מה אלוהים רוצה מאיתנו?
העובדה שאלוהים ברא אנשים שמסוגלים לסור מדרך הישר ולא לקיים את הרצון האלוהי, מעידה שלא מדובר באל אחדותי ומושלם. אביתר שולמן מנסה להבין מה עומד מאחורי הציוויים הכל כך לא מאוזנים של אלוהים. פרשת השבוע
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו... ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והִשְבַתּי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם".
הכתוב ממשיך ומבטיח בשם האל כי המקיימים את חוקיו יביסו את אויביהם, יתעצמו ויתרבו, ויחיו בשפע וביחסי אהבה עם האלוהים. הכל נראה אידילי ונפלא, רק שאליה וקץ בה: אין להתעלם מהתנאי הברור שמציב הטקסט בתחילת הדברים: "אם בחוקותי תלכו...", תנאי שאין מי שמצליח באמת לעמוד בו באופן מלא. גם החכם טועה וסובל.
גם האלוהים מודע לעובדה שיש סיכוי ממשי שבני עמו לא יעמדו בתנאי שהציב עבורם, ושבהחלט סביר שהם לא יתנהגו בצורה שתגרום לו לרצות להשפיע עליהם מטובו. ההבטחה מלאת התקווה בה פוצחת הפרשה הופכת מהר מאוד לאיום, בו מספר האלוהים מה יקרה אם בני ישראל לא ילכו בדרך שהתווה עבורם. האיום שמשמיע האלוהים (שהוא ארוך פי ארבעה מההבטחה...) צופה שלל תוצאות קשות ביותר אם בני ישראל לא ישמעו לו ולא יקיימו את מצוותיו. במקרה זה מבטיח האל לבני ישראל שחפת, קדחת, עוני, דלות, רעב, תבוסות מול אויביהם, ושאר מיני זוועות וייסורים ששיאם באמירה "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו".
יש מי שיצדיק את גישתו הביהביוריסטית של האלוהים כאן ויטען שכך אכן צריך לעבוד עם עמי המזרח התיכון. בעיני, לא רק שגישתו של האל אינה מאוזנת, אלא אני תוהה אם היא בכלל אפקטיבית. ההעמדה של שני מצבי-קצה כה רחוקים זה מזה - של השפע והחיבוק האלוהי האוהב מחד, ושל אכילת בשר בנינו ובנותינו מנגד – נראית לי כיוצרת מציאות נפשית בסיסית של חרדה. בתור אבא, אני לא רוצה שהילדים שלי ילמדו את דרכי, או ימצאו את דרכם הם, מתוך חרדה, ואני לא מאמין שהם באמת ילמדו משהו בדרך זו. בכל מקרה, זה מה שאמר האלוהים, ולכן עלינו לשאול מה באמת הוא מבקש כאשר הוא מצווה לקיים את חוקיו – מה משמעותו של ציווי אלוהי?
קודם להתמודדות עם שאלה זו, מילה קצרה על ההגיון הפנימי העמוק שבשורש הבטחות האלוהים בפרשת "בחוקותי".
האלוהים מבטיח שפע במקרה שהעם ילך בדרכו, וזוועות במקרה שילכו נגדו. הבטחה זו נשענת על זיהוי בסיסי וחשוב בכוחו של המעשה האנושי. האדם פועל בעולם, ופעולתו יוצרת את עולמו. האיכות שהאדם מביא לתוך מעשהו היא הקובעת כמה יניבו השדות והכרמים, האם יחיה האדם על חרבו, וכיצד יתנהגו גרמי השמיים. בהסתכלותנו היומיומית אנחנו נוטים לחשוב שתופעות מסוג זה אינן קשורות בנו, שיש סיבתיות אובייקטיבית עצמאית שמחליטה מה יאמרו השָדרים בתחזית מזג האוויר והאם תחזיתם תצלח. אנחנו נאמר גם שזרעים משובחים יותר, יחד עם כמות מספקת של מים וכמה גורמים נוספים, יביאו לשדה או לעץ מניבים. אך מדוע יש או אין מים? מהיכן נקבל זרעים משובחים? מהיכן התבונה של המדענים שמסנתזים את החלבונים המרכיבים את המידע הגנטי שמכיל הצמח? האם, אם הם למשל היו סובלים מתת-תזונה בתור ילדים, הם היו מגיעים לתגליותיהם המדעיות?
ההבנה הבסיסית עליה מושתת עיקרה של החשיבה הפילוסופית ההודית אומרת שאדם יוצר עולם. עולם, בו חי אדם, אינו יכול להתקיים בנפרד מהאדם החווה והיודע אותו. לכן, הסיבתיות הבסיסית שמניעה את ה"עולם" מושתתת על מעשיו של האדם. נראה שגם ספר
אם מעשים יוצרים מציאות, עלינו לשאול באילו מעשים אנחנו מצווים על ידי ספר "ויקרא". ספר זה מונה אינספור חוקים, רחוקים יותר או פחות מעולמנו - כיצד יש לקיים טווח מאוד נרחב של קורבנות, כיצד יש להתייחס לחולי מחלת הצרעת, עם מי מותר ואסור לקיים יחסי מין, כיצד יש לעבוד את האדמה, כיצד יש להתייחס לעבדים, וכן הלאה. המסורת היהודית ידעה לחפש אחר העיקרון הפנימי שבבסיס חוקים אלה, שעם השנים הפכו רחוקים יותר ויותר מהמציאות החברתית והתרבותית אותה הם באו להסדיר. כך החליפו התפילה את הקורבן, בית הכנסת את המשכן, חוקי הכשרות את הציווי לא לבשל גדי בחלב אימו, ורופאים את הכוהנים המאבחנים מקרים של צרעת.
התהליך ההיסטורי בו ניתנו משמעויות ופירושים חדשים לציוויים העתיקים שניתנו במדבר נולד מבחינה אמיתית ועמוקה של משמעותם. גדולי החכמים ישרי הלבב תרו אחר כוונת האלוהים, ותרגמו אותה בצורה שתתאים למציאות בה הם חיו. בדרך, הם לא הבחינו בפרט אחד קטן - האלוהים שציווה את בני ישראל והאלוהים שבו הגו חכמי ישראל לאורך הדורות אינו אותו האלוהים. טבעו המשתנה של האלוהים אומר משהו גם על טבעו של הציווי שהוא נתן.
בפרשה של השבוע שעבר תיארתי את דמותו המשתנה של האלוהים. שירטטתי את המעבר מאלוהים אישי ופרטי שאפיין את ספר בראשית, לאלוהים מודע ועוצמתי יותר, המארגן את המציאות, המקבל ביטוי בספר שמות. למרות כוחו המוגדל, אלוהים זה עדיין איננו אלוהים כולי ויכול-כל, והוא בעל צרכים רגשיים ומתאפיין בתנודות במצבי רוחו. האלוהים של ספר "ויקרא" ממשיך להתפתח דרך התמקדותו בפעולת הציווי. הציווי מאפשר לו לשמור על זהות המשכית ועקבית, והוא משתכנע בכוחו ובזכותו לדרוש מעשים מבני ישראל. יחד עם זאת, עצם קיומו של הציווי חושף את הצורך של האלוהים, את כמיהתו לבניו, את רצונו שילכו אחריו ויכירו בו. אם לא יקיימו את ציווי הוא יאבד מבטחונו העצמי.
למסורת לא קל עם תיאור זה של האלוהים המתפתח ועם האפשרות שהוא אינו ישות צרופה ומושלמת. היא תנסה לומר שהתפתחותו של האלוהים היא רק מראית עין, ושמדובר רק בצורות השונות בהן הוא חושף ומגלה את עצמו. האלוהים, שבמהותו הוא אחד נצחי, תהומי ואינסופי, נודע בדרכים שונות. זהו הדמיון שלנו שמשתנה, הם יאמרו, לא האלוהים.
רבים יעדיפו את צורת החשיבה המסורתית בנקודה זו, ויש לה בוודאי את העוצמות שלה. הדמיון של התהום חסרת הקצה שהיא האלוהים, של קיומו של גורם המסדיר והמכונן את חיינו בצורה הגיונית ומלאת משמעות, ממלא את התודעה האנושית בקסם. האלוהים האחד הוא גם צורך אנושי, והוא מאפשר לתת צורה מוחשית וידועה לאלוהות (גם אם צורה ידועה זו מכילה מימד בלתי ידוע. גם מימד בלתי ידוע זה הוא סוג של ידיעה).
למרות הקסם והמשמעות, יש לתפיסה האחדותית של האלוהות מחיר כבד. הוא כבד מכיוון שהוא דורש מאיתנו לקבל כיסודי וכמהותי דבר שלא רק שאיננו פוגשים, אלא גם איננו מסוגלים לדמיין במידה המניחה את הדעת. האחד האלוקי הוא במידה רבה זר לחווייתנו, וגם אם אנחנו מקבלים אותו כעקרון רוחני ופילוסופי, אנחנו עדיין מתארים אותו בדרכים רבות ושונות זו מזו. למשל, האל הוא גם נורא וגם רחמן, גם כולי והווה בכל וגם אחד, יחיד ומיוחד. הריבוי הזה מתבטא גם בכך שהאלוהים הוא גם מושלם אך גם מבקש את אהבת בניו, ושהוא ברא בריאה בה אנשים מסוגלים לסור מדרך הישר. העובדה שיש סטייה מדרך הישר, שניתן בכלל לא לקיים את הרצון האלוהי, מעידה גם היא שאין מדובר באל אחד ומושלם.
בין אם אנחנו מקבלים את אחדותו של האל או לא, עלינו להכיר בריבוי הדרכים בהם אנחנו פוגשים, יודעים ומדמים אותו. אל לנו להתעלם מריבוי זה, שכן הוא דבר אמיתי שאנחנו פוגשים בחווייתנו. לכן, ההשתנות של האלוהים היא חלק הכרחי מדמותו. אם הוא רק אחד, אחד בלבד, אזי שלא ייתכנו ריבוי צורותיו. ברגע שיש לו אפיונים שונים, הכרחי שגם באלוהות יש תנועה.
איני מתיימר להכריע לגבי שאלת טבע של האלוהות בכמה פיסקאות וירטואליות, אך אני כן מבקש להפנות את תשומת הלב להכרח להכיל את הריבוי בתוך תפיסת האלוהות. הריבוי הוא מה שאנחנו פוגשים באמת, ואל לנו לכפות אחדות תיאולוגית על עולם עשיר ומורכב. בעיקר, יש להיזהר מלכפות את אחדות על הטקסט המקראי, בו לאלוהים יש במובהק גוונים ואיכויות שונות. כאשר יש ריבוי, לומר "אחד בלבד" זו פשטנות, שכן הריבוי שולל את האפשרות שייתכן ומדובר בדבר אחד ויחיד.
חשוב יותר מבחינתנו הוא לשאול מה אומרת ההבנה כי דמותו של האלוהים מורכבת ומפתחת לגבי משמעות הציוויים שהעניק. המסקנה המתבקשת היא שגם הציווי צומח, ושגם אותו לא ניתן לרדד רק לרמת הביצוע המסוים שנדרשה מאבות אבותינו לפני אלפי שנים. כאשר הדימוי האנושי את האלוהים משתנה, יש לאפשר גם לדימוי של הציווי שלו להתפתח.
ליבו של הציווי האלוהי המקבל ביטוי בספר "ויקרא" הוא הדרישה לעבוד את האלוהים. על האדם לבצע פולחן בו הוא מכיר בכוחו של האל ובו הוא מבטא את אהבתו כלפיו. עליו גם למצוא דרכי התנהגות נאותים שיתאימו לרצון האלוהי. מיהו האלוהים? מהו רצונו? נדמה לי שדווקא כאן, ובעיקר לאור הבעיות בהגדרת אחדותו של האלוהים, עדיף להשאיר שאלות אלה פתוחות. אולי אם נפתח שאלות אלה מחדש, אם נחפש מעומק הווייתנו אחר תשובות כנות ואמיתיות עבורן, יתחיל לרדת פה קצת יותר גשם.
דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות
נא להמתין לטעינת התגובות
