ההריון מן השטן: סיפור טארוט
אני פונה לכוח היצרי והנפלא של השטן, אבל היא מדברת בשפה הפסיכולוגית של השכל. אני מדברת על חופש ויצירה, ואילו היא שומעת רק כבלים ופחד מביטוי. ענת קידר פותחת בקלפים
ליאת הגיעה אלי לייעוץ עם שאלה ספציפית. היא בדיוק החלה תהליך שינוי בקריירה שלה, והרגישה מבולבלת. "כבר החלטתי שאני עוזבת את העבודה, זה סגור, אבל אני עוד לא יודעת מה לעשות עכשיו." "טוב", אמרתי בלי השתהויות והגשתי לה את הקלפים. היא ערבבה לאט ובשקדנות, מקפידה לא לשמוט אף קלף. "הם גדולים יותר מקלפים רגילים, זה קצת קשה", התנצלה. "כן, הם גדולים יותר", עניתי, נזכרת כמה גם לי היה קשה בהתחלה, וכמה התאפקתי לא להתנצל על האופן העילג שבו אני טורפת את חבילת הקלפים.
כשסיימה הגישה לי בחזרה את הקלפים. כהרגלי פרסתי אותם, והתבוננתי. קלף השטן קרץ לי מהבטן, משתוקק להשתולל, לעשות מה שהבטן והלב רוצים. "מה את רוצה לעשות?" שאלתי. "לא יודעת" ענתה, ומבטה נדד מעט סביב. "וכשהיית קטנה, כשהיית ילדה בת ארבע, ילדה בת שש, מה אז רצית להיות?" ניסיתי. "אני לא זוכרת", היא ענתה במבט אטום. "בכל זאת", ניסיתי לשדלה. אך במקום זאת היא החלה לספר לי על הוריה. היא דיברה בשטף, כמעט בלי לעצור. היא סיפרה על אב חולה ואמא שתלטנית. היא סיפרה על קשר מעורער בין ההורים, ובעיקר על חודרנות אמה עד כדי תחושה של חנק.
היא דיברה בשפה פסיכולוגית, למודת-טיפול. בסך הכול שאלתי על רצון, חשבתי לעצמי. "עד כמה הקשר עם אמא משחק תפקיד בחיים שלך היום?" שאלתי לבסוף. "או, זה הדבר." אמרה. "אני עסוקה בזה כבר הרבה שנים, זו הבעיה שלי בחיים." אמרה, נכנעת לסיפור הפסיכולוגי של חייה, מקבלת על עצמה בלי מחאה תחושה תמידית של חנק, כאילו אין ביכולתה לבחור ולשנות את המצב.
חזרתי לקלפים. נער המרכבה, לכוד בדד בחופתו, מביט בערגה אל השטן. אך השטן כמו מתכווץ, עד שכמעט נכנס בחזרה לתהום ונעלם. הסתכלתי בה. מבטה היה פזור ומרפרף, היא חייכה במבוכה כמו ילדה שהלכה לאיבוד. אישה בשנות השלושים לחייה, רוצה לחיות חיים שלה - עצמאיים. רוצה לבנות את חייה בעצמה, אך נותנת ליחסים עם אמה להביס אותם. החיים האמיתיים, האישיים שלה, הרצונות הפרטיים נעולים מאחורי בריח. האש החייתית, הכוח המניע, אותה אנרגיה מתפרצת שצועקת בחוזקה 'הנה אני' אחוזה שיתוק.
"את צריכה ליצור", אמרתי בהיסח הדעת. היא סיפרה שהיא עושה קצת תכשיטים לאחרונה. השיחה בינינו המשיכה להתפתח. אני שואלת, מסבירה ומלמדת, היא, כמו תלמידה טובה, מתאמצת להבין.
לכאורה, הכול הלך כמו שצריך. היא הנהנה, הסכימה, ענתה בהרחבה לשאלותיי, אך בכל זאת הרגשתי מתח לא ברור ואי נוחות. המילים אותן מילים, אך השפה שאנו מדברות שונה. אני פונה לכוח היצרי והנפלא של השטן, והיא שומעת באוזני הנער הכלוא במרכבה. אני מדברת חופש ויצירה, ואילו היא שומעת כבלים ופחד מביטוי. אני דוברת בשפה של גוף והיא עונה לי בשפה הפסיכולוגית של השכל. הסתכלתי בעיניה שוב. מבטה היה עדיין מפוזר ומנותק. מה לעשות, הקסם של ההבנה לא מתרחש, סיכמתי לעצמי בלב באכזבה.
הזמן כבר התקרב לסיום, והתחלתי לסכם את הדברים שעליהם דיברנו. "רגע", היא קטעה אותי, "אפשר לשאול עוד משהו נוסף?" "כן" הסכמתי, ומיד קפצה עלי הספקנות. "נראה אם אפשר לראות." הוספתי הסתייגות ליתר בטחון. "בסדר", ענתה, נראה כאילו לא חשה בהסתייגותי. "כבר כמה חודשים אני מנסה להרות, רציתי לדעת מה קורה עם זה."
מה זו השאלה הזו, חשבתי לעצמי ברגע הראשון. ומה עם כל מה שדיברנו עד עכשיו... האם לא כדאי להתרכז בזה ונסות ולסכם כמו שצריך? אבל הסקרנות גברה. לשנייה קצרה עוד השתהיתי, ואחר כך פרסתי לפני את הקלפים שהיו על השולחן, הגלויים והסמויים. סידרתי בשורות, והתבוננתי ארוכות. עיניי תרות אחר סמלי פריון או מנגד ציורים שיעוררו תחושה של חסימה. הקשבתי לגופי, דבר לא התערער, דבר לא סימן תחושה של מצוקה.
הרמתי מבטי אליה. עיניה השתנו, הבעתה אמרה סוף-סוף ריכוז, ואת החיוכים הנבוכים החליפה רצינות. פתאום, כמו במטה קסם נעלמה בבת אחת אותה ילדה אבודה ונטולת רצון אישי, ובמקומה ישבה עכשיו אישה רמה עם נוכחות בלתי ניתנת לערעור. משהו אצלי בבטן התרחב. סוף-סוף יכולתי לשקוע בנוח בכסא, להתרווח. אה, נאנחתי בליבי אנחה של רווחה. "אני לא רואה כאן קושי." אמרתי לבסוף, "תמשיכי לנסות, תסמכי על היכולת שלך להרות, אז זה יקרה." הוספתי.
היא חייכה בהסכמה. למרות שלא אמרה על כך דבר, הרגשתי שדברי לא מפתיעים
חזרנו לסכם את הקריאה. עתה נקשר הכול; ההתנתקות מאמא, הרצון האישי, היצירה והפריון שלה. הכול נכרך יחדיו ונעטף ביכולת של הגוף ליצור ולייצר. עתה, שתינו הבנו את שפתו של השטן. סוף-סוף שידרנו שתינו על אותו התדר. התדר המשדר מבטן לבטן, מעומק האינטואיציה ישירות לידע שטמון בגוף; בלב, בבטן, בראות. נפרדנו שתינו בתחושת סיפוק. היא על שקיבלה תשובות ושיצאה עם ידע מוצק ומגובש לגבי עצמה. אני, על שהצלחתי לבסוף למצוא דרכי אליה, ולתת לה לבסוף משהו מוצק ואמיתי.
ביומיים שחלפו אחר כך הרהרתי בקריאה. העברתי שוב בעיני רוחי את הקלפים. שחזרתי לי בזיכרון את השיחה. ניסיתי לברר האם ראיתי את הכול, מה החמצתי או שמא שגיתי בדברים. אולי הטעיתי אותה בעניין ההיריון, נחרדתי לרגע. מהיכן היה לי בטחון כזה, נזפתי בעצמי קלות.
וכמו תמיד, עניינים אחרים הציפו ומילאו את חיי, והקריאה של ליאת נספגה בתאי הזיכרון ונמוגה. כחודשיים אחר כך, אי שם בשעות הצהריים בהם אני מתזזת בהגשת ארוחת צהריים לילדים שלי, היא התקשרה. "רציתי להודות לך קודם כל." אמרה, "ולספר לך שאני בהריון. לפי החשבון שלי זה קרה עוד באותו הערב בו יצאתי ממך."
נא להמתין לטעינת התגובות
