נזירים בסגנון חופשי: ההודים חותמים את הקומבה מלה

הם סגפנים, צבעוניים, קצת בורגנים ובעיקר אחרים: הפסטיבל הרוחני הכי גדול בעולם מסתיים מחר אחרי ארבעה חודשים והמוני סדהואים עירומים. אחיה ענזי מביא רשמים

אחיה ענזי | 27/4/2010 10:11 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תהלוכת הכניסה (פשוואי) של הסדהואים ממסדרי הנזירים ההינדואים, הג'ונה והאגני אקהרא, יצאה לדרכה בשעות הצהריים מפאתיה של הרידואר. מלווה בדגלים ובשלטים ססגוניים, היא צפויה להגיע בכל רגע אל מרכז העיר. עולי הרגל, התיירים והתושבים המקומיים מתקהלים זה כמה שעות ברחובות ובפתחי הבתים. הכבישים שחורים ונקיים, מקושטים בפסי סיד לבן המפרידים בין הרצועה הצרה בה יעמדו המוני צופים נרגשים לבין הנתיב בו יעברו הסדהואים.

התהלוכה המתקרבת מעוררת בי זיכרונות לא רחוקים מפסטיבל הקומבה האחרון שהתקיים באלהעבד בשנת 2007. עיר האוהלים הענקית שהוקמה על מפגש הנהרות ימונה, גנגס והנהר המיסטי והנסתר מעין- סרסווטי, המוני האנשים שהשכימו קום כדי לחזות בטבילה של הנזירים בנהר ותהלוכת הסדהואים העירומים (הנאגה באבא) שבקעה עם לפידים וסוסים מתוך החשיכה, הותירו אותי מבוהל ומוקסם כאחד. שלוש שנים עברו מאז אותה טבילה, וכעת מתבהרות התחושות המנוגדות שהתעוררו בי: קסם המפגש עם תרבות שלא הייתה מוכרת לי והבהלה, בדיוק מאותה סיבה.

פסטיבל הקומבה מלה נפתח השנה בחודש ינואר, ונמשך עד לסוף חודש אפריל. עולי הרגל הגיעו להרידואר מכל רחבי הודו, כדי להשתתף בטבילות בנהר הגנגס (האחרונה נערכת ב-28 באפריל) ולהסתופף בצלם של הסדהואים, גיבוריו הראשיים של הפסטיבל. מסדרי הנזירים ההינדואים (אקהרות) כבר אינם משמשים כצבאות לוחמים, ושליטתם בפסטיבל היא יותר רוחנית וסמלית מאשר כלכלית וצבאית - כפי שהייתה בעבר.

אבל נוכחותם בפסטיבל בולטת, והם מהווים אבן שואבת עבור מיליוני צליינים. רגע לפני שאחרוני הסדהואים יעזבו את הרידואר ויחזרו ליערות, למערות, לאשרמים או לסתם שיטוטים ברחבי תת היבשת, אני בוחר לספר על הביקור השני שלי בפסטיבל ועל תהלוכת הכניסה של הג'ונא והאגני אקהרא, זו שיצאה לדרכה לפני פסקאות אחדות, בשעות הצהריים, וכעת הינה מתקרבת אל העיר.

צילום: מיכל ארליך
סדהואים. קסם ובהלה צילום: מיכל ארליך
בורגנות של נזירים

ערב יורד. הרשות המקומית ניתקה את אספקת החשמל, מחשש שדגלי הסדהואים יפגעו בחוטי חשמל נמוכים. בעוד דקות אחדות לא יראו דבר. ברקע מבשרים צליליה של תזמורת כלי הנשיפה על התהלוכה המתקרבת, ובתוך כמה רגעים מגיעים החצוצרנים והמתופפים. אחרי התזמורת נישאים שלושת דגלי האקהרא, ובצמוד אליהם רוכבים על סוסים ארבעה סדהואים. אחד מהם, עירום כביום היוולדו כשלחלציו רק פיסת בד לבן, צועק בקולי קולות ופורש את הראסטות שלו מול צוות צילום מערוץ מקומי. מסתורין וראוותנות, אקזוטיקה ומסחריות משמשים כאן בערבוביה, ואין להקל ראש באף אחת מהן.

העלטה מתגברת. עירום גופם של הסדהואים נבלע בחשיכה והופך את המראה המשונה להגיוני יותר, מביך פחות. הנזירים צועקים ביחד "האר האר מהאדב", (שיווה שיווה האל הגדול), ומניפים בידיהם תרישולים (קלשונים). אחריהם מגיעים המהנטים, מנהיגיה של האקהרא, לבושים בגדים כתומים ויושבים בעגלות וברכבים תחת מטריות מקושטות. על גבי אחד מהרכבים אני מזהה את פניו של אחד מחברי מועצת

האקהרות. הוא עומד ברכב פתוח, לראשו המגולח כובע גרב כתום והוא משוחח בטלפון נייד. המבט שלו נראה גאה ובטוח, מראהו נינוח וכולו אומר הדר. הוא דומה בעיני לנער מטופח ומפונק, בן למשפחה הודית אמידה, שונה בתכלית מהתדמית המערבית של סגפנים הינדואים השאובה אולי מעולם דימויים נוצרי ומאורח חייהם של נזירים פרנציסקים. 

הסדהו פורש מן העולם, עוסק ביוגה ובסיגופים גופניים בכדי לזכך את עצמו ולהשיג כוחות רוחניים ומוקשה (שחרור), אך הביטול העצמי אינו הופך אותו לנחות מבחינה חומרית אלא שולח אותו אל מציאות אחרת. הוא אינו רואה את עצמו כמי שנתון לחסדיה של החברה הבורגנית, אלא כמי שבו תלוי קיומו של העולם הגשמי. הוא אינו קבצן אלא מלך, ומעידות על תפיסה זו מספר מסורות שהשתמרו בפסטיבל: המטריות תחתן יושבים המהנטים מסמלות את מעמדם המלכותי; הטבילות בהן משתתפים הסדהואים מכונות "שאהי אסנן" (טבילה מלכותית); והתהלוכות הצבאיות של האקהרות רומזות לכך שהמשתתפים בהן הם שליטיו של העולם הרוחני.

הנשיא: סאדהו שמן וחביב

סאדהו אחר. לא קבצנים
סאדהו אחר. לא קבצנים צילום: מיכל ארליך
התהלוכה מסתיימת, הסדהואים העייפים נכנסים אל מתחם נזירי האקהרא, אוכלים ארוחת ערב ונחים בחדרים ובאוהלים הפזורים סביב הבניין. אור עמום מאיר כמה מקדשים קטנים הניצבים במרכז המבנה, ומסך עשן אביך של מדורות אופף את המתחם ומשווה למקום מראה מבהיל ואפוקליפטי. בחשיכה, בין ענני הקטורת ועשרות סדהואים, לבושים ועירומים, אנו מחפשים אחר נשיאה של מועצת הנזירים (הג'ונה אקהרא).

לאחר חיפושים ובקשות חוזרות ונשנות מסכים אחד הנזירים להפגיש אותנו עם הנשיא. אנו נכנסים אל חדר פשוט ונזירי, בפינה על מיטת עץ שוכב אדם זקן וכחוש ובחור צעיר מעסה את גבו ורגליו. על הרצפה לצד המיטה יושבים כמה נזירים. אחד מהם, סאדהו שמן וחביב, פותח איתנו בשיחה.

נשיא האקהרא נבחר לתפקיד בהצבעה פנימית של נזירי המועצה, ומכהן במשרה במשך שש שנים. הנשיא הנוכחי מתגורר באשראם בגוג'ראת, גילו המשוער הוא 95 שנים, ובמשך 60 השנים האחרונות הוא ניזון אך ורק משתיית מיץ ומקפה ללא חלב. גופו של הגורו רזה ונערי, זקנו ארוך ולבן והוא נראה רך ותמים כילד. לאחר דקות אחדות מסיים הבחור הצעיר לעסות את גבו, מנשק את רגליו ויוצא מהחדר. הנשיא הקשיש מתיישב על המיטה, עוצם את עיניו ומצטרף לשיחה שלנו.

הג'ונה אקהרא היא הגדולה והחשובה מבין שלוש עשרה האקהרות. חבריה ממשיכים לעבור אימונים צבאיים, גם אם בימים אלה הם אינם משתתפים בקרבות ובעימותים אלימים. אני שואל את הגורו והיושבים בחדר על מעמד הסדהואים שאינם חברים במסדרי הנזירים, אך התשובה שלהם חותכת ופשוטה: "הם לא סדהואים, הם קבצנים".

"ומה על ארגונים רוחניים דוגמת איסקון (הארי קרישנה) ודומיהם?" גם לשאלה זו תשובה פשוטה: "mission" הם עונים פה אחד: "מיסיון", לארגונים האלה יש שליחות חשובה אבל הם לא חלק מהעולם הסדהואי. השתייכות אל אקהרא, עבורם, אינה בגדר המלצה. כדי לפסוע בדרך רוחנית יש צורך בגורו ובאילן יוחסין רוחני. הסאדהו אינו פריק, היפי או נער פרחים שמורד במוסכמות החברה הבורגנית. הוא שייך למערכת היררכית בעלת חוקים, תקנות וכללים, ומי שאינו חלק ממנה לא זוכה להערכה רבה.

צילום: מיכל ארליך
הקומבה מלה, הזווית של הלילה צילום: מיכל ארליך
מהנדס וסאדהו

מפגש עם תרבות זרה דומה לצפייה בסרט זר ללא דיבוב או כתוביות תרגום. את הנראה על המסך מנסה הצופה לפרש לפי המושגים התרבותיים שלו, ואת אשר אינו מצליח להבין הוא מבקר, דוחה או מגדיר כלא רציונאלי. מודעות לפער בין שפות תרבותיות מהווה צעד ראשון לקראת היכרות עם תרבות אחרת, אך היא עשויה גם להוביל את המתבונן למקום מבלבל ושגוי לא פחות: רומנטיזציה של ה"אחר", פרשנותה של התנהגות טריוויאלית כקשורה ותלויה במניעים עמוקים, התעלמות מצדדים אנושיים המשותפים לכל אדם באשר הוא, ובמקרים קיצוניים הגדרתה של ביקורת והיכרות בין תרבותית כבלתי אפשריות.

שתי הגישות, זו היחסנית והמתנשאת (עד אטומה) וזו המתחסדת והמבינה (מדי) הן שני צדדיה של אותה מטבע, שאינה נסחרת בשוק העולמי של המרת כספים רוחניים. היחסנית מגדירה מראש את מושגיה התרבותיים כטובים יותר (או מכירה רק בקיומם), וכך אינה מצליחה ללמוד שפה תרבותית שונה. ואילו עודף הרצון הטוב של השנייה מטשטש את הקודים של התרבות אותה היא מבקשת לפענח. שתי הגישות אינן מאפשרות מפגש אמיתי עם ה"אחר", שיהפוך אותו ליחסי "אני- אתה". פתרונות רבים יש לסבך הבין-תרבותי הזה, אך פתרונות מושלמים אין בעולם. נותר רק לפסוע באפילה מושגית זו ולגשש אחר דרכינו, ליהנות מההבדלים ומסימני השאלה, תוך אמונה בצד האנושי המשותף לכל התרבויות.

בבוקר שלאחר התהלוכה אני הולך לבקר במשטח של נזירי האגני אקהרא, שאנשיה נבלעו אתמול בין הסדהואים הצבעוניים של הג'ונה אקהרא. חברי המסדר הם בני הקסטה הברהמינית (כוהני הדת). הם עובדים את אגני (אל האש) ורואים בו את התגלמותו של הברהמן. האווירה במשטח האגני רגועה, שקולה ומאופקת יותר. רבים מבין נזירי האקהרא משכילים ובעלי תארים אקדמאים. על פי רוב, הם אינם שותים או משתמשים בסמי הזיה, ויש להם זיקה גבוהה לכללי האורתודוקסיה הברהמינית.

אחד מהם שולח אותי לדבר עם תלמידו, שזה לא מכבר סיים את לימודיו באחד מבתי הספר להנדסה המובילים בהודו. שערו השחור של הצעיר ארוך ורך, חיוכו עדין ומצחו מקושט בסימנים אדומים וכתומים. בתום השיחה הוא מלטף בביישנות את זקנו המדובלל, ומבקש ממני בעדינות להשמיט כמה דברים שאמר. סאדהו בתחילת דרכו: מנומס, נבוך, לא לגמרי מגובש: סיום שליו ומתון למקצב הפראי והמסחרר של הפסטיבל.

אפילוג

סאדהו נפרד. יותר מציאותי מגורדי השחקים
סאדהו נפרד. יותר מציאותי מגורדי השחקים צילום: מיכל ארליך
רכבת הערב של השעה 18:13 מובילה אותנו מהרידואר לדלהי. בתחנת הרכבת של בירת הודו, ההומה על אף השעה המאוחרת, מכה בי לפתע תחושה ישנה. תמונות מהפסטיבל הקודם באלהעבד מתמזגות באלה שנותרו איתי מהפסטיבל שהתרחש השנה: המוני האנשים שצבאו על הגשרים הארעיים שהוקמו לכבוד הפסטיבל, בגדיהם הססגוניים של הסדהואים ועירום גופם המכוסה אפר לבן, ההתרגשות וההתלהבות שאחזו בעולי הרגל ובמבקרים - והתחושה שהעולם האמיתי לא נמצא מערבה מכאן, מעבר לארצות וימים, בבנייני ענק ובמשרדים מזוגגים וממוזגים.

המרכז הפיזי והרוחני נמצא כאן, שעה שהעולם האחר נראה חיוור, חסר כובד, לא ממשי. משונים עתה בעיני האנשים סביבי בבגדי החול שלהם, אצים הנה והנה על הגשר המרחף מעל שישה עשר רציפי תחנת הרכבת. משונה דרכם, משונות שאיפותיהם ומשונה מראם המתפוגג עתה, לנגד עיני, באוויר הקריר של הלילה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אחיה ענזי

צילום פרטי

סטודנט לאמנות, מתגורר בהודו, חי בין תרבויות וכותב

לכל הטורים של אחיה ענזי

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים