הבית של אמא בחברון: ביקור בבית משפחת דריבן

שרה חיה דריבן חזרה בתשובה, התחתנה בשלישית ועברה להתגורר בחברון. לרה רוטר, בתה, ביקרה אותה בבית עם חוות הסוסים

לרה רוטר | 25/2/2009 7:39 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כאן גרים:­שרה חיה דריבן ‭,(57)‬ אדי אברהם דריבן ‭,(78)‬ אפריים אורנשטיין ‭,(23)‬ יצחק סתית ‭,(41)‬ יהודית דריבן ‭,(30)‬ בתיה דריבן ‭,(3)‬ גל מיכאל ‭(34)‬ ויעקב כהן ‭.(40)‬ אורחים: צמח בן יונה ‭,(41)‬ לרה רוטר ‭,(37)‬ תומש דויד ברגל ‭(4)‬ ועמליה אלימלך (3) ‬

שרה חיה דריבן
שרה חיה דריבן צילום: אריק סולטן
שרה חיה דריבן ‭(57)‬ נולדה במרסדס סאן לואיס שבארגנטינה. לארץ עלתה יחד עם תנועות הנוער בשנת ‭,1970‬ כאן הכירה את אבא שלי ושנתיים אחר כך אני נולדתי. היום מתגוררת אמי באזור תעשייה ב' של קריית ארבע. באמצעו של תל מוקף בבתים ערביים מזדקר לו המבנה המתיימר להיות הבית שלה, ואני מפלסת את דרכי לתוכו. לאורך חיי אכן הרגשתי לא אחת שאני צריכה לדאוג לאמא. מהלכיה לא היו ברורים לי, לא הייתי בטוחה שהיא סגורה על עצמה. היום אנחנו לא מתראות המון.

אני פוחדת לנסוע אליה. עשיתי ועוד אעשה את דרכי לחברון, עוברת בנוף הממכר עם הבן שלי, שמאושר מהעובדה שלסבתא יש חווה עם סוסים וכלבים, ונותנים לו תה בכוסות זכוכית קטנות, ויש המון מקום לטפס, לעלות, לרדת ולרוץ, לקפוץ על החצץ ולהאכיל את הסוסים בתבן, לעלות עליהם ולחבק אותם. אני לא עברתי את התהליך הפנימי שהיא מתארת, ואני חייבת להודות שמבחוץ - זה נראה כמעט כמו טירוף.
  
ההתחלה

בית משפחת דריבן בחברון
בית משפחת דריבן בחברון צילום: אריק סולטן
עוד לפני שהייתה שרה חיה דריבן, הכרתי את אמא בשם אחר. צ'רנה רוטר היא בעצם האישה שגידלה וחינכה אותי, חינוך חילוני, אמנותי ואתאיסטי. התחלנו את חיינו המשותפים בעיר רחובות, בשכונת אושיות, בתוך חדר שכור בדירה של אישה שזה עתה התגרשה. אמא ואבא, שני עולים חדשים ואני, פועלים על מנת לקבל דירה במרכז הקליטה לעולים.

את הדירה הראשונה שלנו, ברחוב ההגנה ברחובות, קנינו וגם מכרנו כשש שנים לאחר מכן כדי להקים את העסק של אבא - חנות צעצועים ברחוב הראשי של רחובות. העסק של אבא כשל. ההורים רצו לעזוב לספרד, לגור בעיירה
ליד ברצלונה ולשלב בחיינו קרבה לטבע לצד קרבה עירונית.  כשהתחיל מבצע "שלום הגליל‭,"‬ אבא ואמא החליטו להישאר בארץ, ובמקום לספרד עברנו להרצליה, לשכונת נווה אמירים.

"אני רציתי לעבור לתל אביב‭,"‬ נזכרת אמא, "לא התאימו לי המגורים בפריפריה, הייתי רגילה לערים גדולות כמו שהכרתי בארגנטינה. אבל לא מצאנו דירה מתאימה וחשבתי שאולי בהרצליה אני אוכל למצוא אנשים כמוני, שלא ארגיש ביניהם מוזרה ושונה. טעיתי. הוקפתי בנובורישים, ואני והביאנקי שלי שוב היינו נוף מוזר‭."‬

בית משפחת דריבן
בית משפחת דריבן צילום: אריק סולטן
אם להודות על האמת, אני עצמי עשיתי חיים בנווה אמירים. במרכז השכונה ניצבה לה בריכת שחייה, וחבריי ואני היינו מעבירים בה את כל ימי הקיץ. החברות שלי גרו במרחק הליכה, וגם הדירה שגרנו בה סיפקה לי חדר נעים שהיה לו אפילו חדר ארונות צמוד. ארבע שנים התגוררנו בשכונת הבניינים הגבוהים, עד שאמא ואבא התגרשו. אמא נאלצה לעזוב את הדירה בנווה אמירים כי הייתה יקרה לה, ועברנו לדירה אחרת בהרצליה, לא רחוק משם.

כעבור שנתיים אמא החליטה לממש את הרצון שתמיד פעם בה ולעבור לגור בתל אביב. "לא יכולתי לסבול את ההתמקדות בחומר שאפיינה את הסביבה שבה גרנו. המרוץ אחר מותגים ופירמות, בעוד אני בכלל אהבתי לקנות בשוק בצלאל בגדים ב־15 שקל‭."‬ כשאמא בוכה מלחץ, כי צריך לעזוב את הדירה וטרם מצאה לנו מקום מגורים בתל אביב, אני, בת ‭,13‬ יושבת עם העיתון ומתקשרת לבעלי דירות.
  
משפחת דריבן המורחבת
משפחת דריבן המורחבת צילום: אריק סולטן
לבסוף נמצאה הדירה ברחוב ג'ורג' אליוט. לא רציתי לעבור - כל החברות שלי היו בהרצליה. הבניין בתל אביב היה בעל חזות ישנה ומוזנחת. הדירה לא מטופחת. אני הייתי רגילה לחדרי ארונות ושני חדרי שירותים בבית. אף שהרצונות של אמא ושלי התנגשו, עברנו לתל אביב.


החזרה בתשובה

אחרי כמה שנים בעיר ללא הפסקה, אמא נישאה שוב למרצה ומבקר אמנות. היא בעצמה תמיד ציירה. בחדר שלה או בסלון ניצב באופן קבוע כן עם ציורים בעבודה, ועל הקירות בדירות שבהן גרנו התנוססו עבודות שלה. גם העיסוק שלה תמיד היה קשור לאמנות: היא הייתה מורה לאמנות במסגרות שונות ומדריכה במוזיאון תל אביב.

"תהליך החזרה בתשובה התחיל כבר בתקופה הזו. המוזיאון וכל האמנות נראו לי כאשליה. כל הזמן הרגשתי כמו הילד שצועק שהמלך עירום ואף אחד לא מקשיב. הייתי חייבת להתנער מזה כי חיפשתי אמת. זו גם הייתה הסיבה שהתגרשתי מבעלי השני‭."‬ לאחר הגירושים מצאה עצמה צ'רנה חסרת בית, כששני האחים שלי עדיין באמתחתה.

משפחת דריבן
משפחת דריבן צילום: אריק סולטן
אחי הצעיר עבר אז להתגורר עם אבא שלנו, ואחותי עברה להתגורר איתי. אמא החליטה לנצל את המלגה לה הייתה זכאית מ"קרן תרבות אמריקה ישראל" וחזרה לארגנטינה. המלגה ניתנה לה בעקבות עבודות וידיאו שעשתה - פילרים בני חמש דקות על ציירים וציורים. בתיק העבודות שלה היו גם סרט
שעשתה על האמנית עפרה צימבליסטה וסרט על הבאוהאוס בתל אביב.

בארגנטינה, יצרה סרט על אמנות פלסטית. הסרט הוקרן כשחזרה ארצה בסינמטק בתל אביב לעיני שגרירים וקהילה דרום אמריקאית. "כשהסרט הוקרן, הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי‭,"‬ היא נזכרת, "הבנתי שהחשיפה והתהילה לא פותרות לי את הכאב העמוק שקיים בתוכי, ושוב הרגשתי צורך באמת. התחלתי להתאמן בטאי צ'י ונסעתי הרבה לסיני. התחלתי להבין שיש אלוקים, שהוא אחד ושאני צריכה להגיע אליו.

בית משפחת דריבן בחברון
בית משפחת דריבן בחברון צילום: אריק סולטן
"התפתח לי חלום על מקום משלי בסיני, רחוק מהציביליזציה, שבו אארח ציירים, אמנים וסופרים שיבואו ליצור אצלי בחושה. תך כדי התכנונים האלה השם הראה לי לאיזה עם אני שייכת. מתוך המודעות שהתחילה להתנקות הבנתי שסיני צריך להיות מקום בתוכי. הייתי דבוקה בחתירה לאמת. גם השם החדש שלי היה חיפוש. הבנתי שהשם שלי הוא לא צ'רנה, ושאת השם הזה כבר סיימתי לשרת. הוספתי א' ויצא 'אצורנה' - שממנה נוצרתי.

חיפשתי עד שהגעתי לשם שרה. היה ברור שזהו שמי. אליו צירפתי את חיה. כל התהליך הזה נבע ממשהו פנימי - לא מספר, רב או הרצאות ששמעתי. רק אחר כך התחלתי ללמוד את התורה כולה. לכל זה היה כמובן מחיר - הפרידה מהמשפחה שנבעה מהתהליך הזה, אבל הבנתי שאני לא יכולה שלא להיות אני, כי זה מה שבאתי לעשות בעולם." ‬


חוות דריבן

המטבח בבית משפחת דריבן
המטבח בבית משפחת דריבן צילום: אריק סולטן
"ליישוב היהודי בחברון הגעתי בעקבות הגבר שלי, אדי אברהם דריבן. יום אחד התקשרה אליי חברה ואמרה שיש אדם מיוחד שהיא רוצה להכיר לי. הסכמתי להיפגש איתו. לאחר שלושה שבועות החלטנו להתחתן. אדי גר בחברון במבנה גדול המשתרע על מרחבים גדולים. כשהגעתי לבית, אחת ההגדרות שעלו לי בראש הייתה שהחוץ והפנים - זהים. הסוסים בתוך הבית, הריח בחוץ ובפנים היה אותו הדבר, ובבית לא הייתה שום אסתטיקה, לא בחפצים ולא בעיצוב הכללי, אבל המבנה היה מעניין.

"את הבית אכלסו אז עשרה חיילים שהבסיס שלהם היה בקומה השלישית. הבת של אדי ומשפחתה התגוררו בו, והיו עוד כמה דיירים מזדמנים. בחרתי בקומה העליונה למגורים של בעלי ושלי, כדי שאוכל לנווט את חיינו תוך שמירה על הפרטיות שזוג צעיר נזקק לה בתחילת דרכו.

"מהר מאוד התחלתי לייפות את הבית, היה לי צורך עז לתת. הבית התנהל אז כמו בסיס צבאי, הוא היה בעל אופי מאוד גברי. טון הדיבור של הדיירים, הסירים הענקיים כמו במטבח צבאי, והמון אנשים שזה הבית שלהם. אני לקחתי על עצמי לעשות הכול לכולם: לבשל בסירי הענק, לסדר, לכבס ולנקות. שנתיים וחצי עשיתי את זה, עד שיום אחד, לפני סדר פסח, התמוטטתי, חליתי ועברתי ניתוח בבלוטת התריס. הבנתי שאני לא צריכה להיות סופר וומן, אלא אישה נעימה ויפה, והמשכתי את התהליך שלי בלי להתבלבל.

לא עוד 'חוות דריבן - עיר ללא הפסקה‭.'‬ היום מי שרוצה מבשל. הקומה הראשונה סגורה, ומשתמשים בה רק כשבאים אורחים ללון. כל אחד חי את החיים שלו בתוך הבית - יצחק, אפי, הבת של אדי ובנותיה, המשפחה ששוכרת את הקומה השנייה, איזה אב גרוש ובתו שגם גרים בקומה השנייה. אנחנו לא משפחה. משפחה זה נצח. ממש לא משנה מה בן משפחה זה או אחר עשה או לא עשה, לא משנה האכזבה, הגאווה, ההסכמה. אוהבים בלי תנאים. בני משפחה קשורים גם בעולמות הבאים. לכי תדעי אם פעם לא היית את אמא שלי באיזה גלגול".

רוצים ביקור בית? כתבו ל-‭signonhome@maariv.co.il ‬.



היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים