אנחנו דור מעוצב: הדור השני לעסקי העיצוב
נסיכי העיצוב הישראלי גדלו לעסק המשפחתי ונכנסו לנעליהם הגדולות של הוריהם עם רעיונות משלהם. את הדיון על איכותו של הדגם האחרון הם משתדלים לעשות הרחק משולחן האוכל
קסטיאל מספרת ש"מאז שהייתי ילדה קטנה, חייתי את העסק".
העסק הוא בית העיצוב קסטיאל, שהחל את דרכו בשנת 1942 כמרפדייה קטנה שהקים סבא אפרים בדרום תל אביב. קסטיאל, כיום בן 87, עיצב את ביתו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, את ביתו של דוד בן גוריון ואת הכנסת הראשונה. סבא אפרים העביר את לפיד העיצוב לבנים משה ויהושע ולנכדים דפנה ואפרים (שמכונה "אפרים הקטן").
סביב השולחן יושב גם אייל דואניאס, שגדל עם חברת מודי, העסק המשפחתי שהקימו הוריו, רינה ודוד, בשנת 1970. רשת מודי מפעילה כיום ארבעה סניפים ונחשבת לאחד השחקנים המובילים בארץ בתחום הקרמיקה והכלים הסניטריים. בין השאר מייבאת מודי לישראל את המותגים gape ,Gessi ,Falper,Trend ,Devon&Devon ו־Rex.
"הגעתי למודי מתוך בחירה", מספר דואניאס, "אני חושב שהורים שמצרפים את ילדיהם לעסק עובד ומצליח מעניקים להם הרבה יותר מעזרה כספית או מירושה. בעסק המשפחתי אנחנו מרגישים שזה שלנו". במודי, אגב, מועסקים גם אורן ודן, האחים של אייל.
בדומה לקסטיאל ודואניאס, גם מאיר מוגרבי חי ונשם מילדותו את העסק של הוריו, אקסקלוסיב. "תמיד בחופשות הייתי בא לעזור להורים שלי, ובחופש הגדול הייתי צריך לבקש שיהיה לי איזה שבוע חופש, כי כל הזמן הייתי בעסק", הוא מספר בחיוך.
החברה הוקמה בשנת 1974 על ידי הוריו, גילה ואלי. כיום היא מפעילה שני סניפים, ברחוב הירקון ובנחלת בנימין בתל אביב, ונחשבת לאחד הגורמים המובילים בארץ בתחום העיצוב המודרני והמינימליסטי. החברה מייבאת לארץ מותגים מתחומי העיצוב, התאורה והריהוט, בהם Viabizzuno ,Fontanaarte ,Foscarini ,Fabbian, randina ,Marset ,Moroso ,Serralunga ו־Bontempi. אילן, אחיו של מאיר, מנהל את מחלקת הרהיטים של החברה.
איך זה לעבוד עם המשפחה?
מוגרבי: "אחד הפלוסים הגדולים הוא כשלפעמים יש משבר, ובעסקים הרי יש עליות וירידות, זה מאוד מחזק לדעת שמי שנמצא איתך הם אנשים שאתה סומך עליהם בעיניים עצומות. המינוס הוא שכמה שאנחנו מנסים להימנע מכך, הרבה פעמים דברים גולשים לתחום האישי. למשל, מתחילים ישיבה ופתאום זה עובר לכל מיני נושאים אישיים שלא קשורים לעבודה".
קסטיאל (מחייכת): "המינוס היחיד בלעבוד עם המשפחה הוא שהם תמיד יודעים למצוא אותי, ואין דרך להתחמק. חוץ מזה, יש רק פלוסים. אני נהנית לבוא לעבודה, לשתות קפה של בוקר עם אמא שלי בחנות ואחר כך לפגוש את אבא שלי, לשבת על עיצוב, על מוצר חדש. לפעמים אני גם מתייעצת עם סבא שלי ומאוד נהנית מכך".
דואניאס: "העובדה שאפשר להתייעץ היא מצד אחד פלוס, כי יש לך מורים ויש עם מי לחלוק דברים, ומצד שני היא גם מינוס. לפעמים מצפים ממך שתתייעץ, אבל בשביל לנהל חברה ולרוץ קדימה אי אפשר לעשות דיון משפחתי
אתם מצליחים לייצר הפרדה בין העבודה למשפחה?
מוגרבי: "פעם בשבועיים אנחנו יושבים כולנו, ההורים, הילדים והנכדים, עושים קידוש ומשתדלים לא לדבר על עסקים. קבענו כללים שביום שישי לא מדברים על העסק, וכשמישהו מתחיל לדבר אז משתיקים אותו".
דואניאס: "גם אנחנו מתאספים לארוחת שישי פעם בשבועיים, ומנסים לא לדבר על העסק מתוך כבוד לאנשים שלא בעסק הזה, כמו אשתי, הסבתות ואשתו של אחי. אם מישהו בטעות מתחיל לדבר על העסק, מיד אומרים לו 'תפסיק לבלבל לי את המוח'".
קסטיאל: "עד לפני חמש שנים היינו הולכים כל שישי בערב לסבתא שלי סטלה ז"ל, אשתו של אפרים. היא היתה מבשלת את האוכל הבולגרי הכי מדהים. כולם רדפו אחרי במיות, חצילים, ולא היה זמן לדבר על עסקים. מאז שהיא נפטרה, אנחנו הולכים בימי שישי כל פעם למישהו אחר. אם מזכירים את העסק, אז מדברים על נושאים של עיצוב, אבל לא על לקוחות ועסקים".
מי מקבל את ההחלטה בסופו של יום?
דואניאס: "אחד הסודות שמאפשרים לא להרוס עסק משפחתי, אלא לשמור ולשבח אותו, הוא לכבד את המילה של כל אחד מהמשפחה ואף פעם לא לשבור אותה מול העובדים. הכי חשוב זה לא לסרס מישהו שחולם על משהו ולתת לו את הגב, גם אם הוא לא הצליח.
"כשאנחנו רוצים לקבל החלטה כלשהי, אז עושים הצבעה דמוקרטית, לפעמים עם קצת ריבים וקצת צעקות. ממש באחרונה, ביוזמת אחי, לקחנו חברה חיצונית שמייעצת לגבי הדרך הנכונה לקבלת החלטות בחברה משפחתית. עד עכשיו הסתדרנו בקלות, אבל כשחילופי הדורות באים יותר לידי ביטוי, אנחנו מנסים למסד את דרך קבלת ההחלטות, רוצים שיהיו כללים וחוקים".
קסטיאל: "אנחנו לקחנו יועץ כזה, שמייעץ לעסקים משפחתיים, כבר לפני שבע שנים. יש אצלנו פגישה שבועית שנקראת פגישת הנהלה/משפחה, שבה יוזמים רעיונות חדשים, פותרים בעיות ודנים בכל דבר שעולה על הדעת. אף פעם לא נתקלתי במצב שבו היתה באמת סערה גדולה לגבי עניין כלשהו. לרוב יש הסכמה וכשאין הסכמה פותחים את הדברים ומדברים על זה. למשל, כולנו רצינו לעבור למתחם החדש שבו אנחנו נמצאים עכשיו, שכולל 3,400 מ"ר של תצוגה. אמא שלי אמרה אז, 'זה הולך לעלות הרבה כסף', אז אבא שלי ענה 'אז מה? בשביל מה עבדתי קשה בחיים?'".
מוגרבי: "אצלנו אין חברת ייעוץ, והנושא עדיין לא עמד על הפרק. אני, אחי וההורים מאפשרים לכל אחד מאיתנו לנהל את התחום שלו בלי להתערב. כשמדובר בהחלטות אסטרטגיות יותר, אנחנו עושים הצבעה ומחליטים יחד. כשיש למשל מצב של שניים מול שניים, אז לי ולאילן יש יותר משקל. אצלנו כולם דעתנים, ולמרות שההורים אוהבים להיות מעורבים עד הסוף, הם גם רוצים לתת לנו את היכולת לקחת את המושכות לידיים".
אתם זוכרים ויכוח גדול במיוחד?
דואניאס: "לפני ארבע שנים התחלנו בתחום השיש, ולפני כשנתיים החלטנו להקים עם שותף את מודי־צוק, חברה בת שעוסקת בשיש. אבא שלי היה נגד שותפים, הוא אמר: 'אני תקוע עם שלושתכם, לא צריך עוד אנשים'. למרות זאת, זו היתה הפעם הראשונה שבה הצלחנו להקים שותפות מעבר לחיק המשפחתי, שהוא מאוד קדוש אצלנו. שיכנענו את אבא שלי, הוא הציב כמה כללים, עמדנו בהם והעסק עובד טוב".
קסטיאל: "אצלנו זה יכול להיות ויכוח על מוצר עיצובי שאני חושבת שהוא יהיה להיט, ואבא אומר 'חבל על הזמן, זה לא ימכור'. כשהקמנו את המתחם החדש, אני רציתי שחדר הבדים יהיה בצורה מסוימת, אבא שלי רצה שיהיה אחרת, אבל בסוף הגענו לעמק השווה. בגדול, אני חושבת שהסוד של עסק משפחתי הוא להתייחס ברצינות לדברים שנאמרים על ידי אחרים, גם אם הם נראים לך כמו שטויות".
מוגרבי: "עד לפני כשמונה שנים ישבנו בדרום תל אביב והגענו להכרה שאנחנו צריכים לצאת משם. כל מקום חדש שהיינו הולכים לראות הדעות היו חלוקות לגביו, וההחלטה היתה קשה. קיבלנו החלטה שהמקום שנעבור אליו ייבחר רק בהסכמה של כולם בהצבעה, כי היה מדובר בהשקעה כספית מאוד גדולה. לקח לנו שנה עד שמצאנו את המקום ברחוב הירקון, שכולם אהבו".
נכון יהיה לשער שההורים שלכם שמרנים יותר מכם?
קסטיאל: "ההורים שלי דווקא אומרים לפעמים שאני שמרנית. אני מאוד קשובה לקהל שלי, והקהל שלי הוא גם כזה וגם כזה".
מוגרבי: "השמרנות של ההורים שלי יותר בתחום העסקי. אבא שלי שמרן יותר, אוהב יותר להיות שקול ופחות ללכת על דברים עם סיכון. אני באופי שלי יותר אוהב לזהות כל מיני הזדמנויות עסקיות וללכת עליהן בכל הכוח".
דואניאס: "בעבר ההורים שלי ניהלו את העסק באפס אחוז סיכון, אבל כך אתה לא באמת יכול לגדול ולהשתנות. כשאני ואחי התחלנו להיות פעילים בעסק, פיתחנו אפיקים חדשים, כמו למשל נישה לקבלנים. קיבלנו מההורים תמיכה מלאה לזה, כי להם לא היו כוח ומוטיבציה לעשות את זה לפני כן, והם פשוט חיכו שנבוא ונעשה את זה, אפילו שזה מגדיל את הסיכונים".
מה החלק שאתם הכי פחות אוהבים בעבודה?
"אני הכי לא נהנה מגביית כספים מקבלנים או מגופים. זה גורם לך לא לישון בלילה, בייחוד במצב של היום. זה יכול לשתק אותך נפשית".
מוגרבי: "אני פחות אוהב את ההתעסקות מול העובדים. יש לי כ־40 עובדים, והרבה פעמים אני מוציא אנרגיות שמופנות לעניינים אישיים ולא לדברים מקצועיים".
קסטיאל: "אני פחות מתחברת לשלב המעקב, השלב שמגיע אחרי שכבר קיבלת עם הלקוח החלטות לגבי העיצוב, בחירת הבדים וכדומה. אני הכי אוהבת את הפרק היצירתי".
אי אפשר להתעלם מהסערה הכלכלית שמתחוללת בחוץ. עד כמה זה משפיע עליכם?
"אנחנו מרגישים את זה. מגיעים פחות אנשים, מתווכחים יותר. לא מזמן, למשל, סיפקנו רהיטים למישהו מסביון שאיבד במשבר הזה 95 אחוז ממה שהיה לו. מזל שהוא שילם לנו הכל מראש".
דואניאס: "אנשים מרגישים שאפשר לסחוט אותך יותר במחיר. חוץ מזה, הרבה מתושבי החוץ שקנו בעבר דירות במגדלים של תל אביב והזמינו שדרוגים בדירות פתאום מרימים טלפון, אומרים 'הפסדתי בבורסה', מורידים את השדרוג וחוזרים לסטנדרט של הקבלן. כיום אנחנו עובדים על בתים שהתחילו אותם לפני שנה, שנתיים, אבל הפחד שלנו הוא לגבי מה שיהיה עוד שנה־שנתיים, כי היום אין התחלות בנייה".
מוגרבי: "מדהים כמה הפידבק של המיתון מיידי. אחרי שנתיים־שלוש של חגיגות, בתקופה האחרונה הרגשנו ירידה גדולה במחזור המכירות. אנחנו מתעסקים במותרות, וזה הדבר הראשון שאנשים עושים בו ברקסים".
איך אתם מתמודדים עם ההאטה?
קסטיאל: "לצערי, פיטרנו כמה עובדים וצימצמנו בכל מקום שהיתה 'קצפת', כדי שנישאר ב'תותים'. מלבד זאת, זה גם הזמן שלנו לדחוף קדימה. למשל, במשבר הקודם שיפצנו את כל החנות. במשבר הנוכחי יהיה יותר זמן לפתח מוצרים חדשים ולהתקדם".
דואניאס: "אני אופטימיסט. אנחנו חברה חזקה מאוד מבחינה פיננסית ודווקא מפני שחברות רבות הולכות עכשיו להגנה, אני מאמין בהתקפה. כן לצמצם במקומות שלא צריך, אבל בו בזמן אפשר להגדיל את הנתח על ידי ניהול יותר אגרסיבי, לעשות קידום מכירות וכדומה".
קסטיאל: "הרבה אנשים פוחדים היום לשים את הכסף שלהם אצל עסקים קטנים. היתרון שלנו הוא שאנחנו עסקים גדולים ובטוחים".
מוגרבי: "אם בשנתיים האחרונות היה אצלנו טירוף מערכות בקטע החיובי, אז עכשיו אין יותר צמיחה בקבלת עובדים, אבל אין גם פיטורים. אנחנו עדיין לא רוצים לקבל החלטות כאלה".
שלושתכם מייצגים מותגי יוקרה. אולי זה הזמן לרדת לעם?
קסטיאל: "קסטיאל נתפס כמותג גבוה מעבר למה שהוא לטעמי, והשאיפה שלי לפנות לרוב הקהל אפשרית ולא בשמים. באחרונה גם קיבלנו 'הצעה מגונה' מאיזושהי חברה כלל ארצית, שרוצה לאפשר עיצוב נכון לכל הקהל הישראלי בכל הרמות ובמחיר שווה לכל נפש. אני בהחלט מאמינה שאפשר לעשות גם דברים זולים בצורה אחרת, ואז כל עם ישראל יוכל ליהנות מחוויית עיצוב גבוהה".
דואניאס: "אני מאוד מאמין בחוויית קנייה. אנחנו פונים ללקוח ואומרים 'בוא תנסה חוויית קנייה'. לא חייבים לקנות הכל מפואר. מספיק לקנות פריט אחד. הכיוון הוא לפנות לכל האנשים ולהסביר שבחוויית הקנייה לא צריך להשתולל בהכל, ושעיצוב נכון זה לדעת לשלב דברים".
מוגרבי: "בשביל לרדת לעם, יש רשתות אחרות. אנחנו רוצים להביא את הדברים היותר מיוחדים, ולכן הם גם עולים יותר. זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב, ונמשיך בזה, כי כל פעם שניסינו לעשות דברים אחרים נכשלנו בהם".
איפה אתם מוצאים השראה לטרנדים החדשים?
קסטיאל: "אנחנו לא כל כך עובדים על טרנדים, אבל כן יש דברים בתחום העיצוב שהם יותר עכשוויים ויותר נכונים. אנחנו יודעים מה מאוחר מדי או מוקדם מדי לקהל הישראלי. את הרעיונות אני שואבת מתהליך העשייה עצמו, מהדרישות של הלקוחות ומהדברים שהלקוחות מרגישים שחסרים להם. אני כל הזמן נוסעת לתערוכות. התערוכות מעניינות, אבל שאבתי יותר השראה מהטיול שעשיתי לאינדונזיה לפני עשר שנים".
דואניאס: "אני רואה בעצמנו מותג מוביל אופנה, וההצלחה שלנו היא להביא איזשהו אייקון שמוכר. תפקיד הקניינים הוא להיות בתערוכות בכל מקום בעולם, להתעדכן במגוון שקיים ולהביא את הדברים החדישים ביותר תוך שאתה שומר על הקו שלך, שבמקרה שלנו הוא נקי, לבן ומינימליסטי".
מוגרבי: "יש פה גם עניין של מיומנות. בתור יבואן תאורה, כל שנה אתה נוסע לארבע־חמש תערוכות, רואה המון דברים, המון פוסל, משתדל להביא את הדברים המדהימים ביותר ומחפש גם לענות על הצרכים שאתה שומע מהלקוחות. הקו שלנו איכותי, נקי ושמרני, אבל אנחנו משלבים גם את הטרנדים החדשים. בשנים האחרונות יש טרנד של קריסטלים. זה לא בדיוק מיי קאפ אוף טי, אבל הבאנו את זה לחנות".
סגנון החיים שלכם תואם את היוקרה שהעסק שלכם משדר?
קסטיאל: "אני משתדלת להיות צנועה, כמה שזה נשמע מוזר. יש לי דייהטסו סיריון בצבע תכלת וכולם מסתלבטים עליי בגלל זה. יש לי בית מהמם עם עיצובים של קסטיאל ואינסטלציה ממודי. תאורה עדיין אין לי".
דואניאס: "אני מתעסק בעיצוב, מוכר עיצוב, חי עיצוב וכרטיס הביקור שלי זה הבית שלי. כדי לעצב את הבית שלי, הבאתי במיוחד מחו"ל שלושה מותגים חדשים. חוץ מזה, אני אוהב חיים טובים, נוסע למלונות הכי טובים, ויש לי דגם מיוחד של אלפא בררה".
מוגרבי: "מהיום שנולדתי אני אוהב דברים איכותיים. אני לא עושה את זה לשם נהנתנות, זה פשוט חלק ממני. לפני חמישה חודשים עברתי לבית פרטי, אני צריך עוד לשפץ, תאורה למשל עוד לא שמתי. מבחינת תאורה, זה יהיה מה שיתאים, ואני מקווה שהרוב יהיה מאקסקלוסיב".
יש לכם זמן לחיים אישיים?
"עד לפני עשר שנים העבודה היתה כל חיי, אבל היום ממש לא. עם השנים למדתי לאזן את החיים הפרטיים והעבודה. אני משתדל לסיים את העבודה כל יום בשש בערב, ואז לעשות דברים שמעניינים אותי, כמו למשל להתאמן במכון כושר ולבלות יותר עם המשפחה והילדים".
קסטיאל: "העבודה היא לחלוטין כל חיי, אבל רק מבחירה. העבודה היא התשוקה שלי".
דואניאס: "את אשתי הכרתי כשהיא היתה בת 14 ואני בן 16. היא היתה האהבה הראשונה שלי, אבל היא טוענת שמודי זו אהבת חיי. בעבר ביליתי את רוב הזמן שלי בעבודה, אבל אחרי שהפכתי לאבא, אני מנסה להציב כללים ולהיות בבקרים עם הילדים, אבל עדיין יוצא שאני נמצא עשר שעות ביום בעבודה".
הייתם רוצים שהילדים שלכם ילכו בדרככם וימשיכו לעבוד בעסק המשפחתי?
קסטיאל: "רק אם הם ירצו. מי שיתחבר לזה שייהנה מהעיסוק בכך, ומי שלא - אז לא".
מוגרבי: "הייתי שמח לשתף פעולה עם הילדים שלי בתחום של עבודה, אבל אני לא יודע אם דווקא בעסק הזה או בעסק אחר".
דואניאס: "אם לענות תשובה אגואיסטית, אז כן. זה יהיה הכיף הכי גדול שלי שהילדים יעבדו איתי. אבל אם לענות באופן אובייקטיבי, התשובה האמיתית היא שאני לא יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
