המשורר שטבע בים האהבה
הוא כל כך אהב את המורה הרוחני שלו, עד שנעמד לכבודו של כלב שהיה דומה לכלב שגר ברחוב שלו. על המשורר הסופי הדגול אמיר ח'וסרו - שיכור אלוהים, משוגע ומאוהב
מאיזה עולם יוצא היום מחפש הדרך הניו-אייג'י לשיטוטיו הרוחניים? האם באמת קיימת הקבלה וחפיפה בין הניו אייג' לתורות רוחניות קדומות, כמו שטוענים רבים מחסידי העידן החדש, או שמא יש הבדל ממשי בין הרוחניות של תקופות קדומות יותר לחיפוש הנרקיסיסטי המודרני, יהיו שיטוטיו, מסעותיו, תובנותיו והארותיו של המחפש עמוקים ומגוונים כאשר יהיו?
מעניין להשוות את החיפוש הרוחני המודרני עם מסעו האישי של המשורר ההודי חזראט אמיר ח'וסרו (1253-1325), תלמידו של ה"פיר" (המורה הרוחני) חזראט ניזאם אודין אוליה (1238-1325), כדי לראות מה היה היחס שלו אל אותו דבר פשוט ומורכב, נגיש ומרוחק - האני – ודרכו גם לבחון את ההבדלים מהמחפש המודרני.
אמיר ח'וסרו היה אולי המשורר הבולט ביותר בתקופתו ומהפוריים והמשפיעים ביותר בקרב משוררי הודו. הוא היה מוסיקאי מחונן שתרם רבות להתפתחות המוסיקה ההודית, סופר ומלומד ששלט בשפות רבות (הוא כתב שירה בעיקר בשפה הפרסית אך גם בהינדווי), איש חצר ובין לוויתם של כמה וכמה מלכים ששלטו בדלהי. אך מעל לכל העיסוקים האלה, אמיר ח'וסרו היה המוריד (תלמיד) הנאמן של המסטר הסופי חזראט ניזאם אודין אוליה.
היום מלא צבע, אמא! היום מלא גוונים
ביתו של אהובי מלא צבע
מצאתי את אהובי
בחצר שלי
מצאתי את אהובי
סבבתי בעולם
חפשתי בכל מקום
וצבע כזה עוד לא ראיתי
מצאתי את הפיר שלי
ניזאם אודין אוליה
ניזאם אודין אוליה
ניזאם אודין אוליה
לכל מקום שאלך הוא נמצא איתי, אמא!
נדדתי על פני ארצות וחפשתי
והתאהבתי בצבע שלך, ניזאם אודין אוליה
המשמעות המילולית של המילה הפרסית "רנג" היא צבע או גוון - אך גם תכונה, בוהק, יופי, מבע, הופעה, אופי, מצב וכו'. כפי שאולי ניתן לראות בשיר וכפי שקורה לעיתים קרובות עם מלים בשירה הפרסית, מלים רבות נושאות משמעויות שונות ומגוונות, והמשורר
בראשית היה החיפוש, חיפוש אחר האמת, אחר האל, אחר אהבה, אחר מורה רוחני. אחריו גילוי, מציאה, התאהבות – ומשם, באמצעות הדרגות השונות של האהבה, מתקדם המחפש בנתיב הסופי: החל מהיקשרות, חיבה, דרך חברות ואהבה וכלה בדרגה הגבוהה מכולם: "עשק", קרי אהבה ללא מיצרים וגבולות.
ח'וסרו מחפש ומחפש בכל העולם אחר מורה הרוחני. לבסוף הוא מוצא אותו ומתאהב. עתה הוא מבקש מחזרת ניזאם אודין אוליה שיצבע אותו בגווניו, כלומר שיתן לו את הצבע שלו, את התכונות שלו, את האופי, היופי, הבוהק - כל אותן משמעויות שהמילה "רנג" רומזת אליהם.
הסופים יצרו לעצמם מעין קיצורי דרך מיסטיים בדרך אל היעד: האחדות עם האל. הדבר הראשון שאדם צריך לעשות בכדי להיכנס אל הנתיב המיסטי הוא לנקות ולטהר את עצמו מתכונות רעות. הכנעת האגו, ביטול עצמי, הם שלב הכרחי עבור ה"סאלק" (זה אשר פוסע בנתיב הרוחני).
קרבה אל ה"פיר" אמורה לסייע בהשלמת משימה קשה ומסובכת זו. מערכת יחסים זו מובילה בסופו של דבר להתאיינותו של המחפש, להתבטלות לעומת המורה (אם נבחר להשתמש בטרמינולוגיה חסידית) וכך התחנה הראשונה בדרך המיסטית היא: פנא פי אל מורשיד, התאיינות במורשיד, המורה הרוחני.
מחית את ישותי
כשעיני פגשו את עיניך
שכרת אותי בנקטר האהבה
כשעיני פגשו את עיניך
אחזת בפרקי ידי הצחורים
ענדת להם צמידים ירוקים
כשעיני פגשו בעיניך
אמסור את נפשי
אצבע עצמי בגווניך
עשה אותי שלך
כשעיני יפגשו בעיניך
ח'וסרו יקריב את נפשו עבור ניזאם
עשה אותי לכלה שלך
כשעיני יפגשו בעיניך
יין האהבה פעל את פעולתו. שכרון או אקסטזת האהבה המיסטית, שמשוררים סופים (ואף יהודים) כל כך הרבה דברו עליה, מחוללת טרנספורמציה בנפשו של ח'וסרו. ישותו של ח'וסרו נעלמה ונגוזה. הוא מקריב עצמו, מוסר נפשו, מתכלה, בתוך הוויתו של האהוב, החבר.
ח'וסרו התפרסם לא רק כמשורר, מוסיקאי ומלומד אלא גם כדיואנה. בעולם השירה והסיפורת הסופית דיואנה הוא אדם ששתה כל כך הרבה מיין האהבה המיסטית, כך שכמו מג'נון, מאהבה של לילה, הוא הפך להיות משוגע.
הסיפורים הרבים על דבקותו של ח'וסרו בפיר שלו מהווים סמל ואידיאל עבור סופים ומחפשי דרך רבים. במקרה אחד נתן ח'וסרו הון עצום לאדם שבבעלותו היו סנדליו של חזראט ניזאם אודין אוליה, וכך הלך לרבו כשלראשו הסנדלים. במקרה אחר נעמד ח'וסרו לכבודו של כלב רחוב רק בגלל שאותו כלב הזכיר לו את הכלב אשר גר ברחוב בו התגורר השייח' שלו.
הג'ונון, שגעון האהבה, מוביל את האוהב לאבד את עצמו בתוך ים האהבה. האוהב אינו מנסה להשיג באמצעותה משהו, אלא שוקע בה כאדם הטובע בנהר. אט אט הוא מתאחד איתה, נעלם, וכך מבלי לדעת, הוא מגיע לבסוף אל יעדו.
ח'וסרו! נהר האהבה זורם הפוך,
מי שחצה אותו טובע, מי ששקע בו חצה.
יחסי האהבה בין המורשיד למוריד, בין חזראט ניזאם אודין אוליה לבין אמיר ח'וסרו, היו הדדיים, ומקום מיוחד נשתמר לח'וסרו על פני שאר התלמידים. חזרת ניזאם אודין אוליה אמר פעם לח'וסרו: "אני מרגיש עייף, עייף מכולם, כל כך עייף שהתעייפתי אפילו מעצמי, אבל לעולם אני לא מרגיש עייף ממך". פעם אחרת הוא אמר: "אני לא אכנס לגן עדן בלעדיו. אם היה מותר לקבור שני אנשים בקבר אחד הייתי מבקש שיקברו אותו בקבר שלי". ובהזדמנות נוספת הוא אף אמר: "ביום הדין, כשישאלו את כולם מה הם הביאו איתם, אני אשיב: את מכאובי הצער אשר בלבו של ח'וסרו."
כשעמדה על הפרק שאלת היורש הרוחני, כלומר מי יעמוד בראשות המסדר הצ'ישטי אחרי ניזאם אודיין אוליה (ירושה שח'וסרו לא זכה לקבל), נהג המורה לומר: "ניזאם רוצה את ח'וסרו, אבל אלוהים רוצה את נסיר"(חזראט נסיר אודין צ'יראק דלוי, שאכן היה ליורש הרוחני של המסדר).
אמיר ח'וסרו לא היה בדלהי ביום שבו נפטר חזראט ניזאם אודין אוליה. כשהגיעו אליו הידיעות המרות, התפטר מתפקידו בחצר הסולטן גיאס אודין תוגלק, חלק את כל הונו לעניים, וחזר לדלהי. כשהגיע אל הקבר של מורו, דקלם:
האהובה ישנה על מרבד
סדין מכסה את פניה
לך ח'וסרו, לך אל ביתך
אפלה השתררה עתה
על כל העולם
הוא לבש בגדי אבלות ובילה את רוב זמנו ליד קבר אהובו. לאחר ששה חודשים של צער וכאב, חזר ח'וסרו אל ביתו הנצחי. קברו נמצא גם כיום בדלהי, מרחק צעדים ספורים מקברו של רבו ואהובו, חזראט ניזאם אודין אוליה, ניזאם אודין אוליה, ניזאם אודין אוליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
