להיות גבר: סיפור טארוט על גבריות וסירוס
אני מנסה להלהיט את יצריו, לגרום לו לכעוס, להתמרד מול אביו, לעמוד באומץ על שלו ולהתנהג כגבר. ענת קידר, פותחת בקלפים, נתקלה באביר שמתקשה להפוך למלך
באחד הימים הוזמנתי לערוך סדנא באירוע פרטי. רוב המשתתפים היו נשים, אשר גילו התלהבות רבה. הן רצו לשמוע עוד ועוד. שאלו שאלות על עצמן, ואחת על השנייה. התעניינו, העירו התערבו. אחת שאלה על זוגיות וחתונה, אחרת על ילדים, שלישית על מעבר דירה ועוד כהנה וכהנה. ביניהן, ביחס לדברי, אמרו הרבה "אמרתי לך!" ו- "את רואה!". האווירה הייתה שמחה ומשוחררת. הסדנא הסתיימה, הודיתי להם, והם לי. לבסוף כדרכי, בעודי אורזת חזרה את הקלפים, ציינתי שאפשר לפנות אלי עם יש עוד שאלות או משהו לא ברור. הבנות אמרו תודה, לקחו כרטיסי ביקור. חלק החלו לעזוב את המקום וגם אני כבר ארזתי את חפצי, ועמדתי ללכת.
אלא שאז ניגש אלי אחד הבחורים הבודדים שנכחו באותו אירוע, וביקש לשאול משהו אם אפשר. במשך כל הערב הוא ישב מכונס בצד. לא שותף לאווירה הצחקנית. נראה היה כאילו רק רוצה שיגמר כבר. מניסיוני באירועים כאלו אני יודעת שתמיד יש כמה מסתייגים. הם בדרך כלל תופסים איזו פינה. עד לאותו הרגע, כך דימיתי גם את הבחור הזה. "לא רציתי ליד כולם", אמר בשקט, "אבל אני יכול שתפתחי לי בצד? יש משהו שאני רוצה לשאול". לבקשה כזו לא יכולתי לסרב, ולמען האמת גם הסתקרנתי.
התיישבתי חזרה במקומי. הוצאתי את הקלפים הארוזים מתיק הקטיפה הסגול שלהם. "מה שמך? רק תאמר לי", ביקשתי בנימוס. הוא הציג עצמו בשמו ומייד פנה לעניין אשר הטריד אותו. "אשתי ואני בטיפולי פוריות כבר כמה זמן, ולא מצליחים להרות. אמר. "אני רוצה לדעת אם נצליח."
מעניין, ציינתי לעצמי בראש. זו הייתה הפעם החמישית או השישית באותו שבוע בו נשאלתי שאלה על הריון ופוריות. לרוב אני נוקטת זהירות רבה כששואלים אותי על ענייני בריאות וגוף, אך בעניינים של היריון הרגשתי באותו שבוע קצת מומחית. לרוב כשנשים שאלו על היריון, ובייחוד סביב קשיים, יצאו הרבה קלפים של חרבות, וכבר למדתי לזהות את התחושות המסמנות אצלי בגוף. עכשיו היה זה גבר, וכשפרסתי את הקלפים התקבלה תחושה שונה.
פרסתי לפניי את הקלפים בשורה ארוכה. קלף העולם- ההיריון האולטימטיבי קפץ לי לעיניים, ולצידו, עגול, זהוב, קורן משפע - אס מטבעות. אם זו הייתה אישה, חשבתי לעצמי, הייתי בוודאי אומרת שאני לא רואה פה בעיה, ודווקא יש אנרגיה טובה של היריון. אך בכל זאת, הוא מספר על בעיה. מזווית העין ראיתי אותו יושב בסבלנות ומחכה. כתפיו מכווצות מעט, כפות ידיו משולבות זו בזו, מאוגרפות.
שקעתי בקלפים שנית, מתאמצת לאתר את התחושה אצלי בגוף. אך ככל שהתרכזתי, כך התחזקה בי תחושת ההיריון. אולי הבעיה אצלו, הכתה בי פתאום המחשבה. והנה זינק למול עיניי אס מטות שהונח הפוך והתחבא מעט תחת קלף אחר. המחשבה התחזקה אף יותר. מה אני אגיד עכשיו? בכל זאת, גבר לא אוהב בדרך
לרגע קט נדמה היה לי שהכול ברור. אך אז נזכרתי באופן בו תיאר את הקשיים בהתחלה. אשתו, לפי דבריו, היא זו שמתקשה לקלוט ולהחזיק בסופו של דבר את ההיריון. כך שאולי העניינים סבוכים יותר. לצד קלף העולם הזך היה מונח קלף הכהן הגדול. הסתכלתי לעיניו של הכהן. מבט חשדן ומאיים מצאתי בתוכן. "איך היחסים שלך עם ההורים שלך?" גיששתי. "מצוין." הוא ענה מייד. משהו ב'מצוין' שלו היה מהיר מידיי. דיבורו היה נחרץ פתאום, כמעט זינק ממקומו כדי להדגיש את המילה. "מצוין!" נשמע פתאום כמו הסוואה למשהו אחר, פחות נעים.
"איך הם מתייחסים לקושי שלכם להרות?" החלטתי להקשות. "או, זה בעיה, אבא שלי לוחץ עלי להתגרש מאשתי בגלל זה." הוא דיבר באופן תמציתי, בלי רגשות מיותרים. עד שכמעט נשמע היה שהדרישה של אבא שלו סבירה והגיונית. לרגע נעלמו לי המילים, משהו התכווץ אצלי בבטן. האישה, חשבתי לעצמי. האישה אצלי בבטן מתכווצת. "מה אתה חושב על זה?" שאלתי לבסוף. "על מה?" הגיב, עדיין לא תופס את המילכוד. "על הדרישה של אבא שלך", הבהרתי את כוונתי. "או אני לא חושב ככה, אני לא חושב שאני צריך להתגרש." אמר, אך בדבריו לא נשמע אפילו שמץ כעס, לא שביב של התמרדות או התנגדות אקטיבית.
האם הוא אומר לאביו את דעתו? האם הוא נעמד בנחרצות לצד אשתו או שעושה זאת רק בסתר? שאלתי את עצמי ואחר כך אותו. במילים אמר שהוא מביע דעתו, אך קולו נשמע דק וחסר כוח. "אתה כועס עליו?" שאלתי מתאמצת לגרות קצת אש. אך הוא ענה שלא. אחר כך הוסיף שלא רוצה לפגוע בכבודו. "זה יפה", אמרתי בזהירות, "אבל בכל זאת, האם אתה באמת יכול לכבד אותו עם הדרישה הזו?" העזתי שנית לנסות להצית איזו אש וללבות את היצרים. "נכון", הסכים. אך נימת דבריו המשיכה להיות כנועה וסלחנית.
כך המשיכה בינינו השיחה. אני מנסה להלהיט את יצריו, להתמרד מול הסירוס של אביו, לעמוד באומץ על שלו ולהיות "גבר". "שיכעס כבר!", אמרתי לעצמי בלב. אך הוא המשיך לשמור על עדינות כמעט נשית. מבין, מקשיב, שומע את דבריי. לא מתנגד, מסכים ומהנהן. אך האם באמת הבין? האם באמת יהיה מחר בבוקר מסוגל לעטות את שריונו המחודש, לצאת להגנת אהובתו. האם יזנח את עמדתו הנערית, יזקוף עצמו כאביר לוחם בעוז ואון, אביר המבקש להפוך להיות למלך. גבר המבקש לממש גבריותו הבוגרת ולהפוך בעצמו לאב. גבר הניצב לצד אביו, אב בעצמו כמוהו.
השעה הייתה כבר מאוחרת, זמן מה מעבר לתוכנית המקורית שלי. סיכמתי בשבילו את הקריאה. חזרתי בפניו על הדברים החשובים לעניין ההיריון ובכלל. הוא שוב הנהן. הסכים כמעט עם כל מילה שלי. הוא הודה לי, וציין שעזרתי לו מאד. כך נפרדנו לדרכנו. גשם דק טפטף בחוץ. הכביש היה חלק, הנהיגה האיטית הותירה לי הרבה זמן למחשבות. שחזרתי לי בראש את האירוע. מה היה מוצלח ומה לא. היכן דייקתי, והיכן הרגשתי שפחות. היה מוצלח בסך הכול סיכמתי לעצמי, אך בכל זאת עמדה בי תחושה קלה של החמצה.
למה? שאלתי את עצמי, וכבר החל לגעות בי כעס. הרמזור התחלף לאדום, עצרתי. המכונית שבנתי לידי גלשה באיטיות עד לרמזור. הצצתי מבעד לשמשה - זה הוא, הבחור מהקריאה האחרונה. כולו נינוח מאחורי ההגה. הוא הבחין בי והחווה שלום חייכני. אה, אם לפחות היה כועס עלי. אם היה קצת מתעצבן וקצת פחות נחמד... אולי אז הייתי משתכנעת שמשהו באמת קרה אצלו. אולי אז הייתי יכולה להאמין שמשהו זז אצלו בלב ובאגן, ושאכן עזרתי לו.
על המחברת
נא להמתין לטעינת התגובות
