקוצ'וס (כי גם אצלי ההזמנות כבר מתחילות להצטבר), בוודאי אשתפר.
החומרים:
4 ביצים + ביצה נוספת
3/4 כוס שמן תירס מזולה
1 כוס סוכר + כף סוכר
5 כוסות קמח
1.5 כפית אבקת אפייה
קורט מלח
שומשום
ההכנה:
1. במיקסר או בקערה גדולה טורפים היטב את הביצים. מוסיפים את השמן ואת הסוכר ומערבבים. מוסיפים פנימה בהדרגה את אבקת האפייה ואת הקמח (עיברו ללהב הלישה במיקסר ולמרית בקערה רגילה).
2. אחרי כארבע כוסות קמח הבצק כבר יתגבש וייפרד מהדפנות, אבל יישאר דביק מאוד.
3. הוסיפו את הכוס האחרונה לאט לאט, עד שהבצק יקבל מרקם גמיש ורך, אך לא דביק וגם לא יבש חלילה. עיטפו את הבצק בניילון נצמד והכניסו אותו למקרר לשעה.
3. חממו מראש תנור ל-160 מעלות. רפדו שלוש תבניות אפייה בנייר אפייה לבן (סבתא שלי מציינת שניירות אפייה כהים, אם במקרה השגתם דבר כזה, אינם מתאימים).
4. הוציאו את הבצק מהמקרר, וחלקו אותו לשישה חלקים.
5. גלגלו כל כדור בצק לנחש ארוך שעוביו כשני סנטימטרים. אם צריך הוסיפו מעט קמח.
6. בסכין חדה מאוד (לא משוננת! חדה) חיתכו בבצק חריצים אלכסוניים במרווחים של שניים-שלושה סנטימטרים זה מזה.
7. מכל נחש חיתכו שמונה חתיכות, והדקו את שני הקצוות של כל חתיכה כך שתיווצר טבעת. בזמן הגלגול, החריצים שחרצתם בבצק צריכים להיפתח מעט.
8. סדרו את הביסקוצ'וס על התבניות (כבר עשיתי בשבילכם את החשבון: 16 בתבנית).
9. ערבבו היטב את הביצה הנוספת עם כף הסוכר. במברשת מישחו מעט ביצה מעל כל עוגיה.
10. פזרו שומשום בנדיבות מעל הכל, והכניסו לתנור לחצי שעה עד 40 דקות. העוגיות צריכות להיות זהובות?בהירות מבחוץ ולבנבנות מבפנים.
11. אחסנו בכלי אטום. העוגיות מחזיקות מעמד די הרבה זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
