ברנשים וחלומות: יקב מרגלית
ד"ר יאיר מרגלית ובנו, אסף, קאובויים מיקב הבוטיק הוותיק ביותר בישראל, לא מתאמצים להיות ידידותיים למשתמש. הם מעדיפים לממש את החלום שלהם לעשות יין מצוין, למשל אניגמה 2006, שמתגלה כבריון רגיש
הצלע הראשונה הוא כמובן יאיר מרגלית, אבא של אסף. לא מעט פעמים ניסיתי לראיין את יאיר ואסף מרגלית. פעם אחת אפילו הצלחתי ופירסמתי את השיחה. את שאר הפגישות גנזתי.
זה לא שיאיר ואסף מרגלית לא מסכימים להיפגש. ההפך. אירית שנקר, עד לא מזמן בעלת הבית של דיקסי ולפני כן של קרן המיתולוגית, היא בת זוגו של יאיר מרגלית כבר שנים רבות, ומאחר שאנחנו מיודדים, כבר יצא לי אפילו לבלות על דשא ביתם בקיסריה, בהרכב משפחתי מלא.
אבל כמו שאומר אסף, בני מרגלית הם לא ממש ידידותיים למשתמש. מסיבות אחרות לגמרי. מקצועיות, העדות העצמית של אסף מגיעה אחרי שנשאל מדוע לא שומעים הרבה על יקב מרגלית בשנים האחרונות ובעצם בכלל. שאלה לגיטימית, אני חושב, מפני שמדובר, למי שלא יודע, ביקב הבוטיק הוותיק ביותר בארץ, או-טו-טו 20 שנה.
אל תטעו. אין מדובר באנשים ביישנים או צנועים מדי. ממש לא. למרות זאת, לא סביר שתצליחו לחלץ מהם תשובה שלא תעסוק בעניינים מקצועיים גרידא. ואולי כך צריך להיות. שהרי יאיר מרגלית הוא שכתב את הספר. בעצם שלושה. ד"ר מרגלית הוא אחד מהאורים ותומים הנחשבים ביותר בעולם הייננות. ספריו Winery Techology and Operations; A Handbook for small Wineries Concepts in Wine Chemistry ו- Concepts in Wine Technology.
הראשון שבהם הוא פחות או יותר התנ"ך של יקבי הבוטיק. אסף מרגלית יודע לספר על לא מעט מקרים שביקר ביקבים בחו"ל ונתקל בספריו של אביו.
יקב מרגלית הוא סמל. סמל ליקבי הבוטיק, ולא רק כי הוא היה שם קודם. מרגלית מסמל את כל מה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדברים על יינות בוטיק. קודם כל הוא קטן. כמעט כל יקב בוטיק שנפתח כאן מכריז אחרי כמה שנים שהוא מגרד את קו 50 אלף הבקבוקים.
אצל מרגלית, גם אחרי 20 שנה לא נראה שמישהו מתכונן לשבור לעצמו את המילה ולייצר יותר מ-20 אלף הבקבוקים ה"מסורתיים" שלהם. והוא גם רחוק. הוא הכי קרוב שיש אבל הוא רחוק. כי יער חדרה זה אולי לא רחוק, אבל כשאתה פתוח לביקורים בערך יומיים
אם היו פותחים לכם את הדלת הייתם נדהמים, אבל לא ממה שאתם חושבים. נדהמים מהצניעות, על גבול הספרטניות, שבה מיוצרת אגדת היין הזו. והוא כמובן גם יקר 220 שקל עולים הקברנה סוביניון והקברנה פרנק, האניגמה מטפס 250 והקברנה סוביניון ספיישל רזרב מגיע ל-300 שקל.
ואנחנו מדברים כמובן על יינות מהבציר הנוכחי, שהוא כרגע 2006. נסו למצוא בקבוקים ותיקים יותר ותגלו לא רק מהו עונג צרוף אלא גם מהו מחיר היין הישראלי היוקרתי בימינו.
כבר כמה שנים מסתובבת שמועה שיאיר מרגלית המיר את דתו. לא, הוא לא התנצר. יותר גרוע. הוא התברגן. לא מלשון בורגנות, מלשון בורגון. הדוקטור, שבמשך שנים רבות נשא בגאון את דגל קליפורניה הלא רשמי בישראל, עם יקבי רמת הגולן, כמובן, והיה מוכן להתווכח עם כל אחד על כך שיין הוא מדע ולא פטפוטי ביצים אמנותיים, ומי כמוהו יודע, שמח כיום לספר לכל מי שרוצה לשמוע על הטיולים שלו לבורגון עם יאיר היידו, מנטור היין הישראלי שהפך למח"ט אירופה של גאורג רידל, יצרן הכוסות המהולל.
יאיר השני, היידו, גרר את יאיר הראשון לבורגון והצליח, בעזרת כמה יינות לא רעים, לשכנע את הדוקטור, שכבר ראה משהו בחיים שלו, שלא הכל זה נוסחאות. שנים רבות מאשימים את מרגלית שהיין שלו הוא כימי. אנשים נוטים לבלבל ביוגרפיה עם עובדות. אין זו אשמתו שהוא דוקטור לכימיה פיזיקלית. אנשים צריכים להתפרנס. היין של מרגלית הוא לא כימיקלי ולא פיזיקלי. הוא יין גדול. אבל במשך שנים רבות, אולי רבות מדי, הוא היה גדול מדי.
כל מי שטעם יינות מרגלית מבציר 1989 ועד זה של 2000 ידע לדבר על יין בומבסטי, עצום ממדים, שחור פרצוף ועוצמתי ברמה מבהילה כמעט. אני, למשל, מעולם לא חיבבתי יינות כאלה, ולמרות כל הרספקט שהיה לי ויש לי עדיין ליין האדיר הזה, היה לי קצת קשה עם כל הכוח הזה. ולכן לא היה מאושר ממני לקרוא מעל דפי עיתונות היין שיאיר מרגלית השתנה.
אחרי שנואשה תקוותי להוציא ממי מבני מרגלית איזשהו סיפור או אפילו משפט עסיסי (אפילו את אירית שנקר ניסיתי לגרור לעניין, ללא הצלחה כמובן), החלטתי להתמקד ביין.
בקבוק אניגמה2006 הבלנד החדש של היקב, נבחר כשפן ניסיונות. בלנד של מרגלית הוא כבר התחלה טובה. 60 אחוז קברנה סוביניון, 17 אחוז מרלו מהכרמים שלהם בקדיתא שבגליל העליון ועוד 23 אחוז קברנה פרנק מהכרם בבנימינה.
מה אומר ומה אדבר מזל שאני כבר לא שותה כל כך מהר כמו פעם. כי ההתחלה היתה קשה. קשה מאוד. בערב הראשון היין היה סגור, עצבני, ובעיקר, שוב, מפלצת תהילה עטורת כוח. לא ויתרתי. יום למחרת מצאתי את עצמי בתנאים אידיאליים הרבה יותר. להתאבדות. המזגן הלך. פעם שנייה וסופית.
סוף יולי והטמפרטורות בבית מגרדות את ה-50 קלאסי ליין אדום. 12 בצהריים ואני בתור האינסופי בחנות למוצרי חשמל, עם שני מאווררים זולים מדי. מה היה כתוב על החולצות של המרגליתים במכירה הפומבית האחרונה שנכחתי בה? Life is too short to drink bad wine.
ובכן, זה נכון גם לגבי מאווררים. אבל רגע לפני ששילמתי נזכרתי שבעצם הגיע הזמן לקנות כוסות יין נורמליות, בטח כשבבית מחכה לך בקבוק מרגלית. עוד יום עבר ואנחנו על הגג ברחוב גורדון עם זוג חברינו הטובים ביותר, כולם כבר אחרי בקבוק קאווה. אני מוציא את הבקבוק המותחל, שולף את ארגז הכוסות ומוזג. כלום. עוד שעה עוברת ואז מתרחש הנס. האדום הופך לירוק. כל הכוח ופירות היער השחורים הופכים לאלגנציה ואיקליפטוסים.
אל תטעו. מרגלית הוא עדיין אחד היינות הכי עוצמתיים בשכונה. אלא שעכשיו הכאסח מלווה ברגש, בעידון, בחוכמת זקנים ובריחות שלא היו שם קודם. ריחות ירוקים, חמצמצים. יין נפלא. לא מתמסר בקלות, לא נפתח מהר, לא מתחנף, עדיין גדל גוף ובריון, אבל בריון רגיש. איזה כיף. פתאום נדמה לי שאני מבין למה קשה כל כך לראיין את הקאובויים מחדרה. הם פשוט מעדיפים לתת ליין לדבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
