מה אתה יודע? המיסטיקה הסופית לא מחפשת דעת
האם מוטב להולך בדרך הרוחנית לזנוח כל ידע, או להשכיל דעת? אחיה ענזי מדגים את הסוגיה עם סיפור אהבתם של המשורר הסופי רומי והדרוויש המשוטט תבריזי, ועם תחרות יופי בין קירות טהורים לקירות מצוירים
הנביא מוחמד אמר פעם על חזרת עלי, בן דודו ויורשו הרוחני: "אני עיר של ידע ועלי הוא השער אליה". ואילו חזרת עלי אמר: "אין כבוד כידע", עד שלבסוף העלה הנביא את ערך החיפוש אחרי הידע לדרגה של מצווה דתית: "חובה על כל מוסלמי ומוסלמית לחפש אחר ידע".
מיסטקנים מוסלמים, לעומת זאת, פיתחו במרוצת הדורות יחס אמביוולנטי כלפי הידע. מחד, הם מעלים על נס את חשיבותו, ומנגד רבים מהם בעטו בו או סרו מאותם נתיבים שבאמצעותם חלק ניכר מהתרבות האנושית רוכש ידע. אחדים מבין הסופים קיבלו, בחלומותיהם, הוראה להשליך את ספריהם לנהר. קדוש סופי בירך את אחד מתלמידיו שישכח את תלמודו. וקדוש אחר, אשר חשש שספר פילוסופיה מסוים עלול להיות מסוכן עבור תלמידו, הפריח מן הספר את כל אותיותיו.
"חפש ידע אפילו בסין", אומר הנביא מוחמד - ומאידך אומרים הסופים: "יש לשבור את קסטות הדיו ולקרוע ספרים".
המשורר והמיסטיקן מולאנה ג'לל א-דין רומי הוא ללא ספק אחת הדמויות המוכרות יותר במערב מעולמה של המיסטיקה האסלאמית. שירתו ותורתו זכו לפרסום רחב היקף לא רק באסיה ובאפריקה, אלא גם באירופה: כבר במאה ה-19 החלו להתפרסם ביבשת תרגומים לשירתו.
קצרה היריעה מלגולל את סיפור חייו, אך שירטוט כמה קווים לדמותו הססגונית של המלומד והמיסטיקן הסופי שחי בתורכיה במאה ה-13 עשוי לחדד את הפרדוקס שהעלינו, ובאותה נשימה עשוי גם לתת לו פיתרון.
ג'לל אודין רומי ירש את כיסא אביו ועמד בראש קהילה מוסלמית אורתודוקסית בקוניה. בשלב זה של חייו היה רומי מלומד ואיש ספר, רחוק מרחק רב מאקסטזה רוחנית ומאש האהבה המיסטית שתלבה את תקופת חייו השנייה. המפנה בחייו התרחש בעקבות מפגש עם שמס תבריזי, דרוויש משוטט בעל התנהגות מוזרה, אשר התבטאויותיו הפרובוקטיביות הקימו לו אויבים רבים.
תבריזי לימד את רומי את רזי האהבה המיסטית ואת סודותיה של הדרך הסופית. עם הזמן הקשר בין השניים הלך והתהדק, עד כדי שלבסוף נטש רומי את חייו הישנים: את משפחתו, את תלמידיו, את תלמודו ואת חובותיו כמנהיג קהילה, והסתגר במשך ימים ארוכים, לעתים אף חודשים, יחד עם שמס.
התנהגותו של רומי עוררה מרמור בקרב תלמידיו, ולאחר ניסיונות להיפטר מתבריזי ולשלח אותו מעירם, הם החליטו לגרום למותו. כך, לפי גרסה אחת. גרסה אחרת מספרת שיום אחד שמס נעלם. כך או כך, מוכה אהבה וגעגועים התהלך רומי ברחובותיה של קוניה. החיפוש אחר חברו שמס, אותו לא ימצא לעולם, מניב בסופו של דבר את המסנאווי - חיבורו המרכזי והמפורסם של רומי ובו למעלה מ-26 אלף שירים ופיוטים, לצד סיפורים ודרשות מיסטיות.
כך, באורח פרדוקסלי, הצליח המלומד אשר זנח את תלמודו לחבר באותה תקופה את אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר אשר נכתבו
אולי זה בגלל שיש סוגים רבים של ידע, או שהידע המוכר לנו אינו אלא חלק מידע גדול יותר או אמיתי הרבה יותר לפי התפיסה הסופית, המכווינה את חסידיה לחפש אחר עלם א-בטני (ידע פנימי), ועלם-לדוני (ידע הנרכש על ידי השראה).
רומי כותב בחיבורו "מסנאווי", כי לאחר שהתווכחו ביניהם הסינים והיוונים מי מהם גדול יותר באומנות הציור, החליט הסולטאן לערוך ביניהם תחרות. הוא שיכן את המתמודדים בשני חדרים הממוקמים זה מול זה, וסיפק להם מאות צבעים. הסינים נגשו אל מלאכתם במרץ, בשעה שהיוונים טענו שאין להם צורך אפילו בטיפה של צבע, ובמקום להתחיל לצייר הם החלו למרק ולצחצח את קירות חדרם עד אשר הפכו הללו נקיים וטהורים.
כשסיימו הסינים את מלאכתם הם קראו לסולטן. הסולטן נכנס אל החדר והשתאה לנוכח יופיים של הציורים הסינים. לאחר מכן פנה לחדרם של היוונים, שהספיקו בינתיים להסיר את המסך שהפריד בין החדרים. על גבי הקירות הנקיים, הממורקים והטהורים של החדר היווני נפלה השתקפותם של ציורי הסינים. כל מה שנראה יפה לסולטן בציוריהם של הסינים נראה עתה, בחדרם של היוונים, יפה שבעתיים.
לפני שניגש אל פרשנותו של רומי לסיפור, מוטב לקרוא כמה טקסטים סופים שינהירו את רעיונותיו. המיסטיקן הסופי הגדול בן המאה ה-12 אשר חי בבגדד, חזרת עבדול קאדיר ג'ילאני, כותב במכתב לאחד מתלמידיו: "חבר יקר, לבך הוא מראה מלוטשת, אתה חייב לנקות ולהסיר מעליה את מסך האבק שהצטבר עליה, מכיוון שהיא עתידה לשקף את האור של הסודות האלוהיים. כשהאור של אללה ... יחל לזרוח על חלקים מלבך, המנורה של לבך תדלק... לאחר מכן תיפול על הלב הזה קרן אור של התגליות האלוהיות... לאחר מכן מנורת החוכמה תדלק מאליה. איך היא תישאר כבויה כאשר האור של סודות האל זורח מעליה?"
ג'ילאני מלמד את תלמידו איך להדליק את מנורת החוכמה, אך במקום לדון בתפקודו של השכל, כפי שהיינו מצפים, הוא בוחר להתעסק בניקיון הלב. "מנורת החוכמה", מלמד ג'ילאני, אינה נמצאת במחשבה - אלא בלב. בעוד שעבורנו תהליך למידה והבנה כרוכים בהפעלת מנגנונים שכליים, עבור הסופים התהליך אינו כרוך בפעילות, אלא בסבילות; הוא אינו מצריך מחקר או ניתוח, אלא כנות וקבלה; אינו קשור באינטלקט וברציונליזציה, אלא בניקיון ובטוהר הלב.
הלב עשוי כמראה, מלמד ג'ילאני, והסודות האלוהיים ואור החוכמה עשויים להאיר אותו בכל זמן. יש להסיר את מסך האבק והלכלוך שהצטברו על מראת הלב, ומשם הדרך פשוטה: "מנורת הלב תדלק... מנורת החוכמה תדלק מאליה. איך היא תישאר כבויה כאשר האור של סודות האל זורח עליה?"
חזרת נואב ח'אדים חסן גודרי שאה באבא השלישי (נפטר בשנת 1970), שעמד בראש המסדר הגודרי שאהי אשר באג'מר, מגדולי המורים הסופים של הודו במאה ה-20, כותב בספרו ראה א-תסווף (הדרך המיסטית): "לב האדם הוא מקום משכן האור האלוהי. כאשר הלב נקי היטב מלכלוך העולם ומשאר זוהמות, הוא נעשה כמראה בה נראים אורות ותגליות על-טבעיים. השתקפות השמש נראית רק במים צלולים, לא במים עכורים".
עבור הסופים, התנהגות אתית וניקיון מוסרי, מטרתם אינה רק ליצור איזון נכון של הנפש, אשר יוביל לפעילותה התקנית של המחשבה - כפי שלימדו אריסטו, הרמב"ם, ואחרים. תפקוד נכון של הלב לא רק מסייע לשכל לפעול בצורה צלולה וכך להגיע אל ידע נכון, אל האמת - אלא הלב עצמו הוא זה אשר סופג את החוכמה. ללב אין תפקיד שולי בתהליך קבלת הידע; הוא העיקר, וממנו הכול נמשך והולך.
כשניגש רומי להסביר את משל הציירים הסינים והיוונים, הוא מדמה את היוונים לסופים אשר במקום לעסוק בקריאת ספרים, שינון ולמדנות - הם עמלים על ניקיון לבם. הם מנקים את לבם מחמדנות, מתאווה, מקמצנות ומשנאה, וכך מנקים את מראת הלב.
"דע שלמראת הלב אין גבול", כותב רומי, ומוסיף: "כאן ההבנה הופכת להיות שתיקה, אחרת היא עלולה להוביל לטעות". הוא מזהיר שהנה עוד רגע הוא עומד לפסוע על אחד מאותם גשרים צרים של הנתיב המיסטי, בו השגיאה או הכפירה ממתינות בכל צעד ושעל, אורבות בכל צומת ופנייה, "מכיוון שהלב הוא איתו (עם אלוהים), הלב זה הוא".
כשמראת הלב נקייה היטב "מלכלוך העולם ושאר זוהמות", ואורו של אללה זורח עליה כשמש המשתקפת במים צלולים, ועמו הסודות ותגליות על טבעיות - מנורת החוכמה תדלק מאליה: איך היא לא תאיר כשאור האל זורח עליה?
מה יישאר נסתר מאותה מראה? איזה מראה לא ישתקף בה? איזה ידע לא יתגלה בה? והרי הלב הוא איתו, ובלחישה ודממה נוסיף: הרי הלב זה הוא. ששש...
אמונות ודתות עשויות במבט חיצוני להתעמת האחת עם רעותה, להתנגד, להיאבק ולעתים אף להידמות, להסכים ולהשפיע. במבט פנימי יותר, מסורות רוחניות עשויות להשלים ולהנהיר האחת את רעותה, וליצור תמונת עולם רוחנית בהירה יותר. והרי לכולן מטרה דומה או מטרה אחת, ולעתים גם הדרך, על כל שונותה, היא בעצם אותו הנתיב.
דומה הרוחניות לאחת מאותן נשים שמשוררים סופים נהגו להלל את יופיין: לזו המתאמצת להסתיר את גופה היפה בפני מאהביה באמצעות בגד קצר מדי (הנועד לכסות אך גם להזמין). וכך, בפני מאהב זה מתגלה איבר זה, ובפני אוהב אחר מתגלה איבר אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
