חסר לנו, וטוב שכך
ברוחניות מעודדים אותנו לראות רק את מה שטוב וחיובי. אבל כל עוד נמשיך להתעלם ממה שחסר לא נצליח לפתוח פתח לשינוי. רן ובר מסביר בעזרת רבי נחמן מתי החיסרון הופך ליתרון
להפך – הרבה פעמים מדברים על הכאן ועכשיו. על זה שהכל נמצא כבר פה, על זה שיש נקודה אינסופית שאינה משתנה ואינה זזה. למה להזכיר חיסרון אם אפשר לדבר על השלם? אם אפשר לדבר על האחד, מה פתאום להכניס שוב פעם את החיסרון הזה, את הכאב הזה?
אחד הסיפורים המעניינים שסיפר רבי נחמן הוא דווקא בנושא הזה. הסיפור מספר על מנורה מיוחדת, מנורת החסרונות. דווקא רבי נחמן – מי שחרת על דגלו שאין ייאוש בעולם כלל, שהאדם צריך להיות תמיד בשמחה, ולא משנה מה המצב החיצוני או המצב הנפשי. שהאדם צריך לדעת שהכל לטובה, שצריך לייקר כל נקודה טובה, שצריך להגדיל את הטוב. ודווקא הוא מספר סיפור על מנורה של חסרונות.
אז הנה סיפורו של רבי נחמן מברסלב,
"מעשה אחד הלך מאביו והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים. ולזמן בא לאביו והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול: לעשות מנורה התלויה (שקורין הענג לייכטער). וציווה להתאסף כל בעלי אמנויות הזה והוא יראה להם חכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו. וקבץ כל בעלי האמנויות הזאת לראות גדולת הבן, מה שפעל בכל הימים האלו שהיה ביד אחרים".
קודם כל אותו הבן הלך מאביו. ככה גם כל אחד מאתנו. נחצבנו תחת כסא הכבוד. נשמה אלוקית שמחוברת למקור האינסופי והלכנו למדינות אחרות. ירדנו לתוך עולם גשמי, לתוך עולם של נפרדות, לתוך עולם של חסרונות. לתוך עולם של תפיסה של שניות. עולם שבו נעדרת תפיסת האחדות, האמת העמוקה.
"והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאוד בעיני כולם. ואביו הלך אצלם, ובקש מאתם שיגלו לו האמת. והוכרחו להודיע לו האמת שהיא מגונה מאוד".
כל אותם בעלי האומנות לא רצו לגלות את האמת. הם לא רצו לספר מה שהם ראו במנורה. הם לא רצו לספר את החיסרון שראו בה. רק אחרי שאביו של הבן ביקש מאתם את האמת, ככתוב, "הוכרחו" להודיע לו האמת. הם לא רצו בזה מעצמם. הם ראו שהמנורה מגונה, אבל לא רצו להודות בזה אלא רק אחרי שהוכרחו.
"והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אמנותי. והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. השיב לו הבן: אדרבא! בזה הראיתי גדולתי. כי הראיתי לכולם חסרונם. כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מהבעלי אמנות הנמצאים כאן. הלא תראה. שאצל זה, מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאוד. ואצל אחר להפך. אדרבא, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה מגונה. וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה היא יפה בעיני חברו, וכן להפך".
המסר ברור - אנחנו לא רוצים לראות חסרונות, ובטח שלא מצפים לראות חסרונות במנורה. מנורה אמורה להאיר, להפיץ אור. היא לא אמורה להראות לנו את החסרונות שלנו, לפחות לא לפי התפיסה השטחית. אבל אותו הבן מגלה שלא שכולם ראו נקודה מגונה מסוימת במנורה אלא שכל אחד ראה נקודה שבה היא מגונה בעיניו ונקודה אחרת שבעיניו יפה ונפלאה.
כולנו התנוצצות מהשלם, מהבורא. לכל אחד יש נקודה ממנה הוא יכול להאיר לחברו ונקודות אפלות שצריכות השלמה. נקודות של חסרון. כל עוד אנחנו מנסים להגן או להתעלם מהחיסרון אנחנו לא פותחים פתח לשינוי. פתח לתפילה, לעזרה. פתח גם לקבל את הנקודה הטובה של החבר.
כשאדם לא מוכן לראות את החיסרון שלו עצמו הוא אומר שהמנורה מגונה מאוד. הרי הוא ראה בה חלקים טובים וגם חלק מגונה, מדוע הוא אומר שהיא מגונה מאוד?
"ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם. להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חיסרון. כי מה שיפה בעיניו הוא חסרון בעיני חברו, אבל באמת אני יכול לעשות כתקונו: אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם".
אותו בן היה יכול לעשות מנורה מתוקנת. אלא שאז היא בעצם לא היתה מתוקנת, היא היתה מקולקלת. הסיבה פשוטה: במקרה כזה היא לא היתה מאירה לנו את החסרונות שלנו. בעצם זה שאני רואה את הקלקול שלי, זה קורא לי לתקן.
כשאדם מרגיש את הכאב של הריחוק שלו מהמקום שהוא רוצה באמת להיות בו, זה מצית בו רצון. זה רצון קדוש שיכול לשרוף את כל המניעות ולהבעיר אש בליבו של האדם להמשיך ולהעמיק. לא להירדם.
אבל אם אדם חושב שהוא כבר "בעל אומנות", שהוא כבר יודע ומכיר הכל – אז הוא לא רואה את החיסרון בעצמו ומחפש את החיסרון בחוץ, באחר. הבן עשה מנורה שהיא כל כולה עשויה מחסרונות, זה כל כך קיצוני שצריך להבין את העומק של זה. אם היה בה חסרון קטן זה לא היה יכול ליצור את האפקט הדרוש.
כשאני מבין שאני מלא בחסרונות אני יכול להתחיל להתפלל על זה באמת. ההסתרה הגדולה ביותר היא כשהאדם חושב שכבר הגיע. שהוא כבר "בעל אומנות". זה לא סותר את זה שיש נקודה אחדותית אינסופית בתוכנו שלא משתנה, אבל אנחנו בעולם משתנה ויש בנו רבדים פנימיים יותר וחיצוניים יותר.
הכל כלול באחד, אבל כאשר אנחנו יוצאים לתוך עולם של שניות הדרך להביא את האחדות היא לא על ידי התעלמות מהשוני אלא על ידי הבנה שאנחנו לא לבד פה. שאנחנו חלק מהשלם ודווקא החיסרון שלנו מאפשר לנו את הכמיהה הביתה.
וסיים רבי נחמן:
"גדולים מעשי השם. אין אדם דומה לחברו, וכל הצורות היו באדם הראשון. הינו, בתבת אדם לבד, היו נכללין כל הצורות הללו. וכן בשאר דברים. כל המאורות היו נכללין בתבת 'אור' לבד, וכן כולם, הינו כל מעשה בראשית. ואפילו העלין של האילן אין אחד דומה לחברו וכו': והאריך בעניין זה הרבה מאוד. ואמר אז, שיש חכמות בזה העולם, שיכולים לחיות עם החכמות לבד, בלי שום אכילה ושתיה. והאריך אז בשיחה נפלאה ונוראה".
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם