הארץ החלולה: תולדותיה של אמונה תפלה
כבר מאות שנים שמסתובב הרעיון שכדור הארץ הוא חלול, ושבפנים חיים יצורים מפותחים מאיתנו מבחינה טכנולוגית ורוחנית
האסטרונום והפיזיקאי האנגלי אדמונד האלי היה איש מכובד, וגם אם נדמה לכם שלא שמעתם עליו, בכל זאת שמעתם עליו. על שמו קרוי כוכב השביט האלי וכן מכתש על פני המאדים, מכתש על פני הירח ותחנת מחקר באנטרקטיקה. המדען היקר הזה הוא מן האחראים לקידומו של רעיון כדור הארץ החלול ששורשיו נטועים במעמקי ההיסטוריה.
ב-1692 האלי טען שכדור הארץ החלול מורכב מקליפה שעוביה 800 ק"מ, משתי קליפות חד-מרכזיות (קונצנטריות) ומגרעין פנימי שקוטרו כקוטרם של הכוכבים נוגה, מאדים וצדק (היום ידוע שקוטריהם שונים זה מזה). אליבא דה האלי, אטמוספרות הפרידו בין הקליפות ולכל קליפה היה קוטב מגנטי משלה וקצב סיבוב משלה. התיאוריה נהגתה כניסיון להסביר התנהגויות לא נורמליות של מצפנים. הוא סבר שלכל אחד מהאזורים הפנימיים אטמוספרה וכי הוא זורח וכנראה גם מיושב. הוא העלה את האפשרות שגזים שנפלטים מאותן אטמוספרות פנימיות הם שגורמים לתופעת זוהר הצפון, אאורורה בוראליס.
רעיונותיו של האלי נחתו על קרקע פורייה ובעצם רק העניקו כסות "מדעית" לאמונות רווחות שמקורן בשאול היהודי, הגיהנום הנוצרי האדס היווני ובמיתולוגיה הנורדית. גם אחריו הרעיון הוסיף להתגלגל.
על פי מחברי הספר Lands Beyond (הארצות שמעבר) המקבץ מיתוסים גיאוגרפיים, המתמטיקאי והפיזיקאי השוויצרי לאונהארד אוילר דיבר במאה ה-18 על כדור ארץ חלול. לפי אוילר, בלבו של כדור הארץ ישנה שמש שמספקת אור ליושבי הארץ הפנימית. עוד טוענים המחברים, כי סר ג'ון לזלי, מתמטיקאי ופיזיקאי סקוטי שחי בין המאות ה-18 וה-19, פיתח את התיאוריה של אוילר ודיבר על שתי שמשות פנימיות שנקראות פלוטו ופרוסרפין (פרוסרפין הוא שמה של אלת שאול התחתיות במיתולוגיה היוונית).
במאה ה-19 חוקרים ומגלים שנסעו ברחבי העולם חזרו ממסעותיהם אל מקומות מרוחקים (מרוחקים מאירופה, כמובן) מצוידים בסיפורים ילידיים שדיברו על "עולם פנימי" מיושב בישויות רבות עוצמה שמחזיקות בטכנולוגיה מתקדמת או ביכולת כישוף.
המאמינים ברעיון הקימו לעצמם מועדונים וקבוצות שדנו בסוגית כדור הארץ החלול. הם הגיעו למסקנה שקיימים שלושה מישורי קיום גשמיים על פני כוכב הלכת שלנו: המשטח החיצוני, פני כדור הארץ, שם נוצרות תרבויות. לאחר שהן מואסות בהתמודדות עם תנאי השטח המשתנים ללא הרף, תרבויות מפותחות דיין עוברות אל מתחת לאדמה, אל הארץ הפנימית. שם יש מערות ותעלות שמחברות בין פני כדור הארץ לאקלימה הנוח של הארץ הפנימית. העולם הפנימי הוא ביתם של דרי הארץ החלולה. שם, בהיעדר כוח הכבידה, בסביבה נקייה ומושלמת, עם שמש זעירה שלא מפסיקה לזרוח, חיים יצורים בעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד. הם הרבה יותר מתקדמים ומפותחים טכנולוגית בהשוואה ליושבי פני הארץ. שוחרי התיאוריה מצביעים על זוהר הקטבים כהוכחה לקיומו של אור השמש הפנימית שפורץ החוצה.
תיאוריה שכזאת באה לידי ביטוי בסדרת ספריו של ענק המד"ב אייזק אסימוב שנקראת The Space Ranger והחלה להתפרסם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הגיבור, דיוויד סטאר, מגיע דרך בקיע באדמה אל עולם פנימי נעים ומסביר פנים. הוא פוגש שם ישויות שלא זו בלבד שהן מתקדמות יותר טכנולוגית, הן גם נעימות ורוחניות יותר בהשוואה לבני האדם הגסים והמגושמים שחיים שם בחוץ. הרפתקאותיו של דיוויד סטאר מתרחשות דווקא על פני המאדים ומתחתיו (בעולמו העתידני של אסימוב המאדים מיושב בבני אדם, כי כבר נהיה צפוף מדי על פני כדור הארץ), אך תיאוריות העולמות החלולים מתייחסות גם לכוכבי לכת אחרים פרט לכדור הארץ.
המאמינים בקיומה של הארץ החלולה אימצו לעצמם כהוכחה צילומים שעשו אסטרונאוטים של נאס"א ובהם נראים לכאורה חורים בקטבים שדרכם עננים נשאבים אל תוך חללה הפנימי של הארץ. כך, הם טוענים, האטמוספרה שמקיפה את כדור הארץ מזינה גם את העולמות שמתקיימים בתוכה. הם גם אמצו כהוכחה פרסומים לא מהימנים בדבר מסעו של האדמירל האמריקאי המפורסם ריצ'רד אי. בירד לקוטב הצפוני. בתחילת 1947 בירד נשלח למסע מחקר על ידי ממשלת ארה"ב לאזור הארקטי.
ב-19 בפברואר, לאחר שלוש שעות טיסה, הוא חווה חוויה ששינתה את חייו ואת השקפת עולמו: הוא המשיך לטוס אל מעבר למקומות שאליהם הוא יכול להגיע על פי המפות. מי שעקבו אחרי שידוריו במכשירי הקשר טענו שהוא תיאר התחממות של האוויר וראה אזורים שאינם מכוסים בקרח. הוא הגיע לאזורים טרופיים למחצה וראה בעלי חיים רועים בשטח שתחתיו. חסידי
גם חברת ת'ולה הגרמנית האזוטרית, שהיטלר היה עמה בקשרים, דיברה על "פתחים מסתוריים אל בטן האדמה". על-פי אגדות מודרניות היטלר שיגר משלחות חיפוש לאנטארקטיקה כדי למצוא אותן, וישנם חובבי קונספירציות שאפילו מאמינים שהוא ברח לשם עם תום המלחמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
