חיים אחרים לחיים אחרים: המגזין "חיים אחרים" מתמזג עם "דרך האושר"
תם עידן: מגזין "חיים אחרים", המגזין הוותיק והאיכותי ששירת את הקהילה הרוחנית בישראל 12 שנים, יתמזג החל מנובמבר עם מגזין "דרך האושר" הניו אייג'יסטי והעממי
גיליון אוקטובר של המגזין "חיים אחרים" יהיה האחרון בגלגולו המוכר לנו. לאחר כחצי שנה של שינויים ותהפוכות, מגזין הבית של המגזר האלטרנטיבי בישראל נמכר לחברת SBC, המוציאה לאור את מגזין "דרך האושר". החל מחודש נובמבר "חיים אחרים" האיכותי וה"כבד" המובן הטוב של המילה יתמזג עם "דרך האושר", הקליל והעממי.
עדיין לא ברור כיצד ייראה כתב העת במתכונתו הנוכחית, מי מהכותבים ומאנשי המערכת ימשיך אם בכלל ועד כמה יישמר הפורמט המוכר, אבל בטוח שזהו תום עידן. חברת SBC מוציאה לאור יותר מ-20 מגזינים בכל חודש, מצב שונה מאוד מזה שמגזין "חיים אחרים" הורגל אליו מאז היווסדו. על עריכת המגזין המשותף תהיה אחראית עורכת "דרך האושר", מיכל בן דוד.
הגיליון הראשון של חיים אחרים יצא לפני 12 שנים בדיוק, באוקטובר 1996. מי שהייתה המקימה והעורכת הראשונה שלו היא חוה רימון. "קפצתי למים שלכאורה לא ידעתי לשחות בהם, ויצרתי יש מאין ולבד (אני מתכוונת מבחינת התכנים, לא מבחינת הניהול והשיווק) מערכת וכותבים ותכנים, שזכו להצלחה מיידית", מספרת חוה. "את פגישת העבודה הראשונה עם הבעלים והמו"ל, אברי רביב, עשיתי בקפטריה של י.ע.ל באיכילוב, שם הייתי מאושפזת אחרי ניתוח בעקבות סרטן השד. זאת היתה תקופה מסעירה מאוד בשבילי מהרבה בחינות. בתוך כמה חודשים השתנו חיי מהקצה אל הקצה. ורק לטובה. העשייה של עיתון חדש היתה מרתקת, יצרה מפגשים מרתקים והכריחה אותי להיות במצב יצירתי נון סטופ. ברמה הכללית ניתן לומר ש'חיים אחרים' היה עיתון שהגיע בזמן. אני חשבתי שהוא חשוב דווקא בתפקיד הילד ששם את האצבע על הסכר. לי היה חשוב לעצור את הסחף הניו-אייג'י, להעביר ללא לאות את המסר שאין פתרונות אינסטנט ושתהליכי לימוד והתפתחות הם תהליכים איטיים שדורשים העמקה, רצינות, יושרה ויושר. את המסר הזה ניסיתי, ואחרי אילי בר, להעביר דרך הכתבות, המדורים ודבר העורכת.
במאמר
ורדית פברן, שהייתה חלק בלתי נפרד מהירחון כמעט מתחילתו וגם ערכה אותו במחצית השנה האחרונה, מספרת שחוה תפסה אותה בעיצומו של חיפוש עצמי "והכריחה" אותה לכתוב. "חוה רימון היתה בעיני העורכת המהפכנית", אומרת ורדית. "רבים מהרעיונות שעברו דרך הירחון בתקופתה בחנו את הערכים הרוחניים שלנו בתחום החינוך, כולל ניעור קבוע של השמרנות הדתית, ניסיון לבור את המוץ הרוחני מהתבן הדתי ואלטרנטיבות בתוך הזרם היהודי. חוה הובילה מתוך נטיית הלב את לימוד החמלה והחיבור לבודהיזם, שהשיא שלו היה המפגש שלה עם הדלאי-לאמה. לכל אלה היתה השפעה חברתית חזקה. אני חושבת שהירחון היווה קטליזטור לפריחה של השיח הרוחני הרציני בתקופה שקדמה למילניום".
ואכן, "חיים אחרים" עשה שינוי. הוא היה "המקום" שבאים אליו כדי לספוג מידע מעמיק ומעשיר על תחומים שלא הייתה להם דריסת רגל בעיתונות המסחרית, תוך הקפדה על רמה גבוהה.
ב-2002 אילי בר קיבל על עצמו את תפקיד העריכה. "אילי ואיכויותיו המאזנות והמפוכחות, הביאו לירחון את אותו עומק שנוצר תוך כדי תרגול יומיומי" נזכרת ורדית. "יש כנראה קשר לעובדה שהוא מתרגל ותיק של טאי-צ'י. הודות לו, הלכנו בעקביות לאורך 'הדרך' וגם היתה לנו שהות להתבונן בנוף. הצד החברתי האקטואלי הודגש יותר ובירחון הופיעה התייחסות למרחב הפוליטי שבו אנחנו חיים והמגזין הפך במה ליוזמות של קירוב בין תרבויות וביטוי של הכמיהה לסליחה ושלום. אני חושבת שהירחון הראה שהדימוי של העיסוק ברוחניות כאנוכי או אסקפיסטי אינו נכון, בכך שהביא דוגמאות רבות למחויבות שיש לאנשים ל'תיקון עולם'. נראה לי שבאותו זמן נוצרה גם תחושה של קהילה רוחנית. אין לי אלא לראות בעיני רוחי את ערבי המוזיקה של להקת 'דיוואן הלב' ב'בית חיים אחרים', מועדון תרבותי שהתגשם בזכות הירחון, ותרם להיווצרות המודל הייחודי של קהילת השאנטי הישראלית".
לפני כשנה "בית חיים אחרים" והפעילויות התרבותיות-רוחניות שהתקיימו בו פסקו. לפני כחצי שנה המו"ל אברי רביב נכנס לשותפות עם "אלומה – אשכולות תקשורת", מהלך שלא שרד לאורך זמן. אז אילי בר פרש והוחלף על ידי ורדית, שלמעשה הייתה שם תמיד, פעמים רבות במה שהיא מגדירה כ"האיש השני".
"עם כניסתי לתפקיד היה ברור שהדבר הוודאי היחידי בסיטואציה הוא חוסר הוודאות. אחרי חודשיים בערך, הזיווג עם 'אלומה' התברר לשני הצדדים כטעות. ול-SBC היתה סבלנות כמו לשועל עצל שמחכה מתחת לעץ כדי שייפול לפיו הפרי הבשל".
ואז הפרי נפל. "בשביל חיים אחרים הצעד שמסמל את שיא ההתמסחרות הוא מעברו ל-SBC, שם הוא הולך להפוך מבן יחיד לעוד אחד ממערך מגזינים שתכליתם העיקרית היא לייצר רווחים", אומרת חוה רימון. "אני מקווה ש-SBC ינהגו בו בעדינות ובכבוד. ברור לי שזהו סופה של תקופה, והיום כשאומרים ניו אייג', האסוציאציה היא מסחרית מאוד: סדנאות טנטרה שהן סדנאות סקס, פסטיבלים המוניים ורעשניים, חנויות בגדי שאנטי, לימודי אינסטנט ומורי אינסטנט. פעם לימוד רוחני נעשה בקול דממה דקה. היום הוא הפך מטבע עובר לסוחר, אבל אני מאמינה שכשהטרנד ישקע, יותר ויותר אנשים יוכלו לגשת לעצמם בשקט ובצניעות ולהיות מוכנים לעבודה קשה. אגב יש לא מעט שעושים את זה גם היום, אבל בדרך כלל לא שומעים עליהם".
ורדית פברן אומרת שהיא מקבלת את השינוי בהבנה: "אנחנו חווים את הנהירה של אנשים למדיה המקוונת. למעשה, אנחנו נמצאים בתקופה של סוף עונת של העיתונות המודפסת בכלל ושל מגזינים בפרט. השינוי הוא כל כך מהיר, שקשה להעריך אם מדובר בחודשים או שנים. השורדים בשוק הזה הם אלה שמנסים למצות את כל מה שאפשר ממנויים וקוראים של ירחונים כמו 'חיים אחרים' ו'מסע אחר' שעכשיו נכנה אותם 'לואו-טק' וכמובן שהם אגרסיביים יותר מבחינה כלכלית.
"אז כמובן, יש תחושה לא נוחה שאלה המאפשרים למדיום שהוא ירחון רוחני להמשיך ולהתקיים, הם דווקא אנשי העסקים שפועלים רק על פי השיקולים המסחריים הציניים ביותר ומנסים לסחוט את הטיפות האחרונות של רווח כספי. לכן מוקדם מדי, לדעתי, להספיד את 'חיים אחרים'. מעיון בגיליונות של 'דרך האושר', התרשמתי שמיכל בן דוד, העורכת, עשתה עבודה טובה, והיא מאוד מחוברת לתכנים האלטרנטיביים. אז אני בוודאי לא מקנאה בה על הסד התקציבי שהיא נתונה בו, וייתכן שכעת, לכבוד המיזוג בין שני הירחונים, ישחררו לה קצת חבל".
כמי שקראה את חיים אחרים ולמדה ממנו לא מעט וגם כתבה עבורו בחצי השנה האחרונה (גילוי נאות) לא נותר אלא להצטרף לאופטימיות הזהירה של ורדית ולזהירה אף יותר של חוה ולקוות שמה שהיה כתב העת הרוחני של ישראל ימשיך לייצר תכנים איכותיים ולא יהפוך ללוח מודעות סתמי של מארגני פסטיבלים ומוכרי קריסטלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
