תודעה מרקדת: שיר התנודה המקודשת
כיצד יוכל היוגי המלא בפליאה, החוזר תמיד אל טבעו האמיתי, להיות מועד לגלגולי חיים נוספים? ואם החלל יכול היה להיות אובייקט לתפישה, היכן היתה התודעה שתופשת אותו? פסי פייג עם המילים שמאחורי הריקוד של שיווה
הטנטרה, הדזוגצ'ן, הצ'ן או הזן, המהאמודררה הטיבטית והמהאמודרה המקורית של השאיויזם הקשמירי - כולן שיטות המכוונות אל ההכרה בדבר שלמותה הנצחית של הנשמה. מדובר ברעיון לפיו הנשמה היא טהורה, שלמה ומוארת כפי שהיא - ולכן אין צורך לתרגל דבר; כל הדרוש הוא להבחין בשלמות ובטוהר שכבר נמצאים. ההארה היא מצב שקיים כל הזמן, ולכן אין צורך לעשות דבר כדי להגיע אליה - אלא רק לפקוח את עינינו.
מהאמודרה - הסמל הגדול, זו התורה שצמחה מהשאיויזם; דזוגצ'ן - השלמות הגדולה, היא התורה שצמחה מהבודהיזם הטיבטי – שתי התורות הן בעצם שמות שונים לאותה חוויה. החוויה בה האדם מבחין בעוצמה רבה באמת על אודות טבעו האמיתי, שהוא שלם ומואר.
הספנדה קריקה היא אחד מבין הטקסטים העתיקים של השאיויזם הקשמירי. הטקסט נכתב על ידי החכם וסוגופטה בתחילת המאה ה-9 לספירה, וכולל 52 פסוקים. לפי המסורת, קיבלה אותם וסוגופטה בהשראה בשעה שהיה שרוי במדיטציה עמוקה בהר קאילאש, שנחשב מקודש בהודו.
היוגה הכרוכה בטקסט הזה כמעט נעלמה לחלוטין, אך היא חיה ונושמת בלבם של יוגים אחדים בעולם. אליי היא הועברה בחניכה אישית מהגורו המואר שלי בהודו, שרי אננדמורטיג'י. בהמשך, בתחילת שנות התשעים, שהיתי במחיצתה של גורומאי צ'ידוילאסננדה, תלמידתו של באבא מוקטננדה, שעל האשראם שלה נכתב בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב". במחיצתה חוויתי שמחה גדולה והתפעמות.
המאסטרים הגדולים של השיטה הגיעו למסקנה שכל דבר ביקום הינו תנועה, רטט, תנודה מקודשת. מתוך כך, המציאו היוגים הקדומים ריקוד מקודש הנקרא טנדווה (tandava). בריקוד עתיק זה, הגוף ואיבריו נישאים בתנועות מעגליות על גלי הנשימה. בתחילה פותח היוגי את ידיו לצדדים, העיניים שלו שקטות מאד וכמעט סגורות, הלשון מנותקת מהחיך העליון והיא רפויה. הפרינאום (אזור חיץ הנקבים) פתוח והנשימה חופשית. השכמות פתוחות כמו כנפיים והיוגי מדמיין את עצמו עירום, מרחף בחלל לגמרי לבד.
בשלב הבא של הריקוד מגיעות תנועות עדינות מאד, המתמלאות בהדרגה עוצמה מתגברת. היוגי מניף את רגליו, כל אחת בנפרד, לכיוון הידיים הפרושות
כדי להיות במצב תודעה בו נוכל לתפוש את רעיון האחדות, השלמות, היופי והנצחיות של הנשמה - אי אפשר לפסוח על תהליכים מכינים. יחד עם זאת, כדאי לזכור שכל תרגול באשר הוא, מהווה כלי להשגת מצב תודעה כזה, ואין הוא המצב הזה עצמו. לכן, אין טעם לדבוק בכלים ולקדש אותם.
אחרי שנים של התמדה והתמסרות לדרך מסוימת, תרגול מסוים או טכניקה זו או אחרת, מגיע שלב שבו אפשר להשיל מעלינו את אלה, לדבוק בחוויה עצמה, ליהנות מהחופש ולחייך.
הספנדה קריקה מייצגת את הפילוסופיה שנולדה מתוך החוויה.
שאקטי הנאצלה, מקור האנרגיה, פוקחת את עיניה ואז היקום כולו מוטמע בתודעה טהורה. כשהיא עוצמת את עיניה היקום משתקף בתוכה; התנודה המקודשת, המקום של הבריאה והחזרה, הוא לחלוטין חסר גבולות, כיוון שטבעו חסר צורה; גם בתוך הדואליות, היוגי צועד ישר למקור הלא דואלי, כיוון שסובייקטיביות טהורה שוכנת בתוך טבעו שלו.
כל הרעיונות היחסיים הקשורים לאגו, מגלים מחדש את המקור השליו הטמון בבסיס המצבים השונים; מבחינת הנצח המוחלט, הנאה וסבל, אובייקט וסובייקט - אינם אלא המרחב של תודעה עמוקה; הבנת אמת זו מאפשרת תחושת חופש בכל מקום; פעילות החושים נטועה בחופש הבסיסי הזה ונובעת ממנו; לכן, האדם שמגלה מחדש את התנועה המקודשת של התודעה, ניצל מהמבוכה המערפלת של התשוקות; כך הוא יכול לחוות את המצב העילאי, כשהוא משוחרר מאימפולסים אינסופיים הקשורים לאגו; או אז יכול הלב להבחין שהטבע האמיתי הינו גם היקום וגם הסובייקט התופש את היקום; בעודו מושרש בהבנה זו, הוא יודע ופועל בהתאם לתשוקת הלב.
כיצד יוכל היוגי המלא בפליאה, החוזר תמיד אל טבעו האמיתי כמקור של כל הנגלה, להיות מועד לגלגולי חיים נוספים?; אם החלל יכול היה להיות אובייקט לתפישה, היכן הייתה התודעה שתופשת אותו?; לכן, ראה בהתבוננות בריק תחבולה של הטבע, המקבילה להיעלמות עמוקה מהעולם.
פועל ופעולה מאוחדים הם, אך כשהפעולה מתמוססת על ידי נטישת פירות הפעולה, הדינאמיקה שקשורה לאגו נחלשת אף היא, והיוגי השקוע בהתבוננות מגלה את התנועה המקודשת כשהיא משוחררת מכבלי האגו; טבע הפעולה האמיתי מתגלה, והאדם שהפנים את התנועה של התשוקה לא יידע מוות. הוא לא יפסיק להתקיים, כיוון שהוא שב אל המקור.
היוגי שהתעורר רואה את התנועה המקודשת המתמשכת בכל שלושת המצבים (ערות, שינה, חלימה, פ.פ.); שיוה נמצא אז באיחוד אוהב עם שאקי, בצורת הידע והאובייקט שלו. בכל מקום אחר הוא מופיע כתודעה טהורה; כל מגוון התנועות המקודשות מוצא את מקורו בתנודה המקודשת האוניברסלית של התודעה המגיעה אל האדם; כיצד תוכל תנודה מקודשת כזו להגביל את היוגי?
ועדיין, התנועה המקודשת בעצמה גורמת לאנשים הנתונים להשפעתה של השקפה מוגבלת להיות אבודים, כיוון שהאינטואיציה שלהם אינה קשורה למקור והם משליכים את עצמם למערבולת התעיה והערפל; האדם המתכוון בלהט אל התנועה המקודשת משיג את טבעו האמיתי גם תוך כדי פעילות; התנועה המקודשת יכולה להיות מושגת במצבי קיצון: כעס, חדווה עמוקה, תהייה או אינסטינקט הישרדות.
כאשר היוגי מתמסר לשיוה/שאקטי, השמש והירח עולים בערוץ המרכזי (השושומנה, הערוץ האנרגטי לאורך עמוד השדרה. פ.פ.); ברגע זה, כשהשמש והירח נעלמים בשמים, האדם הער נשאר צלול בשעה שהאדם הרגיל שוקע לחוסר מודעות; המנטרות, כשהן מוטענות בעוצמת התנועה המקודשת, הן משיגות את ייעודן דרך החושים של האדם הער. הן הופכות מאוחדות עם המיינד של היוגי, החודר אל הטבע של שיוה/שאקטי.
בתוך היחיד, שבמהותו מזהה את עצמו בשיוה/שאקטי, עולים כל הדברים, ומהם הוא מפיק הנאה צרופה. לכן, אין מצב שהוא אינו שיוה/שאקטי לגביו; היוגי משוחרר בעודו בלב החיים, כיון שהוא תמיד מודע למציאות כמשחק של טבעו; דרך האינטנסיביות של התשוקה נטולת האובייקט, עולה התבוננות בלבו של היוגי, ומתאחדת לתנועה המקודשת העמוקה; זוהי ההגשמה של הנקטר העילאי, של נצחיות הסמדהי אשר מגלה ליוגי את טבעו האמיתי.
הלהט כלפי שיוה/שאקטי, המגלה ליוגי את היקום, מאפשר לו להגשים את עצמו. לאורך החלום, השמש והירח נגלים בלבו, וכל מאווייו מתגשמים; אך אם הוא אינו נוכח בהווה, הוא הולך שולל על ידי משחק התופעות ואז יחווה את מצב האשליה בערנות, וגם בשינה.
כפי שאובייקט נראה בצורה טובה יותר כשאנו שואפים לראותו מכל הכיוונים, כך גם התנועה המקודשת העילאית מתגלה ליוגי כשהוא חותר ושואף לקראתה. באופן כזה, הכול נמצא בהרמוניה עם המהות של טבעו האמיתי; אפילו במצבים של חולשה קיצונית, היוגי משיג את ההגשמה. גם בעודו רעב - ימצא את מזונו; בידיעת לבו, היוגי הופך להיות יודע כל וחי בהרמוניה עם העולם.
אם הגוף/נפש נמצא בחוסר איזון בגלל נמיכות רוח העולה מתוך בורות, רק התרחבות שלמה של התודעה תפזר את הנמיכות, ואז מקור הבורות גם ייעלם; הגילוי של העצמי עולה באדם שעכשיו כולו רק תשוקה. מי ייתן וכל אחד מאיתנו יחווה זאת!; או אז, מיי ייתן ואור, צליל, צורה וטעם יגיעו ויעכבו את האדם, שעדיין קשור לאגו.
כשהיוגי ממלא את הכול בתשוקה, איזה ערך יש למילים? הוא חווה את החוויה בעצמו; מי ייתן והיוגי יישאר נוכח, כשחושיו נטועים במציאות. מי ייתן ויידע יציבות; אדם שניטלו ממנו כוחותיו בגלל כוחות אפלים, הופך להיות כלי משחק של האנרגיה של הצלילים; כשהוא לכוד בשדה של אנרגיות מעודנות וייצוגים מנטאליים, אזי האמברוסיה העילאית מתפוגגת, והאדם שוכח את החופש הפנימי שלו.
כוחה של המילה ימסך את הטבע העמוק של העצמי, כיוון ששום ייצוג מנטאלי אינו יכול לשחרר את עצמו משפה; האנרגיה של התנודה המקודשת העוברת דרך האדם הגס משעבדת אותו, בשעה שאותה אנרגיה משחררת את האדם הנמצא על הדרך; הגוף המעודן עצמו מהווה מכשול הקשור לאינטליגנציה מוגבלת ולאגו. לאדם המשועבד יש חוויות הקשורות לאמונות שלו ולרעיונות שיש לו על הגוף, ובדרך זו הוא מנציח את השקר; כשהיוגי מתבסס היטב בתנודה המקודשת של המציאות, הוא משתחרר מזרם התופעות ובדרך זו נהנה מחופש מוחלט, והופך לאדון של גלגל האנרגיות.
אני מוקיר את המילים הספונטאניות, הנפלאות, של המאסטר שלי, אשר אפשר לי לחצות את אוקיינוס הספק. מי ייתן ויהלום הידע יוביל את כל הברואים להכיר את טבעה האמיתי של המציאות ומי ייתן וישמרו הברואים על יהלום הידע הזה במקום העמוק ביותר בלבם.
לאתר הביתשל פסי פייג
נא להמתין לטעינת התגובות
