תורת הסוד היוגית: השאיויזם הקשמירי
הוא נחשב לאחד העתיקים שבין זרמי היוגה – אך רק מעטים מבין המתרגלים מכירים אותו או את הפילוסופיה שמאחוריו. הוא מכונה גם "שילוש" וכולל שלושה כרכים, שלוש רמות תרגול ושלוש טעויות
במידה רבה, השאיויזם הקשמירי עבור היוגה הוא מה שתורת הקבלה עבור היהדות. הוא נחשב, ללא עוררין, לאחד העתיקים שבין זרמי היוגה, אך נותר כתורת סוד שרק למעטים שמורה הגישה אליה. לאורך ההיסטוריה היתה דרכו של מי שביקש לעצמו גישה אל התרגול ארוכה, וכללה שנים ארוכות של חקירה עצמית, הגות ומדיטציה לצדו של מורה רוחני (גורו). מרבית הידע הכרוך בתרגול המעשי של אסכולה זו הועבר ממורה לתלמיד, ואין לו תיעוד בכתב. עם זאת, נשתמרו מעט כתבים עתיקים המוקדשים לפילוסופיה שמאחורי השיטה.
השאיויזם הקשמירי ידוע גם בשם טריקה (Trika) - שילוש, מושג שצמח מתוך ההבחנה ביחסים ההדדיים בין שלושת ההיבטים של האלוהי - המקודש: שיוה, המייצג את האנרגיה הזכרית; שאקטי - המייצגת את האנרגיה הנקבית ונארה, המייצג את האדם המותנה המחפש שחרור או גאולה. תמצית ההשקפה הפילוסופית היא כי התודעה היא המציאות האחת והיחידה. חומר אינו נפרד מרוח, אלא זהה לו לחלוטין. האלוהי (המכונה שיוה) והעולם הם אחד. אלוהים שוכן בתוכך כ-אתה עצמך.
שלא כמו במערב, הפילוסופיה ההודית אינה מסתכמת בעיסוק אינטלקטואלי במופשט: היא נוצרה מתוך חיפוש אחר משמעות ומתוך הכמיהה לגלות את סודות היקום ולממשם בחוויית החיים האישית, באמצעות חקירה והתנסות עצמית של האדם. פילוסופיה זו מכונה "דרשנה" (Darshana), שפירושה בסנסקריט הוא לראות או לחזות. הכוונה היא שמתקיימת אצל היוגי המתרגל ראייה ישירה של האמת. השאיויזם הקשמירי גורס שה"עצמי" הוא אחד בכל בני האדם, אך הדרכים להגיע אליו מגוונות.
כתבי השיוה הם הכתבים העיקריים של השאיויזם הקשמירי. חלקם הראשון, אגאמה שסטרה, נחשב לכתבים שהגיעו דרך התגלות והארה ומיוחסים ישירות לשיוה עצמו. השני, ספנדה שסטרה, כולל כתבים המסבירים את הדוקטרינה של השיטה. ואילו השלישי, פרטיאבהיגיאנה שסטרה, כולל פירושים לוגיים לעקרונות השיטה. בהתאמה, מתארים הכתבים שלוש רמות של תרגול רוחני, המותאמות לאופי השונה של המתרגל היוגי ולמידת התפתחותו.
ברמה הנמוכה ביותר מתרגל היוגי תרגילי נשימה, ריכוז ומדיטציה עד שלבסוף הוא יכול לעלות ברמת התרגול שלו ולגלות את תודעת האל בדרכים יותר ישירות. הרמה השנייה
דרך רביעית של מסורת השאיויזם הקשמירי מכונה "דרך החסד", "חסד הגורו" או "דרך ללא דרך". כאן המתרגל מודע לעצמו ומגשים את עצמו באופן ספונטאני כתוצאה משהייה ליד מורה. בדרך זו אין צורך בתרגול, בדמיון מודרך, בתרגילי נשימה או במדיטציה.
את תמצית השאיויזם הקשמירי אפשר לראות בפסוק: "העצמי הוא תודעה, המציאות אינה אלא תודעה". ומהי אותה תודעה? התודעה היא עיקרון השלמות הנמצאת בכל. כיוון שהיא חובקת כל, אין מה שיתווסף עליה. דבר לא חסר בה ואין בה שום דבר עודף. שיוה, שהוא שלם ונמצא בכל, הינו תודעה. שיוה הנמצא בכל מתקיים ביקום באינסוף צורות. זה המשחק שלו. זה משחק התודעה. הוא יוצר, משמר והורס. הוא כולל גם את כוח היצירה לפני הגיעו לידי מימוש, וגם את כוח החסד. כשהאדם מחפש ידע לגבי מקור החיים ומשמעותם ומתחיל להבין את המציאות, הוא רואה את התודעה העליונה החובקת כל ומבין ש"העצמי הוא תודעה עליונה" וכי "העצמי הוא שיוה". אין דבר אחר בנמצא מעבר לאור התודעה, שהוא המציאות האולטימטיבית, ואילו עולם התופעות והאדם שבתוכו נוצרו מתוך רצונו של שיוה, והם ביטוי של התודעה השלמה.
המאלה הראשונה מכונה אנאוה מאלה (anava mala). היא יוצרת בתוכנו תחושה בסיסית של חוסר ערך עצמי, של מוגבלות. אנו חווים את עצמנו כישות נפרדת, מבודדים מהזרימה של התודעה האוניברסלית. זוהי תודעה של מוגבלות אישית. למרות שהנשמה שלנו שלמה, אנו מחשיבים את עצמנו כלא שלמים. אנאוה מאלה גורמת לנו להזדהות עם הגוף שלנו, עם המחשבות והרגשות שלנו. התוצאה היא שאנחנו מבלבלים בין הנצחי לבין החולף, וכך אנחנו מרגישים פחות ופחות שלמים.
אנאוה מאלה מאד קשה לסילוק. היא בעלת זיקה לנסיבות חיים מסוימות שאנחנו נתלים בהן, ומשם היא מצמיחה את תחושת חוסר הערך העצמי שלנו. היא ניזונה מתפישות עצמיות הקשורות לדימוי גוף, למראה חיצוני ולדברים שאין בידינו לשנות, והם מייצרים תחושה בסיסית של בושה ולפעמים גם תחושת ייאוש בתוכנו. כל עוד אנו מזדהים עם אלה, יקשה עלינו מאד לחבוק את האור של העצמי שלנו. בדרך כלל הסמסקרות (תפישות) הללו עמוקות וכואבות עד כדי שהן נשארות חבויות עמוק בתוכנו. למתרגל נדרש זמן רב להעלותן אל פני השטח, ועל פי רוב אנחנו נזקקים לנוכחות של מורה חומל ומיטיב המלווה אותנו בתרגול ובדרך, כדי להביא אותן אל סף המודעות שלנו.
המאלה השניה, המאייאה מאלה (mayiya), יוצרת אצלנו אשליית נפרדות, שונות וחוסר שלמות. אנחנו מרגישים מבודדים, חסרים ונעדרים תחושת אחדות עם הבריאה ועם עצמנו. פן אחד שלה משתקף בתחושות יוהרה, גאוותנות ושיפוטיות, המבוססים על האשליה שאנחנו שונים, נפרדים וטובים מהאחרים.
עיקר השפעתה של מאלה זו בצורך שלנו לנסות ולאתר מערכות יחסים (לא בהכרח מהסוג הרומנטי) בהן נוכל לכאורה להשלים את החסכים ולהרגיש יותר שלמים ופחות מבודדים – ואנו מנסים לעשות זאת באמצעות האחר. אלא שכאן עולה ומצטרפת השפעת המאלה הראשונה, אותה מאלה שיוצרת אצלנו תחושת חוסר ערך. מתוך כך נוצרות מערכות יחסים הבנויות על חסרים שעמם הגיע כל אחד לקשר ועל תחושת ערך נמוכה. אלו, בתורם, מובילים לכישלון ולפרידה - המזינים את מעגל ההתניות והמאלות. וככל שהצורך שלנו ביצירת מערכות היחסים שלנו מגיע מתוך שתי המאלות הללו, אזי כל כישלון ביחסים, כל פרידה, יגרמו לנו לחוש עוד יותר חסרי ערך ועוד יותר מבודדים.
המאלה השלישית, קארמה מאלה (karma mala), מבטאת את תחושת העושה (doer), ואת הצורך להוכיח "מה אנחנו שווים" דרך ביצוע. האני העושה מבטא עשייה אישית ושליטה, המביאה עמה את הרעיון: "אם רק אוכל להשיג מספיק, לעשות מספיק, אוכל להרגיש הכרה וערך. או לחילופין, "אם איני מסוגל לעשות דברים בדרך הנכונה, תמיד ארגיש חסר ערך". לחילופין, יכולה קארמה מאלה להעלות את התחושה שאנחנו "לא שווים כלום" וליצור אצלנו ספק בקשר ליכולת שלנו לנהוג ולהתנהל בביטחון ובהחלטיות. דרך הקארמה מאלה אנו מבצעים פעולות ומחפשים הכרה.
כשאנחנו חשים תחושת חוסר ערך דרך אנאוה מאלה וחשים בדידות דרך מאיאה מאלה, קרוב לודאי שנפצה על כך בפעילות אינטנסיבית ואובססיבית כדי להראות ולהוכיח לעצמנו ולכולם מה אנחנו "באמת שווים" דרך קארמה מאלה. כאן אנו מתבלבלים בין עשייה לאהבה. במאלה הזו אנחנו משתדלים מאד לא לבצע טעויות, משתדלים להיראות "סופר סטארס", משתדלים להיות במיטבנו, מתאמצים להשיג תארים ולהצטיין בכל. ובכל זאת, עדיין אנו חשים חסרי ביטחון ולא נאהבים.
זו מאלה קשה מאד וכולנו לכודים בה. איך נוכל לבצע את העבודה שלנו בעולם הזה מתוך מקום של הבנת הדהרמה (הייעוד) שלנו ולא כדי לזכות בפרסום, שבחים וקילוסים? איך נוכל להיות שווי נפש לדברי שבח והלל או לדברי ביקורת? איך נוכל לבצע את העבודה היומיומית שלנו מתוך מודעות לתובנה זו? איך נוכל לבצע את עבודתנו כביטוי לתודעה של שירות? איך נוכל שלא להיצמד לפירות העשייה אלא לעשייה בלבד, כפי שמלמדת אותנו גם הבהגווד גיטה?
התהליך הזה הוא שיעור לא פשוט עבור כולנו. הוא אינו קל להבנה וגם אינו קל לקבלה.
האפשרות שלנו להיות במקום הזה נטועה ביצירת אמון בעצמנו, כמו גם בצמיחה של ידיעה בתוכנו שאנחנו בסדר כפי שאנחנו, ושאין לנו צורך להוכיח שום דבר לאף אחד. במקום הזה הלב נפתח ונרגע, אנחנו יכולים לנשום לרווחה במלאות. במקום הזה נוכל לאפשר לעצמנו לנוח, לקחת נשימה עמוקה ולהירגע. לא לנסות להתאמץ כל כך. לומר לעצמנו שאפשר לעשות כל דבר בפחות מאמץ ושאפשר לתרגל ממקום של אהבה.
פסי פייג מקדישה עצמה לתרגול, הוראה, לימוד וחקירת היוגה מזה 25 שנה. תלמידתם של שרי אננדמורטי וב.ק.ס איינגאר. מייסדת המרכז ליוגה הוליסטית על הכרמל בחיפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
