רינה שני: הגורו שהקדימה את זמנה
בשנות השישים היא הפילה ברשתה להקות של אנשי רוח ובוהמה בתל אביב. בשנות ה70– היא עזבה לקליפורניה, נולדה שם מחדש, וכשחזרה הקימה קומונה רוחנית שמשכה אליה מאמינים ורודפים. אחרי שאחד מתלמידיה שלח יד בנפשו, בחרה להרחיק עד הודו שם יש מי שמשוכנע עד היום שהיו כאלה שרצו במותה. ניסיון לפענח את סודה של המלכה הזוהרת
אפילו יורם קניוק, הסופר הנערץ, מתקשה להתמודד עם השדים. "שרית," אומר קניוק, "אני מוכן לזחול למענך לאורך כל רחוב בילו," רחוב מגוריו, "רק אל תבקשי ממני לדבר על רינה שני. קשה לי לדבר עליה. ראיתי אותה בשמחותיה ובקלונה. ראיתי דברים. היא היתה חלק מחייהם של המון אנשים. לא. אני לא יכול."
"אני לא אדבר עליה לעיתון," אומרת לי הבמאית עדנה שביט, חברה קרובה של שני, שגרה איתה ברחוב הירקון בשנות השישים ואחר כך היתה שכנה שלה ביפו. "אני אכתוב עליה ספר בעוד חמישים שנה," היא אומרת בקול אפלולי. שביט תהיה אז בת קצת יותר ממאה.
הסופרת אידה צורית אספה חומר לכתיבת ביוגרפיה על שני, שהיתה חברה שלה. היו לה ארגזים של מכתבים. אבל משפחתה של שני, אחיה ובתה, לא התלהבו וצורית ויתרה.
זכרה עדיין מטריד את האנשים שחלפו בחייה, כשהיא המשיכה בדרכה אל תוך עצמה. כשאני מעלה את שמה באוזני אנשים קרובים לגיל שמונים מהבוהמה הספרותית שהיתה רעננה וחשובה בשנות השישים בתל אביב, או בפני בני חמישים או קצת יותר, שהיו תלמידיה או מאהביה, או גם וגם, הם מאבדים את שלוותם. נזכרים בקסם המהפנט, ביופי שאינו מכאן, אבל גם ביכולת שלה לחולל שינויים, להשפיע, להתערב בחיי האחרים ולהשאיר עליהם סימנים לתמיד.
לאחרונה יצא האלבום. "ביום שקוף רואים לנצח," לחן וביצוע של שיר אום, מתלמידיה של שני, למילותיה. לו חיה היום היא היתה בת .71 בערך בת גילה של דליה רביקוביץ, בוגרת בשבע שנים מיונה וולך. כמשוררת קראו לה רינה שני. כמורה רוחנית, קראה לעצמה ריין שיין. התרגום לעברית: מלכה זוהרת. ריין בצרפתית. שיין באנגלית. "לא, אני לא יכולה לדבר עליה," אומרת לי אמנית, חברתה של שני מילדות, "כי אהיה חייבת להגיד דברים רעים." "אז אל תגידי דברים רעים," אני כמעט מתחננת, "תגידי דברים אחרים." האמנית מרחמת עליי קצת ומזמינה אותי למרפסת שלה. בכל זאת אני לומדת גם ממנה כמה דברים.
רוח טורדת של אישה שאת אפר גופה פיזרו מאמינה בהודו לפני 25 שנים, השתלטה עליי, הודפת אותי לרוץ בעקבות משוררת, מתרגמת ומנהיגה רוחנית. לנסות לפענח את סודה של מי שנמלטה ממרדפי המשטרה ומהוועדה שהקימה הכנסת לחקר הכת שריכזה סביבה, נעה בין קליפורניה, ישראל והודו, מוקפת צעירים מעריצים. "נדמה לי שבהודו יש אפילו יותר מדי הודים. מי צריך גם אותך שם,"? שאל אותה ידידה הטוב יוסל ברגנר, שחילץ אותה לא פעם ממעצר יחד עם ידידו המחזאי נסים אלוני. אבל גם הוא לא הצליח לעצור את המסע האחרון שלה.
רינה שני נולדה לתוך חלומותיה השבורים של אמא משכילה. האם, רעיה, חלמה להשתלב באליטה הישראלית, והיתה גאה לספר כיצד לן ז'בוטינסקי בבית הוריה בליטא, אבל מצאה את עצמה מנהלת מסעדה בחדרה לצד בעלה, שהיה כבר חולה שחפת כשנולדה הילדה רינה. לימים סיפרה שני לחברותיה כמה תיעבה לשמוע את השפה הגבוהה שהקפידה אמה להפגין, כדי שלקוחות המסעדה וכל האחרים יידעו כמה היא תרבותית.
הבת היפהפייה והמוכשרת שעבדה במסעדה היוותה עבור האם תזכורת להחמצת חייה, ונראה שבין השתיים התפתחה מערכת יחסים של שלגיה והאם החורגת. פעם סיפרה לאחת מחברותיה התל אביביות איך היכתה אותה אמה בקפיץ הווילון שתלשה מהקיר וכיצד זרקה אותה מהבית ואילצה אותה לישון ברחוב. קשה לדעת כמה אמת יש בסיפורים, קל לאתר את האיבה שחשה בשירים שכתבה.
חברת ילדות של שני, אמנית שהעדיפה לא להזדהות בכתבה הזו, זוכרת איך פגשה לראשונה את הילדה רינה כשהגיעה עם הוריה לבקר בת של מכרים
האמנית זוכרת איך הגיעו למוסד ואיך העמידה אחת המטפלות את הילדה לראווה "כמו בובה." יופייה של הילדה ארוכת השיער והמתולתלת המם עד כאב, היא זוכרת, "כמו פנינה אבודה במצולות." ייתכן ששני לא סלחה לאמה על ימי המוסד ואולי התכוונה לבדידותה במוסד כשכתבה: "אלוהים אלוהים/למה אין אתה בא/לעזור לנו לחצות את החדר בחושך/איפה אתה."
מהמקום הזה אני מנסה לקטוף את האפשרות הכמעט בנאלית להבנת חיי שני המאוחרת, שאהבה להגדיר את מאמיניה כ"ניצולים," ניצולי הורים. כי הורים, כך אמרה, מכאיבים תמיד. היה בזה מין עירוב בין החוויה האינטימית שלה לבין השפעת ילדי הפרחים האמריקנים שמרדו בדור ההורים ועישנו גראס כדי להתעלות מעל המציאות החומרנית של הוריהם.
פעם, בתחילת תקופת ההוראה הרוחנית, הגיעה לבקרה במרכז שהקימה במגדיאל ידידתה הוותיקה, הסופרת אידה צורית. שני התבוננה בפנים של צורית במבט חקרני והסבירה: "אני מחפשת בפנים שלך את נקודת האמא הרעה." "אין אצלי נקודה כזאת. לא לכל אחד היתה אמא רעה," אמרה לה צורית. "אין דבר כזה. לכל אחד יש," ענתה שני בפסקנות. ולבסוף הפכה שני לאמא גדולה בעצמה. מנצחת. אלוהית.
כשבגרה שני עברה מחדרה לתל אביב עם המחזאי בן ציון תומר, ששמע עליה מהמורה שלה לספרות בתיכון. תומר הכניס אותה לחוג החברתי הסוער של בתי הקפה ברחוב דיזנגוף: "קליפורניה" (בבעלות אייבי נתן) ו"כסית" (בבעלות חצ'קל איש כסית.( מרכז הבוהמה של סוף שנות החמישים היה תערובת מוזרה של אמנים, פקידים של בן גוריון ומעט גנרלים. בצבא שירתה כקצינה, וכשהשתחררה נסעה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה בירושלים. שם פגשה את משה לזר, מי שיקים מאוחר יותר את הפקולטה לאומנויות בתל־אביב.
לזר, גבר מוצק בעל מראה לטיני, כושר רטורי מדהים ועבר לא פשוט (הוריו החביאו אותו במנזר בימי מלחמת העולם השנייה, והוא גדל כנוצרי עד סוף המלחמה,( חנך את שני כמשוררת. הוא קישר אותה עם ידידתו לאה גולדברג שגם נתנה את השם לספר שיריה הראשון של שני: "עיר זרה." הספר ראה אור ב-1961 ושני, עכשיו כבר משוררת, המשיכה לדרכה, משאירה מאחוריה את משה לזר. לזר הדואב נסע ללימודים בפריז, שם כתב שיר על הבטחה שהופרה. כעבור שנים יבצע את השיר שמעון ישראלי, בתוכנית שביים המחזאי נסים אלוני, שהפך בינתיים לידיד של לזר ושל שני - כל אחד מהם בנפרד.
יופייה של שני היכה במתבוננים בה ככישוף. יופי בלתי מושג וחמקמק. ב-1964 נסעה לטייל באיטליה עם חברתה תמרה ריקמן, שלמדה אמנות ברומא. ברציף הרכבת בדרך לוונציה עלתה בדעתה של ריקמן מחשבה מצמיתה: "פחדתי שמישהו יבוא להרוג אותי כדי שיוכל לאנוס את רינה."
חסרת רכוש או כסף היתה נודדת בין דירות. לפעמים, כששאלו אותה "איפה תגורי,"? היתה עונה: "אלוהים גדול." לפעמים היתה שואלת אם אפשר ללון שם לילה ונשארת לכמה לילות. "לפעמים היתה מתקשרת אליי בטלפון ובוכה שעות," זוכרת חברתה אידה צורית. היא נראתה כילדה אבודה שמחפשת בית ואהבה, זוכרים אחרים.
אבל, כמה מדהים, באחד השירים שכתבה באותם ימים רחוקים של שנות השישים, סיפרה לעצמה בדיה שהיתה רוצה להגשים. בחזונה ראתה עצמה אלה מוקפת מעריצים, לבושה בשמלה לבנה. "הבדיה הזאת בה אני חולפת/ בשמלה לבנה, מלטפת את המון/ הפנים הנוהרים לטבוע בפני/, צמורת חיוכים ומשיקה עיניים, בשמלה/ לבנה מרפרפת וזרועות חשוקות."... תמונה מדויקת של דמותה בשליש האחרון של חייה.
בבוהמה התל אביבית ידעו כולם כי כשמכניסים את שני הביתה, משהו עומד להתערער שם. אני אומרת "משהו" כי אף אחד לא רצה לגלות לי מה בדיוק ועד כמה. שני היתה משעשעת, מרתקת, משכילה, מלפפת את שומעיה במילים קסומות, בתנועת קול גלית, עולה ויורדת, כמעט מהפנטת. שוב ושוב שמעתי על הנוהל שהיה מתקיים אז בבתים שאירחו את שני: בת הזוג, מוטרדת מהשפעת האורחת על בן זוגה, היתה פורשת לחדרה לישון, מקווה שבן הזוג יצטרף. אלא שזה, לרוב, כלל לא נרמז. מהופנט היה יושב עם שני עד אור הבוקר. שני לא הציעה מיניות גלויה וגם לא התעניינה בה אז. הגברים לא נזקקו להצעה מפורשת. ויש מספרים כי כשיצאה פעם מהמקלחת, התיישבה דווקא ליד המארחת, סופרת תל אביבית, במגבת שאינה מכסה ורמזה לה משהו, כך הבינה הסופרת. כן, היו גם שמועות על נטייתה לנשים. ולמרות כל זאת, המשיכו להזמין אותה. הבוהמה הישראלית הצעירה אהבה שתייה ומשחקים מסוכנים, ואולי היתה שני על תקן אפרודיזיאק לזוגיות שהתעייפה.
האדריכל דן איתן ושותפו יצחק ישר, מי שעיצבו את מוזיאון תל אביב ואת הכור הגרעיני, מבני ציבור רבים ושיכונים ציבוריים, היו מעמודי התווך של החוג. הסופרת רחל איתן, אשתו הראשונה של דן איתן תיארה אותם במיאוס בספרה "שידה ושידות" שיצא לאור ב-.1974 דן איתן מספר שפגש את שני לאחר הפרידה מרחל בקפה קליפורניה ברחוב דיזנגוף. לדבריו, התפתחה ביניהם ידידות. היא סיפרה לו שאין לה שום זיכרון ילדות. שהכול נמחק. יום אחד טיילו בצפון תל־אביב, ושני נעצרה מול בניין אחד, מוכר לה. התאמצה עוד קצת ונזכרה במוסד ששהתה בו שנה.
שני, שזכתה להגדרה "בעלת בית," מתוארת שם כמין גברת בורגנית עם חיבה לאקזוטיקה, ש"אוספת שמונצעס דקורטיביים, מדלגת בקלילות ומשתפכת בהללויה על יצירת הבית."
אבל גברת הבית היתה נסיכה ומשוררת, ולא עברו שנים רבות עד שחשה כלואה בתוך טירת הקסמים.
לאן הלכה רינה שני כשיצאה מהארמון? אל העולם הפתוח. בחיפוש אחר החוויה העילאית, האקסטזה, ההתפשטות מן הגשמיות, הלכה לגור בכפר שמריהו ובנוף ים והתגוררה שם בבתים דמויי חורבה שקישטה ברקמות ובתחרות. באותם ימים פגשה את יעקב רוטבליט. רוטבליט, קטוע רגל מקרבות 1967 (הוא פיקד על מחלקה בגדוד 63 של החטיבה הירושלמית ), היה אז בתקופה לא פשוטה. שיר השלום שכתב ושלהקת הנח"ל ביצעה ב-,1969 שטף את הארץ כתפילה, הפיל עליו כוכבות עם גוון משיחי קל, אבל הוא היה במצוקה. שני הבטיחה שתציל אותו. רוטבליט חושב שהיא עמדה בהבטחה: "כשאתה יוצא מבית חולים, אומרים לך: 'זהו, המלחמה נגמרה, עכשיו אתה בריא,' אבל המלחמה לא נגמרת. גם בעניין הנכות שלי, רינה היתה משמעותית. הייתי בתוך פקעת רגשית, היא פתחה דברים שנעלתי שנים קודם: הפציעה, הילדות. היו שיחות, בדיקות, התנסויות. היא עזרה לי לצמוח, להתפתח, אני מברך על היותה בחיי."
כשנפגשו היה רוטבליט בשל כמוה לצאת לעולם הגדול של ילדי הטבע. שניהם משוחררים מכבלים בורגניים ומדאגות לרכוש, מעשנים סמים - גם פסיכדליים כאל.אס.די - שמרחיבים את תודעתם ומשרים עליהם שמחה ושקט, ומרבים להאזין לרוקנרול (וגם לבלוז ולקאנטרי.( "כסף אינו מדבר, הוא מקלל," שר בוב דילן. וגם: "מי שלא עסוק בלהיוולד, עסוק במוות." הביטלס אימצו את המהרישי כגורו. שני ורוטבליט יצאו להיוולד מחדש בקליפורניה, המרכז של ילדי הפרחים.
המסע התחיל ב-1973 והסתיים ב-.1975 בזמן המסע לקליפורניה שני לוקחת אל.אס.די ומדווחת על גלי הארה שהיא מתארת כך: "זוהי חוויה טוטלית, כאילו שמסתכלים בזכוכית מגדלת על בני אדם... זה היה פיצוץ של מודעות. כל דבר אני מרגישה ויודעת... האל.אס.די הביא אותי להארה. כך קרה לבעל שם טוב, לשמעון בר-יוחאי. יצאתי מהמערה, גיליתי את ה'אני' האמיתי שזהו אלוהים... גיליתי את כל הקוסמוס, וכל הצעיפים ביני לבין אלוהים נעלמו." וכך מתה רינה שני ונולדה ריין שיין. רוטבליט החל לאבד קשר. "לא יכולתי להתלוות למסע שלה." רינה שני המשיכה במסע והחלה להפוך לגורו. רוטבליט חזר פגוע וזועם. כעבור 33 שנים הוא אומר לי: "היא היתה חכמה, רצינית, מעמיקה. אני לא חושב שהיה בה זדון. אולי מאוחר יותר." איך אתה מבין את ההארה שלה, את הקרבה לאלוהים?
אני מתעקשת. רוטבליט רוטן: "מה אתם רוצים ממני. אני כבר פגר." אחר כך הוא מתרצה קצת: "אין ספק שחוותה דברים שאנשים חווים, בני אדם מצליחים לחוות את האלוהי. העולם מלא מסורות דתיות. אל.אס.די פותח דברים בתודעה, אתה מתחבר למהות אינסופית."
ויש שמשתגעים.
"יש כאלה שמשתגעים. אין ספק. יש דברים שאנשים לא יכולים להכיל אותם. צריך הדרכה וליווי. אלה דברים שיכולים לגרום להתפרקות. ככה זה, יש אנשים שיודעים לרכוש ידע וללכת. ויש שנהיים תלויים ונשברים."
בשלב הזה האמינה רינה שני שיש לה כוחות ריפוי ושהיא יכולה להעביר פסיכואנאליזה כמו זאת שעברה אצל פרופ' א' בירושלים. לימים ישאל אחד הגברים בחייה את פרופ' א' מה דעתו על אמונתה של רינה שהיא יכולה לרפא אנשים. הפרופסור השיב: "אחד המאפיינים של המחלה שלה הוא ביטחון שהיא יודעת לטפל באנשים אחרים."
היא היתה כבר בת ארבעים כשעברה להתגורר בבית נטוש במושבה מגדיאל, ברחוב האהבה, שם שנתנה המועצה המקומית לרחוב. לשכניה, זוג אמנים, היא מציגה את עצמה כמטפלת בעלת כוחות ריפוי מיוחדים. הבעל ישי מתאהב בשני וממהר להפיץ באזור את השמועה שיש לאן לעלות לרגל. בעקבות טיפול זוגי אצל שני מבהירה המטפלת לזוג: "אינכם מתאימים." השניים נפרדים, ישי הופך למאהב של שני (שיין,( אשתו הופכת לסייעת שלה.
הבית הופך למרכז של נאמניה הצעירים. היא מביאה לשם השכלה עצומה וידע לשוני מפליא, שואלת מונחים מהיהדות, מהנצרות ומהבודהיזם לצורך ההטפה נגד ההשתעבדות להורים הביולוגיים ובעד החופש להיוולד מחדש. היא מתייחסת לעישון מריחואנה וחשיש כאל עבודת קודש ומאמינה בחיים של צניעות. שני הדריכה את כולם לאכול מעט כדי לכווץ את הקיבה ומעבודות מזדמנות הרוויחו הצעירים די כדי להביא לבית מזונות צמחוניים. הכסף שנתנו להם הוריהם מימן לפעמים את שכרם של עורכי הדין צבי לידסקי וציון אמיר, שהמירו מאסר בפועל על החזקת מריחואנה במאסר על תנאי.
את השחרור מהחיים הקודמים נוהגים לחוג שם בהחלפת שמו של התלמיד שריין בוחרת בעצמה ובכניסה לחדרה משתחווים לה קלות.
גבי זוהר, עובד סוציאלי (ועיתונאי,( הצליח בשנות השמונים לעורר את אמונה של שני. הוא השתתף בכמה מפגשים של הקבוצה שלה, ראיין אותה (ל"על המשמר(" וגם הצליח, באחד ממעצריה, להפגיש בין ההורים לילדיהם. ב־1992 פרסם את ספרו "האושר אין לו סוף," על כתות בישראל, ובו כמה פרקים על רינה שני. זוהר מספר שכשהגיע לבית של שני בזכרון יעקב שהיה מוקף צמחיית קנאביס הודי, ראה אשה בשנות הארבעים לחייה, בשמלה לבנה ופרחים רקומים, אניצי שיבה בשיערה ומשקפיים עגולים. על התקרה היתה חופת מצנח ענקית. על הקירות היו תלויות שרשראות משובצות מראות קטנות ומי שישב שם יכול היה לראות את פניו מוכפלים בהמון מראות.
רוב הצעירים סביב שני היו צעירים שטרם סיימו לסמן את הגבולות בינם לבין הוריהם ולגבש אישיות משל עצמם. שני, בעלת התחושה החזקה שההורים הם מקור הרע, נתנה תשובה לצעירים בודדים בעלי הערכה עצמית נמוכה המחפשים שייכות, שבורי אהבה, ניצולי טראומה כלשהי. היא הפכה להיות להם לעוגן. אבל משהו שם התחיל לבעבע.
א' מרמות השבים, מוזיקאי מחונן, תלמיד מצטיין, שעל מה שהתרחש בנפשו באותה תקופה אין לנו מושג (ההורים תיארו אותו "קצת פורק עול אבל נורמלי,(" הגיע לשני בגיל 17 ואיבד שם את שפיותו. "אתם לא ההורים שלי, אני לא מכיר אתכם," אמר להוריו כשחזר מהקבוצה כעבור חודשיים. ההורים נפגשו איתה ואמרו לה שהיא הורסת את בנם. כעונש הגלתה אותו שני לכפר יובל, לרעות כבשים.
א' התחיל להתפורר. הוא נהג לעמוד בכפר יובל עם הפנים לכיוון זכרון יעקב, לשם עברו בינתיים שני ומאמיניה, ולהתפלל. פעם מצא אותו אבא שלו זוחל על הכביש רטוב ועטוף בשמיכה. הוא צעק ":אני בא מזכרון, אני מלא! מלא תורה כרימון! מלא סמים! מלא השראה."! כשנחתו פגזים במלחמת לבנון בכפר יובל, ניצב מולם חשוף והכריז שהוא מחוסן מפגזים. לבסוף אושפז.
בן זוגה של שני באותה עת, ומי שנשא בתפקיד הכהן הגדול, הוא יובל א,' אז בן .18 יום אחד עצרה אותו המשטרה, ובזמן המעצר צרח לעזרת אלוהים (לחברים שלו סיפר שהעמיד פנים שהוא משתגע כי העכברים שיגעו אותו,( אושפז, הוברח על ידי חבריו שהחזירו אותו לשני, עד שזוהר, בתפקיד המטפל מטעם הוריו, שכנעו את שני להחזירו לאשפוז. מאז חזר בתשובה ונבלע בסמטאות מאה שערים.
"אני חולת נפש," אומרת לי תמר (שם בדוי,( כשאני מגיעה לביתה ברמת גן. "מקדישה את חיי לחתולים. אמא חושבת שהשתגעתי בגלל ריין." עשרה חתולים מקפצים בדירת החדר ברמת גן שקנתה לה אמה. תמר, בת ,46 מסתובבת ביניהם, נוזפת, מלטפת, משבחת. "אוי, היפיוף שלי מתכנן בריחה." היא מנתרת באוויר בעקבות החתול הבלונדיני "פרסי" שהוא נכד של החתול האפור ענן. לענן יש שתי נינות כחולות. כן, כחולות, היא אומרת, איתן היא אוהבת לישון על המיטה המוגבהת, שאליה מוביל סולם.
תמר לוקחת תרופות פסיכיאטריות, מוכרת כחולה על ידי הביטוח הלאומי, מבקרת במועדון אנוש לפגועי נפש, ומשלימה הכנסה בעבודות ניקיון. עד שהגיעה אל סביבת רינה שני היתה שחקנית מחוננת בתיאטרון צה"ל. בבית הספר תלמה ילין זוכרים את הכישרון הקומי הנפלא שלה, וגם את יופייה. מאז בית ספר עממי היתה חברתה הטובה של השחקנית דליה שימקו, שתיהן חלמו מגיל 12 איך יזנקו אל הכוכבות. תמר נשמטה בדרך. שימקו אומרת ש"שני גמרה לי חברת נפש. לא היה לי מספיק כוח מולה. לא היתה לי אלטרנטיבה להציע."
חבר של תמר בתקופת הצבא, שיר אום, הוא שהביא אותה לבית של שני שהיה אז במושבה מגדיאל. "הגעתי אל הבית היפהפה, המשכן: בדי משי סיניים כחולים היו תלויים על הקיר, הקירות היו מצופים זהב, תמונת הסעודה האחרונה של ישו על הקיר, הפסנתר הבריק, ריין לבשה בגד שכולו רקמת פרחים ואיתה היה יובל שלבש קטיפה אדומה. הם נראו כמו נסיכים. האווירה היתה קסומה, תל אביב לא נראתה משם משהו. עישנתי גראס שנתנו לי וריין עזרה לשיר להיפרד ממני."
"את מתכוונת שריין הפרידה ביניכם,"? אני שואלת. "לא, הוא רצה להיפרד ממני עוד קודם. אי אפשר להאשים רק את ריין במה שקרה לי. זה יותר מורכב. הייתי גרופית של שיר, ריין מתה על שיר, היא קראה לו לקבוצת המתקדמים, אמרה שהוא ספידי, תופס מהר, ושאני פחות. אותי הרחיקו. שיר נסע עם ריין להולנד. הוא הכיר שם בחורה." תמר הודפת ריגוש ישן שעולה בה, זיכרון ההשפלה, שיברון הלב. "ריין לא אשמה שאנשים לא התחברו איתי," היא אומרת, נזכרת בתקופה שניסתה להתקבל לקבוצת המאמינים של ריין אף על פי שהחבר שאהבה כבר לא היה איתה. "התחלתי להאמין באלוהים.
התפללתי כל בוקר בזריחה. ריין האמינה בכל הדתות. עישנו מלא גראס בפגישות איתה. היא אמרה על עצמה שהיא ראי נקי, שמי שמתבונן בה רואה את עצמו. סיפרנו לה חלומות והיא ניתחה וכיוונה. פעם היתה לי הזיה, אולי בגלל הגראס. ראיתי אותה כמפלצת. 'את המפלצת,' היא אמרה לי, 'כי אני הראי שלך.' "בזכרון יעקב התחלתי לדבר בסגנון הדיבור של ריין, לכתוב בכתב היד שלה."
עם הזמן החלה להיחשף אצלה סכיזופרניה פראנואידית. "השתגעתי. התאשפזתי כמה פעמים. היו לי כל הזמן הזיות על משטרה."
"את חושבת שהיו לך נתונים לחלות עוד קודם"? אני שואלת. "אני לא יודעת אם אנשים הגיעו לשם משוגעים קצת, או שחלקם קצת השתגע. האמת שלא היו לי חברים טובים לפני שהגעתי לריין, לא היה לי מה להפסיד. ואז, כשעזבתי את כל מה שהכרתי בבת אחת, שוב לא התקבלתי לחברה שמסביב לריין." תמר מנתחת את השבר של חייה ומסכמת: "רק החתולים נשארו."
אמא של תמר עמדה בראש קבוצת ההורים המודאגים, אבל היא לא היתה היחידה. בהלת ההורים היתה עצומה. גם הזעם והעלבון. במפגש בין ההורים למאמינים, בימי מלחמת לבנון, הטיח אחד ההורים בפני הבן שלו: "אתה צריך עכשיו להיות על הגבעות בלבנון עם הצבא ובמקום זה אתה בכת." הבן צעק אל האב: "אתה מעדיף את הבן שלך מת על פני קבוצת רינה שני,"? "כן," השיב האב. "לתלות אותה, לקבור אותה, להגלות אותה מהארץ," דרשו ההורים בפגישות של קבוצת ההורים. בלחצם הקים שר החינוך זבולון המר ועדה שתבדוק את פעילות הכת. המשטרה עצרה אותה והיא שוחררה בערבות.
שני נראתה בלתי מנוצחת. מהמעצרים ומהמאסרים השתחררה בעזרת ידידיה מהבוהמה הוותיקה. יוסל ברגנר חשב שמדובר בשיגיון לא מסוכן. "אני לא חושב שהיא כל כך מסוכנת," אמר לעיתונאים, "נכנס לה לראש שהיא יכולה לעזור, שיש לה כוח לזה." "היא לא נראית לי מכורה לסמים," אמר המחזאי נסים אלוני "בסך הכול זו התבוננות של אדם לתוך עצמו. הרהור פנימי."
עד המקרה של מוקי. מוקי, נער עגול פנים עם גיטרה מקיבוץ בדרום הארץ, עזב את הלימודים בשמינית כדי להצטרף לחבורה של שני. שני עבדה איתו כתראפיסטית והוא עבר לידה מחדש, כך הסביר להוריו, ושינה את שמו לשוהם. הוא הסתובב לבוש חצאית אדומה, חולצה רקומה וסרטים צבעוניים בשערו. בקבוצה של שני דיברו על הצבא כגוף אלים, אויב האהבה, ומוקי שהגיע עם הסיסמאות האלו ללשכת גיוס, קיבל פרופיל נמוך וגיוסו נדחה.
עברו שנתיים, שני ישבה אז במעצר והקבוצה נראתה מתפוררת, מוקי חזר לקיבוץ ונקרא להתגייס. ביום הגיוס, ירה בעצמו ברובה טוטו שהיה בבית המשפחה. במשך כמה ימים הוא גסס בבית חולים בבאר שבע ומת בלי להשאיר מכתב.
ההתאבדות של מוקי טלטלה אותה. היא הלכה ואיבדה את זוהרה. הסופר חנוך ברטוב, שפגש אותה באותה תקופה, כתב אחרי מותה: "ואני מוסיף לראותה כמו בפגישה אקראית אחרונה, במרכז רמתיים, ברחוב, מתחת לשמש החזקה, ואני זוכר איך נאלמה לשוני נוכח חורבנו של אותו יופי, שהיה לרוח רפאים." באותה תקופה ביקשה שיפסיקו להשתחוות לה. "הופכים אותי לאלה, למשיח," אמרה, "אני חברה של כולם. אל תשתחוו לי."
מותשת ממרדפי המשטרה ומהוריהם הזועמים של מאמיניה, החליטה להיענות להזמנה של שני מאמיניה לשעבר, אדם ואווה, שחיו בהודו. ימים ספורים לפני הנסיעה הגיע אליה עמרי (שם בדוי,( היום בעל מפעל לייצור מזון מהיר בעל עשרות סניפים ברחבי הארץ. "ידידה הביאה אותי אליה כשגרה בבית זית והתכוננה לנסיעה להודו. בפגישה הראשונה צללנו אחד לתוך עיני השני. היתה סביבה הילה. צהוב חזק הקיף אותה, מין זהב שנשפך מתוכה והעיניים כמו שני יהלומים. הרגשתי שכל הידע שלה עובר אליי."
גם עמרי הגיע אל ריין שיין מצולק, ולא רק נפשית. הוא נסע עם אביו, מסיע אמנים, להופעה עם נגנית נבל. המכונית החלה לעלות באש והנוסעים נכוו אבל הצליחו להיחלץ. האב, למרות הכוויות הקשות ולמרות תחנוני בנו, התעקש לחזור לתוך הרכב כדי להציל את הנבל. הכוויות החמירו והזדהמו והוא גסס בבית החולים ונפטר. עמרי התגייס אבל זמן לא רב אחרי שהתפרץ על מפקדו שלא אישר לו לצאת לטפל באמו, שוחרר על פרופיל 24 זמני. "העולם הזה לא עניין אותי," הוא מספר היום, "נדדתי במדבריות עם נאד מים ולחם, קראתי את קרלוס קסטנדה ואת אוספנסקי. ואז היתה לי התגלות: זכרתי את אבא כאדם אוהב חיים ועשיתי בחירה: אני אהיה אוהב חיים כמוהו."
בהלך הרוח הזה הגיע אל שיין-שני. "הפגישה הראשונה עם שיין נמשכה שעתיים. הווילונות היו לבנים ושקופים, בשוליהם רקמה שיין יונים לבנות. היא ידעה לפזר יופי סביבה. לא הייתי חלש והיא ראתה את הכוח שבי, איך התגברתי על הכאב ובחרתי בחיים. היתה לה יכולת של רנטגן לראות מה עובר עליך. אתה מנסה להתנגד, ופתאום אתה אומר לעצמך: 'ספר לה'! היא התאהבה בפנימיות שלי, היינו מאוהבים. היא קראה לי שאנטי. כי ראתה שאני נכנס גבוה בראש למדיטציה, בשניות. חוויתי חוויה שמעולם לא חוויתי ואף פעם לא אחווה. זו היתה מין לידה של עצמי." ואז היא אמרה לו, כאיזו ראייה לעתיד: "אתה תהיה העד שלי."
כשאני מאתרת אותו אחרי מאמצי בילוש מורכבים, הוא נדהם ולא נדהם. ריין שיין לא עזבה אותו אף פעם למרות נישואיו וילדיו והצלחתו הכלכלית. "זו אהבה שלא היתה לי ולא תהיה עוד כזאת ואני נמצא פה כי הבטחתי לה שאהיה עד," הוא אומר כשאנחנו יושבים בלובי של בית מלון מפואר קרוב לים. אני מתבוננת בו, נסיך אוריינטלי עם תנועת גוף רוקיסטית, חיוך ילדי ושפה שירית.
עמרי ורינה שני הגיעו להודו דרך יוון והולנד, אחרי נדודים בטרמפים ולינה בבתים תמורת עבודה בשדה. הם השתכנו בווילה של המארחים שהזמינו אותם, אדם ואווה, אח ואחות שהשתכנו בדהארמסלה, במעלה ההימלאיה. "אדם ואווה השתנו מאז שריין הכירה אותם," זוכר עמרי את המפגש עם המארחים, "אדם הפך למין גורו שיורה חצים מורעלים, מתנצח. ריין הגיבה על האנרגיה הרעה בכאבי גוף. יום שלם לא היתה מסוגלת לצאת מהמיטה.
הפרידה מתמי, הבת שלה, היתה קשה לה והיא בכתה מגעגועים. אדם ואווה קיבלו תמיכה חודשית מההורים שלהם, אבל הכסף נגמר להם ובינתיים אנחנו קיימנו אותם. הגעתי עם אלף דולר שזה המון בהודו, וכשנגמר הכסף, הפכנו לבני ערובה שלהם. נסענו איתם להרים, לעיירה של קרישנה, ומשם לבודגאיה. התאכסנו במנזר בודהיסטי. ישנו ביחד כל המסע מחובקים, אבל בלי סקס. לא היה לזה מקום בעולם הרוחני שלה. אני לא יודע אם ארגיש אושר כזה אי פעם. היא נתנה לי כוח לכל חיי."
ואז תקפו אותה חולשה וחום. העיניים שלה הצהיבו. אדם ואווה הזמינו רופא הומיאופתי שזיהה צהבת נגיפית ונתן לה תרופות ואינפוזיות לילה. "פעם אחת," נזכר עמרי, "רצתי אחריו ושאלתי: 'כמה חמור המצב,'? והוא אמר 'חמור מאוד. אתם צריכים לחפש בית חולים.' נסעתי לגאיה ומצאתי בית חולים פרטי לא יקר, אבל אדם ואווה סירבו לתת את הכסף שהיה עכשיו בידיהם כי לנו לא נשאר. זה היה עניין של עשרות דולרים, אבל הם אמרו: 'הנה, היא מבריאה, אנחנו מתפללים בשבילה.' הם שלחו אותנו לבדנו לאשראם. שם, הם אמרו, היא תבריא. זה היה מסע נורא על עגלה שסוחבים שוורים וריין סבלה כל כך. היא כבר לא אכלה כמעט.
"ושם המצב רק הידרדר. תנאי הסניטציה היו איומים. חזרנו למנזר הבודהיסטי בבודגאיה. רוב הזמן ישבתי לידה, מניח מגבת רטובה על המצח שלה. היא דיברה על תמי 'הנסיכה שלי, המלאך של חיי, אהובת לבי.' יום אחד יצאתי לשוק וכשחזרתי ריין היתה חסרת הכרה על המרפסת, לא מכוסה, לבדה. התחננתי שוב שניקח אותה לבית החולים הפרטי והם אמרו: 'הנה, היא מתעוררת.' והיא לא התעוררה."
ב-1983 מתה רינה שני והיא בת .46 "כשמתה בקע מתוכה אור זוהר, המחלה נעלמה פתאום, העיניים שלה היו פקוחות וחייכניות. היא חיה תמיד בעולם הזה ובעולם הבא. בשבילה, המעבר בין העולמות היה פסיעה של צעד לא מורגש. היא ידעה וחיכתה," מסיים עמרי את העדות האחרונה, כמו שהבטיח: "אני מעיד על יופייה ועל מותה בהודו."
וכך כתבה רינה שני בספר "באור יישמע:" "בגן של אינסוף/ נפתחו השמיים בתבנית כוכב/ דמות יהלום עמדה על הסף/ התרועה הרכה של שופרות ענן/ אל תוך נשמת אינקץ הנגה/ כמחיאת כף אחת/ נטלה את נשמתי עד שנמוגה"
נא להמתין לטעינת התגובות
