המציאות וירטואלית, אלוהים לא: 3 ההוכחות של הרבי מליובאוויטש
את הצורך בהוכחת קיומו של הבורא פותר הרבי מליובאוויטש בשאלה: מנין לנו שמה שמראים לנו חושינו באמת קיים במציאות? יש משהו מציאותי יותר באמונה מאשר באחיזה במציאות שהיא ספק וירטואלית
לפני 50 שנה, באביב 1959, קיבל הרבי מליובאוויטש – הרב מנחם-מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, מכתבובו שאלה מפי חבורת צעירים וצעירות, ככל הנראה סטודנטים: האם ניתן להוכיח להם, כאנשים ספקנים, את מציאותו של אלוקים באופן מוחלט? (אגרות קודש, כרך יח, ו'תתעו)
בתקופה זו היה כבר הרבי מליובאוויטש אדמו"רה של חב"ד המוכר ומוערך בחוגים רבים, והיה מקדיש חלק ניכר מזמנו להגיב למאות המכתבים שהיו מגיעים אליו מרחבי העולם מדי שבוע. בתור רקע נציין כי אחר לימודיו בישיבה, בטרם הפך לאדמו"ר, למד הרבי פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת ברלין, וכן הנדסה בסורבון. הוא רכש, אם כן, השכלה מדעית וכללית רחבה מאוד. רבים פנו אליו בשאלות הקשורות במדע ובאמונה, וככל הנראה מסיבה זו פנתה חבורת הצעירים דווקא אליו.
לאחר הקדמה העוסקת בבעייתיות וביחסיות של המונחים "הוכחה" ו"מציאות", ולאחר שלא צוין במכתב איזו סוג הוכחה בדיוק תחשב בעיני הכותבים לקבילה, ניגש הרבי למנות שלוש הוכחות שונות למציאות האלוקים. ליתר דיוק, הוא מונה שתי הוכחות וטענה אחת הבאה לערער על עצם הבקשה בהוכחה. הסדר בו מנה הרבי את ההוכחות מתווה סוג של תהליך התפתחות מחשבתי שהוא רמז אליו – סולם הוכחות המוביל אל התעלות מעל החשיבה באמצעות הוכחות.
ההוכחה הראשונה היא טענה קלאסית במקורות היהדות. היא אומרת שהעובדה שסיפור מעמד הר סיני נמסר כעדות של עם שלם הינה הוכחה לאמיתותו. אדם בודד יכול לדמיין או לשקר, ושמועה על אודות התגלויות או נסים שנעשו במקום אחר יכולה להיות מפוברקת. אך כיצד ניתן לשכנע עם שלם לשקר לילדיו מדי סדר פסח בו נמסרת עדות האבות לדבר מה שהתרחש? הלוא הדרך היחידה בה יכול להיווצר מצב בו עם שלם שנפוץ ברחבי העולם מוסר מדור לדור עדות זהה של אבותיו, הינה שדור שלם של אבותיו באמת היה עד לדבר זה. עד כאן ההוכחה הראשונה. מן הסתם יש לכם הרבה מה להגיד עליה, אך אנא עשו מאמץ, השהו דעתכם עליה לעת עתה והמשיכו לקרוא. זה ישתלם.
ההוכחה השנייה גם היא מוכרת, ואף הרחק מחוץ לגבולות ליהדות. לפיה, קיומו של דבר מורכב ומשוכלל שכל חלקיו פועלים בתיאום מעיד על כך שהוא תוכנן ונבנה בידי ישות תבונית כלשהי. אם ניקלע סתם כך לבית חרושת מלא ברובוטים הפועלים באופן אוטומטי ובתיאום, לא יהיה בלבנו ספק שאי שם היה מהנדס שתכנן ובנה את המערכת. אכן, ככל שתיעדר יד אדם מהמקום וככל שהוא יפעל באופן עצמאי והרמוני יותר, כך נתפעל יותר ממוחו של המהנדס. באותו אופן, היקום כולו, אפילו ברמת הדומם שלו, הינו מערכת כה מורכבת, בת מיליארדים כה רבים של חלקיקים פועלים בתיאום ומצייתים לחוקים כה דקים ומדויקים, עד כי זוהי הוכחה לכך שעומד מאחוריו בורא ומתכנן. עד כאן הוכחה שנייה, הידועה בספרות הכללית כ"הוכחה מן התכנון" (argument from design).
הנקודה השלישית
עוד לפני היות מדע זה קיימת בעיה בסיסית בפילוסופיה (המוכרת ביותר בגרסאותיה אצל דקארט, יוּם וקאנט) והיא, שעצם אמיתותם של החושים מוטל בספק: מנין לנו שמה שמראים לנו חושינו באמת קיים במציאות? לאור זאת, כותב הרבי, יותר משפשוט להאמין במציאות פשוט להניח שיש מישהו שיצר אותה. יש משהו מציאותי יותר באמונה שקיימת סיבה פועלת מאחורי כללות החידה הלא ודאית הזו מאשר באחיזה במציאות שהיא ספק וירטואלית. אמונה זו אינה מכריעה אם מה שאנו רואים הנו בגדר מציאות אובייקטיבית או שמא היא חוויה בלבד, אך היא גורסת כי לכל יש סיבה, ולכן היא פחות מפוקפקת.
הרבי מסיים את המכתב בהערה על כך שעל שום טבע האדם, כאשר מביאים לנו ראיות פשוטות אנו בדרך כלל מתקשים לקבלן דווקא בשל פשטותן, אך הוא מקווה שאין זה המקרה בנוגע לשואלים. הוא מזמין אותם לענות לו ולהשמיע דעתם גם אם אינם מסכימים כלל.
דבר מעניין מאפיין את שלוש הנקודות לפי סדרן. דומה כי הן מתקדמות מטיעונים שהתאימו לדורות עברו לטיעונים המתאימים לדורנו אנו. ההוכחה בדבר עדותו של עם שלם היא נאה, אפשר לתפוש את ערכה, אולם קשה למצוא כיום משכילים שיקבלו אותה, מלבד אולי דתיים או טיפוסים שמרניים. יתכן שהיא, אמנם, חזקה מאד, וכי דחייתה נובעת רק מ"אנטי" לדת, אך עובדה היא שהיא כלל לא מתאימה למנטליות המודרנית.
ההוכחה השנייה, בדבר מורכבות היקום כעדות לבורא, רלוונטית יותר כיום. היא מושא לדיונים נרחבים, בעיקר מאז הולדת המדע המודרני שממשיך להתפתח ולגלות עוד ועוד מורכבויות בטבע. ניתן אפילו למצוא מדענים רבים שיקבלו גרסא כלשהי שלה כבסיס לאמונה שישנה תבונה מאחורי היקום, גם אם לא זו שמציגות הדתות. עם כל זאת, זהו עדיין טיעון שהמשכיל המודרני אינו אוהב. הוא חש כי הוא מבוסס על מסקנה הזרה לו, ולא קונה אותו.
הנקודה השלישית לעומת זאת, בדבר אי-ודאות המציאות, הולמת יותר את רוח הזמן. אם יש רעיון שעשוי לגעת היום באנשים אינטליגנטיים, היא זו. אמנם גם היא בנויה במקצת כהוכחה וחותרת לקרב לאמונה בבורא, אך הפעם אינה עושה זאת באמצעות ייצור ודאות, אלא דרך נטיעת ספק – ראשית ספק בוודאות לגבי הבריאה, ושנית ספק בספקנות לגבי בוראה. בהעלאתו כיוון זה מחולל הרבי מעין דילוג קוואנטי למקום חדש לגמרי, שנקודת המוצא שלו אינה המציאות אלא האלוקות הבוראת אותה (בלשון החסידות, "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", מושג בו עסקנו בטור זה).
ככל שההוכחות מתקרבות למנטליות של דורנו, חשוב להצביע על כך שהן מוכיחות פחות ופחות. ההוכחה הראשונה, אם מקבלים אותה, מוכיחה לא רק את קיומו של הבורא אלא גם את אמיתותה של תורת ישראל, יציאת מצרים ותרי"ג מצוות. ההוכחה השנייה, לעומת זאת, מוכיחה רק את קיומו של בורא אוהב סדר, אולי גם אוהב אדם (שחוקי הטבע נוחים להיווצרותו), אך כלל לא את אלוקי ישראל נותן התורה והמצוות. ההוכחה השלישית אינה, כאמור, הוכחה כלל, רק ערעור על מציאות הבריאה הפותח פתח להאמין בבורא. היא אינה מוכיחה דבר, אפילו לא את קיומו של הבורא.
כמה מושגים קבליים יכולים לסייע בחשיפת המבנה העומד מאחורי סדר ההוכחות, ולהסביר את ההדרגתיות שהן מבטאות. הקבלה מדברת על ארבעה "עולמות" מהם בנויה המציאות, זה למעלה מזה: עולם העשייה, עולם היצירה, עולם הבריאה ועולם האצילות. המונח עולמות אינו מתכוון דווקא לישויות מטאפיזיות, אלא גם לדרגות הכרה והתבוננות. ניתן לראות בארבעת העולמות ארבע השקפות עולם, שכל אחת מהן רואה את המציאות בפרספקטיבה רחבה וגבוהה יותר.
מבין העולמות, עולם האצילות מגלם דרגת הכרה עילאית, בה אין חוויה של פירוד בין הבורא לבין הבריאה - בעוד בשלושת העולמות שמתחתיו כן מורגש פירוד זה. בהקשר לנושא שלנו, דרישה להוכחת הבורא יכולה לבוא רק משלושת העולמות הנמוכים. ואכן, ניתן לערוך הקבלה מפורטת בין ההוכחות שהביא הרבי במכתב לבין העולמות הנמוכים, בסדר עולה.
ההוכחה הראשונה היא הוכחה של עולם העשייה, העולם הנמוך והארצי ביותר. עולם זה הינו עולם של עובדות ושל תהליכים סיבתיים מוחלטים, ואכן הוכחה זו נשענת על רציפות סיבתית ארצית, ומעוגנת בתוך המציאות ובתוך ההיסטוריה. ההוכחה השנייה היא הוכחה של עולם היצירה, עולם רוחני מקודמו, המאופיין בצורות מסודרות ומושלמות וכן בחוויה רגשית חזקה. אכן הוכחה זו ממריאה אל מעבר לסיבתיות הארצית, אל מישור חוקי הטבע הנחים מאחוריה, ונשענת על ההתפעלות הרגשית מהסדר הצורני המופתי השורר בטבע. ההוכחה השלישית שייכת לעולם הבריאה. עולם זה נשגב וטמיר משני קודמיו, ודורש קפיצה אל סדר חדש של דרגת תודעה. הוא מגלם את פעולת הבריאה יש מאין, ובו חווים יותר מכל עד כמה הבריאה אינה מחויבת המציאות אלא אפשרית במציאות. תכונות אלו משקפות במדויק את ההוכחה השלישית, ההולכת אל מעבר לחוקי הטבע, אל עצם הקיום, ובוחנת את הגבול בינו לבין מה שמעבר לו.
הקבלה זו מסבירה לנו מדוע כל הוכחה מוכיחה פחות מקודמתה: בהיותה שייכת למישור גבוה יותר של הסתכלות היא פחות משוקעת בפרטי המציאות ויותר מעניקה לאדם את החופש לבחור במה להאמין. מה שיותר משמעותי מכך, ההקבלה לעולמות מלמדת אותנו כי על סמך ההוכחות שאנו מעדיפים בכל תקופה, יש בהשתנות התודעה ממד משמעותי של עליה: תודעתנו מתפתחת משכל של עשייה לשכל של יצירה לשכל של בריאה. העובדה כי בדורנו משמעותית בעיקר הנקודה השלישית, חושפת כי משהו בנו אינו ניזון עוד מחומרי שני העולמות התחתונים, ומסוגל לשאוב השראה רק מעולם הבריאה הנעלה מהם.
קיומו של עולם רביעי, עולם האצילות בו מתמוסס הפער בין האדם והבורא, רומז לדרגת התפתחות נוספת שאנו יכולים לשאוף אליה. במדרגה זו אין כל צורך בהוכחות או במשמעותן, כולל הזן העדין של הוכחות עולם הבריאה. בה, ההחלטה לעבוד את השם נובעת מבחירה חופשית צרופה – רצון להיות אצלו ועמו בדרך שאיש לא מוכיח לנו את אמיתותה, אלא אנו נוכחים בה בעצמנו.
למכתב התשובה המלא של הרב
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
