האם אלוהים הוא משהו או מישהו?
האם אלוהים הוא דמות כמו-אנושית, עם פנים, רגש ואישיות? או שמא הוא אור אין-סופי מופשט ונטול תכונות? ניר מנוסי על סכנת האלילות, מגבלות הפילוסופיה ותשובת הקבלה
האם ה' הוא מישהו – כלומר דמות שניתן לפתח עמה מערכת יחסים, לדבר אליה בלשון 'אתה' ועליה בלשון 'הוא', לשמח אותה וכדומה? או שמא ה' זה משהו - כלומר ישות עילאית ומופשטת שעלינו להתנשל מכל מושגינו הארציים כדי להתחבר עמה? איך מתייחסת לנושא זה הקבלה והחסידות?
הקורא קריאה בלתי-אמצעית בתנ"ך פוגש אלוקים שנדמה הרבה יותר מישהו ממשהו. זהו אלוקים שאוהב ושונא, זועם ומוחל, מתעצב אל לבו ושב ומתרצה. התייחסות האדם אל האלוקים, כפי שהיא מתבטאת במיוחד בספר תהלים, הינה אישית בהתאם, וגיבורי התנ"ך פונים אליו כאל אב נוכח ומאזין שביכולתנו לשפוך שיחנו לפניו.
מאידך, ניתן למצוא בתנ"ך גם פן המפשיט את האלוקות מדימויים אנושיים ומתארה כבלתי ניתנת להשגה. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" אומר הדיבר השני מעשרת הדברות, ומשה מוסיף "לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם". ברוח זו אף מדבר הנביא באומרו "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". מפסוקים אלו ואחרים משתמע כי ה' נבדל לגמרי מכל דימוי ארצי.
מתח שורר כמובן בין שתי הבחינות, ונעשו הרבה נסיונות ליישבו. הדרך המפורסמת ביותר היא גישתו הפילוסופית של הרמב"ם, שטען שהשכל מחייב אותנו להגדיר את הקב"ה כמופשט לגמרי ולבטל כל תיאור מאניש שלו. וכך הוא כותב:
וכיון שנתברר ש[הקב"ה] אינו גוף וגויה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מידה, לא עליה
גישה זו מכונה 'שלילת ההגשמה' או 'שלילת הגשמיוּת', וחלק גדול מספרו הפילוסופי של הרמב"ם "מורה הנבוכים" מוקדש לה. למעשה, הרמב"ם מפתח מהלך זה הלאה, ומסביר כי מאי-גשמיותו של הקב"ה נגזר כי אין לייחס לו תואר חיובי כלשהו: "כשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תאר עצמי". מהו אם כן פירוש כל התארים שהתנ"ך מייחס לו? לפי הרמב"ם כל תפקידם הוא ללמדנו על דרך השלילה מה אין בו: תיאורו כחכם באה לשלול ממנו טפשות, תיאורו כרחום לשלול ממנו אכזריות, וכן הלאה. הדברים האמיתיים היחידים שביכולתנו לומר על ה' הם "תארים שליליים" המלמדים מה הוא לא.
במהלך זה הכריע הרמב"ם לטובת הפן המופשט של האלוקים בתנ"ך, היותו משהו ולא מישהו. אין פירוש הדבר שהוא ביטל את היחס האישי לה' – הלה נותר אצלו אלוקים פרסונלי שיש להאמין בו, לאהוב אותו, להתפלל אליו וכן הלאה; אך קשר זה בהחלט התקרר במשהו בגין שלילת הארציות, מקבל גוון שכלי ומרוחק יחסית לסוג הקשר המובע במקרא.
קשה לאדם בר-דעת שלא להסכים לשלילת ההגשמה. אכן, רובם ככולם של המאמינים המשכילים, בין אם הגיעו לכך דרך הפילוסופיה ובין אם דרך ההתבוננות הרוחנית, אינם משווים לנגד עיניהם דמות של אלוקים פרסונלי אלא של הוויה נצחית ומופשטת.
מעיון בהקדמות לספרי הקבלה והחסידות נדמה כי מחבריהם אינם יוצאים מן הכלל. הללו מלאות בהתראות נוסח הפילוסופים המזהירות מפני קבלת התיאורים המאנישים של הקב"ה כפשוטם. אך מרגע שעוברים מההקדמה לגוף הספר מסתבר כי חכמי הקבלה והחסידות חווים את ה' באופן שונה מאוד מהפילוסופים - לא כשכל ערטילאי ומופשט אלא כנוכחות חיה ונושמת בחייהם, בעלת ריבוי פנים, רגשות ותארים. כיצד מתחברים שני הדברים - התפיסה השכלית של האלקים כמשהו והיחס הרגשי אליו כאל מישהו?
תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בין השאר בכתבי המהר"ל מפראג, שנודע בנסיונו לגשר בין הפילוסופיה והקבלה. המהר"ל הסכים עם עקרון שלילת הגשמיות, אך הוא טען שהאופן בו מבצע אותו הפילוסוף לוקה בחסר. בשוללם מהקב"ה כל זכר של ארציוּת, רגשיוּת או ספציפיוּת, הוא טען, הפילוסופים בעצם גוזרים עליו להשאר אך ורק רוחני, שכלתני ומופשט – ופירוש הדבר הגבלה וצמצום שלו! הפילוסוף אמנם שיחרר את הקב"ה מכבלי העולם הארצי, אך מבלי משים נמצא כובל אותו לעולם הרוחני.
אם ה' הוא באמת אין סוף נשגב ובלתי-מוגבל הרי שלא ניתן להגבילו לתחום העולם הרוחני בלבד. יש ללכת עם עקרון השלילה עד הסוף ולשלול מה' גם את מגבלת המופשטות – להתיר לו להתאפיין מחדש בתכונות אנושיות וארציות. מותר לה' לאהוב, לשנוא ולהשתעשע, מותר לו לבחור אם להתגלות כקול דממה דקה או כחזיון משוכלל ומלא פרטים. אף לא מן הנמנע שהוא יתאווה דוקא לדברים מסוימים, ישתעשע דוקא מרעיונות מסוימים, ויתגלה דוקא בשפה, מקום ואנשים מסוימים. רק פטור מלא מכל מגבלה – גשמית ורוחנית כאחד – ישחרר את ה' בשלמות מכבלי תודעתינו.
רעיון זה אינו חידוש של המהר"ל אלא מאפיין את הקבלה מראשיתה. מקובל קדום יותר, רבי מאיר בן גבאי, הגדיר זאת באופן התמציתי הבא: "אין סוף", הוא כתב, "הוא שלמות בלי חסרון. אם תאמר שיש לו כח בלי-גבול [כלומר כוח להיות מופשט ונשגב] ואין לו כח בגבול [כלומר כוח להיות גם בעל קוי אופי פרטיים], אתה מחסר שלמותו".
אם הפילוסופיה עושה את שלילת ההגשמה, הרי שהקבלה עושה את שלילת שלילת ההגשמה. זהו צעד שמצד אחד כופר בשלילת ההגשמה הפילוסופית ומצד שני מביאה למיצויה הלוגי. ולמרות שהוא נדמה כמדרדר את האלוקות חזרה לתפיסה המגשימה אותה, אם נתבונן בכך נראה כי הוא דווקא הופך אותה לפלאית, נשגבת ונושאת-הפכים הרבה יותר: משהו שהוא גם מישהו; אין סוף בעל תווי פנים אישיים.
כתוב בספר הזוהר כי פעם אחת כשרבי שמעון בר יוחאי התיישב למסור סתרי תורה שנתגלו לו, החל לבכות ואמר: "ויי לי אם אגלה, ויי לי אם לא אגלה". מה היו שני חששותיו? החשש הראשון היה שאם יגלה את פניו האישיות של ה' עלולים הדברים לצאת מהקשרם ולדרדר את שומעיו לתפיסה אלילית שלו. החשש השני היה שאם לא יגלה פנים אלו ישאר העולם מוגבל לתפיסה הפילוסופית של האלוקות וללא יכולת ליצור קשר רגשי עם ה'.
אכן, עיכול הרעיון כי ה' הוא גם מישהו וגם משהו אינו פשוט, ויכול בקלות להפוך למִיש-מַש אחד גדול. כדי לעשות סדר עלינו להבחין בין שתי בחינות של תפיסת ה' כמישהו – זו שקודמת לשתי השלילות וזו שמתגלה בעקבותיהן:
התפיסה הראשונה של ה' כמישהו מעולם לא צעדה בשביל הפילוסופי של שלילת ההגשמה. כפי שזיהה הרמב"ם היא לוקה בילדותיות מסוימת, ובנוסף ניצבת בסמיכות מסוכנת להסתכלות האלילית, מועדת להגשמתה הנמוכה של האלוקות. שונה היא תפיסת ה' כמישהו שצעדה בדרך ההפשטה והתעלתה מעליה. בלוגיקה אין הבדל בין שני מינוסים לפלוס, אך בטיפוס רוחני יש הבדל גדול. שלילת שלילת ההגשמה אינה מאבדת את התובנה הפילוסופית. היא מקבלת כמובנת מאליה את אי-היכולת ללכוד לגמרי את האלוקות בדימוי מוחשי, ובהשען עליה מתירה לעצמה להשתעשע באופנים בהם דימויים שונים לוכדים אותה באופן חלקי. למעשה, ניתן לומר שנצחונה של הקבלה על האלילות שלם עוד יותר מזה של הפילוסופיה: בפותחה עצמה לאפשרות שלאלוקות יש פן מוחשי, הקבלה ניצלת מגוון של אלילות האורב לפתחה של הפילוסופיה: הפיכתה של האלוקות לאידאה.
את השיבה המחודשת אל האמונה בה' כמישהו ניתן לכנות תמימות שניה. אין זו תמימותו הנאיבית של הילד שטרם התבגר, כי אם שלב התפתחותי מתקדם שניתן לכנותו התבגרות מההתבגרות: הרגע בו האדם רציונלי דיו כדי להכיר במגבלות שכלו ולהיפתח אל מה שמעבר לו.
"כי גבהו שמַים מארץ כן גבהו... מחשבֹתַי ממחשבֹתיכם": לשון הרבים של המלה "מחשבותיכם" רומזת, כך נדמה, שכדי להשיג משהו מהאלוקות יש להתגבר על לפחות שתי מחשבות שגויות. האחת היא כמובן זו המגשימה את ה' ומייחסת לו מידות בשר ודם. והשניה? מדובר כנראה בזו המפשיטה את ה' ומציירת אותו כמחשבה או רגש אמורפיים ונעדרים כל פן אישי. רק התנערות משתיהן מסוגלת לשחרר אותנו באמת ממושגינו האנושיים, לפגוש משהו מהפלא האלוקי השלם.
*
המאמר מבוסס על דברי הרב גינזבורג. לאתר הרשמי
נא להמתין לטעינת התגובות
