אלת ההר: חגיגות האלה גונה בדהרמקוט, הודו
אחיה ענזי פוגש את קַאג'וּ, נוֹנוּ, אנצ'ו וגילמו, לבושים בגדי חג לקראת המסע בדרך המתפתלת לעבר מקדש האלה גונה. חגיגות הפולחן שלה מתחילות עכשיו
בחדר השני של הקומפלקס מתגוררת גִילְמוֹ, שהתחתנה לפני ארבע עשרה שנים עם "איש לא טוב" ששתה והרביץ. לאחר ארבע שנים, בזמן שהרתה את בתה השנייה ומים הגיעו עד נפש, היא עזבה אותו וחזרה אל הכפר. קרוב משפחה מכר לה פיסת אדמה נידחת במחיר סמלי, הבנק אישר הלוואה לבניית שני חדרים דלים ופשוטים - ומאז היא גרה שם עם בתה הקטנה קַאג'וּ. בתה הגדולה, אַנצ'וּ, מתגוררת אצל אחותה בכפר סמוך. המשכורת הזעומה של גִילְמוֹ אינה מאפשרת לה לעמוד בהוצאות הכבדות של חינוך וגידול בתה הבכורה.
בבוקר יום ראשון מזג האוויר משתפר. סופת הברקים והרעמים שהסעירה אתמול את הכפר שככה, וגילמו וקרובי משפחתה מנצלים את יום המנוחה כדי לצאת למסע אל מקדש האלה גוּנַה. קַאג'וּ, בת העשר ואחיינה בן החמש, נוֹנוּ, מתרוצצים בחצר. קרובי משפחה מתאספים לבושים בגדי חג, גילמו אורזת תבשיל תפוחי אדמה בקופסת פח ומתארגנת, ובאור הרך של הבוקר נעלמים מפניה בני ה-32 כמה קמטים של דאגה.
הדרך המתפתלת בין ההרים אצה לנוֹנוּ ולקַאג'וּ. היא רצה קדימה והוא אחריה, רגליו הקטנות אינן שועות לאזהרות של דודניו הצעירים. השביל יוצא מהיער ועובר בין בתיו הפשוטים והנאים של הכפר נָאדִי. רעפי האבן השחורה מנצנצים על הגגות. ביציאה מהכפר, ליד הטרסות המטופחות, מצטרפים אלינו עולי רגל אחרים, ובמורד המוליך מההר אל הנהר כבר נשמעים צלילי תוף וחצוצרה של תזמורת קטנה ומאולתרת, שמנגנת בהתלהבות בדרך ההררית והמשובשת המובילה אל המקדש.
לפני אלפי שנים, מספר לי ליד המקדש אדם חביב וחרוץ לחיים, נולדה תינוקת למשפחה ענייה. כשהייתה בת שישה חודשים נפטרו הוריה, ובאין משגיח התרחש נס והיא נטמנה בדרך פלאית בתוך עץ הגוּן. באותו מקום בקע פסל קטן, ואותה פעוטה הפכה להיות אלה. "כך שמעתי", הוא אומר ומצביע אל נקודה גבוהה בהר. "אתה רואה את האבן? לא זו, זו. כן... המקדש המקורי נמצא שם, אבל המדרון תלול", והוא מתווה בידו שיפוע אנכי ומעיד: "מרחק של יום הליכה". לפני כמה שנים העבירו משם את פסל האבן, הוא מספר, ומאז הפולחן לאלה הקרויה גוּנַה על שם עץ הגוּן, נערך כאן.
מהמקדש יוצאת חבורה של עולי רגל. אחד מהם גורר בחבל כבשה קטנה. הכבשה מתמרדת ונאבקת, אך החבורה ממשיכה הלאה ומגיעה אל מתחם קטן הנמצא מתחת לסלע שעליו בנוי המקדש. אחד מבני החבורה אוחז בקרניה של הכבשה, שני מושך ברגליה, שלישי מניף בידו מכשיר מתכתי דמוי מגל - ובמכה אחת משסע את צווארה.
הטקס מתבצע במהירות מסחררת. ילדים סקרניים עומדים לידי, מתבוננים בקצב שמבתר את הגופה. אחד מבני החבורה מניח את הראש המדמם וחתיכה מהרגל בתוך צלחת עלים ועולה בזריזות בשביל המוביל אל המקדש. הוא מכסה את ראשו במפית, נכנס פנימה, ומבעד לסורגיו של אשנב קטן אני רואה כיצד הוא משתחווה לפני הצלם ומניח את המנחה המדממת
בחוץ החגיגה והפולחן נמצאים בעיצומם. בחורים ובחורות רוקדים במרפסת המשקיפה על הגיא ועזים וכבשים מדלגות בינות לצמחיה הירוקה ולסלעים האפורים. משפחה נוספת מתקרבת אל פתח המקדש, ובני המשפחה מובילים איתם עז גדולה ושעירה. טקס הקרבן מתחיל. הם מזים מים על העז, סוגרים עליה במעגל, ומחכים. "אם העז תרעד, זה סימן שהאלה קיבלה את המנחה", מסביר לי אחד מבניה הצעירים של המשפחה. ואם לא, הם ישאירו אותה במקדש, מופקרת לחסדי הטבע, האלה וההר.
במהלך ההמתנה נשמעות צעקות. אחת המבקרות מתחילה לצווח ולרקוד, אחוזת טרנס. היא כורעת לפני פתח המקדש, משתחווה ונכנסת פנימה. אחרי כמה דקות היא יוצאת משם, רגועה ושלווה. "האלה נכנסה לתוכה", אומר לי אותו בחור. "כמו זרם חשמלי", הוא מסביר. "יש כאלה שלוקחים את השרשראות שתלויות על הווים בכניסה למקדש ומלקים את עצמם. יש כאלה שזוכים בחיזיון ורואים את האלה".
המשפחה שלו ממשיכה לחכות. הם מזים עוד ועוד מים על העז, מתפללים ומחכים. גשם קל מתחיל לטפטף. במטבח הארעי הממוקם ליד מתחם השחיטה יושבת חבורה של שמונה אנשים וחותכת את נתחי הגופות לחתיכות קטנות. לא רחוק משם מתבשל הבשר מעל מדורת גחלים בשלושה סירי פליז גדולים, ובחדר סמוך מתגודדים עולי הרגל ומחכים שהבישולים יסתיימו
טפטוף הגשם מתגבר. ברחבה הריקה, ליד פתח המקדש, עומד כהן המקדש, סַרְטַר צַ'נד, ומנקה את רצפת הבטון. הוא מחייך אלי, צוחק כשאני חוזר על כמה סיפורים ששמעתי ומספר את הגרסה שלו לגלגולים ולמסורות של המקדש. אלת המלחמה, דוּרְגַה, התגלתה בחלום אל אבי סבו, גַרְבַּה, וביקשה שיעתיק את מקום מגוריה מפסגות ההרים אל האדמה שלו. הוא לא שעה לחלומות ובלבו אמר: "שווא ידברו", עד שיום אחד, בשעה ששוטט באזור, האלה התגלתה בפניו.
גַרְבַּה הקים מקדש לאלה דורגה, אשר אחד משמותיה הוא גוּנַה (תכונה או תכונה טובה) על שום מעלותיה הטובות. הוא שרת אותה בנאמנות ולבו היה כה נקי וטהור עד שהיה מדבר איתה כל הזמן, ממש כמו שסַרְטַר צַ'נד מדבר איתי עכשיו. ומיהי הפעוטה שנטמנה בעץ הגוּן? דמות מאגדה אחרת, טוען סַרְטַר צַ'נד, אולי בְּהוּט, כלומר, שֶדַה או רוח רעה.
בימים עברו הקרבת קורבנות הייתה מקובלת במקדשים רבים בהימאצ'ל, אבל ככל שמגיעים אליהם יותר אנשים הפולחן הולך ונעלם. בעיני תושבי המישור המנהג המקומי של בני ההר נראה פרימיטיבי, וגם סרטר צ'נד אינו חסיד גדול של הקרבת בעלי חיים. "זה יפסק מתישהו", הוא אומר, "אבל זה ייקח זמן. אי אפשר להפסיק את זה בבת אחת".
הסעודה ליד המטבח התחילה. עולי הרגל יושבים על מחצלות ואוכלים בשר ואורז בצלחות עלים. סרטר צ'נד מזמין אותי להצטרף, אני טוען שאני לא רעב והולך לשוטט ברחבי המקדש. ליד חנות הצ'אי עומד אותו בחור צעיר שדיברתי איתו קודם. המשפחה שלו עדיין לא קיבלה אות. הוא פולט ענני עשן, משיר בעצבנות את אפר הסיגריה ואומר שהאלה כועסת היום.
בדרך אל הכפר יורד הערב. הדרך קצרה יותר, מוכרת, ונוֹנוּ העייף יושב על כתפי או על ידיו של אחד הדודנים. גם גילמו עייפה, וגם קצת מצוננת. ביום למחרת הרופא אומר שהיא עלולה לחלות בדלקת ריאות. היא לוקחת תרופות, מגישה ארוחת ערב, פורשת בדים על הרצפה, ומתחילה לתפור. מחר היא שוב תקום מוקדם, תנקה את הבית, תשלח את קאג'ו לבית הספר ותצעד כמה קילומטרים למפעל.
בערב תשוב, תבשל או לא תבשל, וקאג'ו תלך לישון על בטן מלאה או ריקה. מאוחר יותר היא תתפור בעיניים כלות מול ערוץ הנשיונאל בטלוויזיה שאינה קולטת ערוצים אחרים ותלך לישון, ושוב תקום בבוקר וחוזר חלילה. "הבית השקט" יאחז בעקשנות בסבך ובסלעים המטפסים במדרון, כמו כבשה המסרבת לעלות קרבן לאלי או שֵדי ההר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם