ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

איינשטיין לאור הקבלה

"השקעתי את כל חיי בהבנת טבעו של האור", אמר לימים המדען הדגול, אך לעולם לא פיצח את החידה. אולי האר"י הקדוש היה יכול לעזור לו. לכבוד השקתו של מאיץ החלקיקים השוויצרי – על מושג האור בקבלה

עוד כנער צעיר, בן 16 שנים בלבד, הבזיקה בעיני רוחו תמונה משונה ורבת השראה.  הוא ראה את עצמו רוכב על קרן בהירה של אור, מפליג בשעטה מסחררת ברחבי היקום האין סופי. אך מיד עם הקיצו מן החזיון החללי, החלו לנקר בראשו אלפי שאלות: האם דבר כזה אכן אפשרי? האם ניתן בכלל לנוע במהירות שכזו, להתקיים במצב שכזה, ומה קורה לזמן, למרחב, ולשאר חלקי המציאות בתנאים שכאלו?

"השקעתי את כל חיי בהבנת טבעו של האור", אמר שנים רבות לאחר מכן האיש שהפך לימים להיות גדול המדענים של המאה ה-20, ויש שיאמרו גם בתולדות האנושות. ואכן, הדימוי המסתורי והשאלות המרתקות שבאו בעקבותיו לא הרפו מראשו של אלברט איינשטיין עד יומו האחרון. כמו מתוך באר פלאים, הוא המשיך ושאב ממנו את אותו מעיין בלתי נדלה של רעיונות וגילויים מפתיעים ומעוררי תמהון, ששינו את פני האנושות לתמיד.

"אני רק רוצה לדעת מה אלוהים חושב. השאר הם פרטים קטנים..."

איינשטיין הבין בצורה אינטואיטיבית כי המפתח להבנת היקום טמון בהבנה נכונה של מושג האור. בסדרה של מאמרים מהפכנים ופורצי דרך שפירסם בשנת 1905, הידועה כ"שנת הפלאות" שלו, הוא קבע את מהירות האור כערך קבוע ומוחלט שביחס אליו נמדדות כל התופעות ביקום. בהמשך לניוטון, הוא טען שהאור מורכב מחלקיקים יחידתיים שזכו לכינוי "פוטונים". תגלית זו זיכתה אותו בין היתר בפרס נובל בשנת 1921, והביאה לו תהילה רחבה, הכרה ופרסום עולמי.

אך קרן האור שעליה חלם איינשטיין בילדותו היתה יותר מאשר מקבץ מקרי של פוטונים המשוטט במרחב. בהמשך למגמת המדע הקלאסי של העת החדשה, הוא קיווה לחדור באמצעותה לתוך המהות הפנימית של החומר, ולפלח את החוקיות מופלאה ששולטת בכל תופעות הטבע. הוא אמנם לא היה אדם "דתי", במובן הרגיל של המילה, וודאי שלא האמין בקיומו של איזה "סבא שמימי" שמושך בחוטים מלמעלה, אך

הוא כן האמין בכוחו של "אור התבונה" לבנות עולם יפה ומוצלח יותר. בהשראתו נשטפה האנושות באופוריה ובביטחון שהנה עומד המדע להגיש לה את אלוהים על מגש של כסף, מרופד במשטח של נוסחאות מתמטיות מדויקות להפליא.

אך במבט לאחור, מאה שנה אחרי "שנת הפלאות" הגדולה, מאה שנה של קפיצות מדעיות עצומות, התפתחות טכנולוגית מסחררת, ושתי פצצות אטום, נדמה שההצלחה היתה חלקית בלבד. הגענו אולי אל גבול האור, אך לא מצאנו את הדרך לקפוץ לתוכו.

 כפי שהודה איינשטיין עצמו במכתב שכתב לידיד בערוב ימיו: "לאחר חמישים שנה של התחבטות בשאלה 'מהי קוונטה (יחידה) של אור', אני עדיין רחוק מהתשובה." 

אז בעוד תותחיו הכבדים של מאיץ החלקיקים השוויצרי ממשיכים לרעום, ואולי גם רגע לפני שאנו שוקעים בתוך חור קיומי שחור, חכמת הקבלה מציעה דרך מעט יותר חסכונית ויעילה להבנת האור ומבנה היקום בכלל.

"כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים,
הנה אז צמצם את עצמו בנקודה האמצעית...
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו מלמעלה למטה
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם".

 (האר"י הקדוש, עץ חיים, שער א, ענף ב)

מושג האור בקבלה מסמל את הכוח הכללי והקבוע שפועל מעל החומר, המחזיק והמחייה את כל התהליכים והתופעות בטבע. בניגוד לגישת המדע הרגיל, המנסה לחקור את הכוח הזה באמצעים חיצוניים, הקבלה מסבירה שהאור אינו אלא תופעה פנימית, המתגלה בתוך האדם עצמו. כדי לחשוף אותו, אומרים המקובלים, עלינו לפתח מכשירי מדידה מסוג קצת אחר - מכשירי מדידה רוחניים. למרבה הפלא, המדע המודרני בעצמו הוא שסלל בפנינו את הדרך לכך.

אחת המסקנות המרתקות ביותר של תורת הקוונטים הייתה כי כל התופעות במציאות מושפעות  בדרך זו או אחרת מן העובדה שאנו צופים בהם. ללא צופה, קובעת מכניקת הקוואנטים המודרנית - אין מציאות. מה שמדהים עוד יותר הוא, כי בעצם העובדה שאנו צופים באובייקט מסויים אנו משנים בפועל את התנהגותו. כך למשל, האור יכול להיות חלקיק וגל בו זמנית, הכל לפי מגמת הבדיקה. יוצא שלעולם אין באפשרותנו לקבוע אמת וודאית אחת ומוחלטת, אלא רק הסתברויות של אמת בלבד. ייתכן אפוא שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא.

אלפי שנים לפני שגילה זאת המדע, כבר ניסחו המקובלים את עיקרון ההשפעה ההדדית בין הצופה והנצפה במשפט "אין אור בלי כלי". הם ניסו להסביר כי בשביל לחדור לתוך השכבה הפנמית של החומר, לא די במחקר חיצוני עליו, אלא עלינו גם להשתנות בעצמנו. היות שתכונת האור הבסיסית היא נתינה ואהבה ללא גבול, כך גם אנחנו, צריכים לרכוש את אותה התכונה ממש, כלומר להיות כמו האור בעצמו, להידמות לו.

ככל שאנו מפתחים את הרצון שלנו, כלומר הופכים את כוונת השימוש שבו מקבלה אגואיסטית לנתינה, כך אנו הופכים לכלי קיבול עבור האור העליון, ואותו אור מתגלה בתוכנו.  אך מה הקשר - אתם וודאי שואלים - בין הפוטון האלקטרון ושאר ידידיהם, לבין תכונות כמו אהבה ונתינה שעליהם מדברת הקבלה?
 

חכמת הקבלה היא ה"פיזיקה" של העולם העליון. היא מסבירה לנו כיצד יורדים הכוחות העליונים שלב אחר שלב, משתלשלים בהדרגה מן העולם הרוחני ויוצרים את עולם החומר. המקובלים שחוקרים את התהליך הזה, מספרים לנו כי השורש הרוחני של התופעה הגשמית הקרויה בפינו "אור", הוא  רצונו של הבורא למלא את הנבראים בשפע ובאהבה אין סופית. רצונו של הבורא להיטיב לנבראים, הוא הערך המוחלט, שביחס אליו נמדדים כל השינויים והתמורות במציאות, כפי שכותב בעל הסולם:

"כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים, אבל האור העליון נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר בלי שינוי ובלי חידוש כלשהו".      
(בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות)

העיקרון הזה מדגים שהדרך להכרת הבורא תלויה אך ורק בנו. האור, כפי שאומר בעל הסולם, נמצא ב"מנוחה מוחלטת" כלומר יחסו כלפינו דומה לאלומת אור אדירה שאינה מפסיקה לעטוף ולהקיף אותנו בחום ואהבה. כל השינויים והתמורות מתרחשים אך ורק בתוך הרצונות הפנימיים של האדם עצמו, ומוקרנים כמו במקרנת קולנוע על מסך המציאות החיצונית. לכן, אל לנו לצפות שאם נשב בחיבוק ידיים, האור פשוט "ירד" אלינו מן השמיים, אלא עלינו לפתח את עצמנו כך שנוכל להרגיש את נוכחותו התמידית והקבועה בתוכנו. כיצד עושים זאת?

כדי "לצאת" מן הסרט, סידרו למעננו המקובלים אמצעי מיוחד שדרכו אנו יכולים למשוך כוחות מן המערכת העליונה, ולגרום להם להשפיע עלינו. הספרים שהם חיברו מתארים את המצב המתוקן, המושלם שבו אנו נמצאים בקשר הדדי של אהבה אין סופית, ובהרגשה מלאה של כוחות השפע הרוחניים.

בהשפעת הלימוד, ומתוך השתוקקות עזה לחוות את המצב המתואר בהם, האדם מתחיל לפתח בהדרגה "חוש שישי" – כלי קיבול חדש, שדרכו הוא מסוגל להרגיש באור העליון שעד כה היה נסתר ממנו. אין מדובר כמובן על תוספת של "עין" או "אוזן", חדשה אלא על שינוי מהותי בצורת הקליטה של המציאות.

החוש השישי הוא כעין מעבדת מחקר פנימית, שדרכה האדם מגלה את מה שנמצא בתוכו. לאט לאט, מתחילה להצטייר באדם תמונת המציאות האמיתית, המרהיבה ועוצרת הנשימה שהחושים הרגילים לא מסוגלים להבחין בה. במקום לקלוט את העולם דרך העדשה העכורה של האגו, אנו מתחילים לקלוט אותו בתוך התכונות רוחניות שלנו. ושינוי העדשה, כפי שכבר ידוע לנו, גורם לשינוי במציאות עצמה.

מאחורי השאיפה המדעית לגלות את הכוליות הפיזיקאלית של העולם, מסתתרת שאיפה פנימית יותר, כמיהה עמוקה לגלות גם השורש הרוחני שלו. איינשטיין, האיש שסימל יותר מכל אדם אחר את השאיפה הזו, מעולם הוא לא הפסיק להשתומם על נפלאות היקום, ולהתפעל מן השלמות המרהיבה הטמונה בו. כל חייו הוא חיפש את הנוסחא האולטימטיבית, הנוסחא שתבטא את הקשר בין כל הפרטים, את החוק האחד ששולט במציאות. ואכן, חיפושיו הביאו אותו ואת ממשיכי דרכו קרוב מאוד אל נקודת הפריצה. אך קרוב, כפי שידוע לכל מדען מתחיל, זה לא מספיק.

הקבלה לא באה לעצור את התפתחות המדע, כמובן, אלא להיפך, כדי לספק לו את קרש הקפיצה שהוא מחפש. המדע והקבלה צריכים ללכת "יד ביד", לרכב על אותה קרן אור עליונה, המובילה אל הצד השני.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...