אדריכלות על סטרואידים: מה קרה לרם כרמי
הפרויקט האחרון שלו, מעון ראש הממשלה החדש בירושלים, התיר את הרסן והפך את האדריכל רם כרמי כמעט לאויב הציבור. מה קרה למתכנן הנועז שמרד בדור המייסדים? אחרי התחנה המרכזית בתל אביב, פרויקט "הולילנד פארק" בירושלים ותוך כדי שיפוץ בניין הבימה, גם הסמל של קהילת האדריכלים הפך לסמל לברוטליות ולכל מה שנגוע החברה הבזבזנית והשבעה
רם כרמי, האיש שמשרטט את פניה של הסביבה הישראלית, הוא אחד האדריכלים המוערכים, אך גם השנויים במחלוקת. כל פרויקט שלו בשנים האחרונות משך אש: מתחם המגורים של "פרויקט רוזמרין" בהרצליה פיתוח, מתחם "המשתלה" בתל אביב - שתי שכונות סגורות ומכונסות שמפנות עורף למרקם העירוני - הם עוד דוגמה.
גם הפרויקט האחרון של פרופ' רם כרמי - המעון החדש לראש הממשלה בירושלים, הצית תבערה גדולה, מלווה בביקורת חסרת תקדים, שכמעט מחקה למעלה מ־50 שנות יצירה שלו במרחב הישראלי. הביקורת הפומבית שנמתחת על חתן פרס ישראל לאדריכלות, שהוגדר בשנת 2002 על ידי ועדת הפרס כמי שעושה "מאמצים בלתי נלאים בהובלת האדריכלות הישראלית לאופקים תרבותיים ואינטלקטואליים חדשים," מעוררת לא מעט שאלות, ובראשן - האם רם כרמי איבד את מגע הזהב?
כרמי ( 78) הוא מן הבולטים והמשפיעים מבין האדריכלים הישראלים, וזאת מבלי לציין את שיוכו לאחת ממשפחות האצולה האדריכלית בישראל. אביו, האדריכל הנודע דב כרמי, הזוכה הראשון בפרס ישראל ב־,1957 בנה למעלה ממאתיים מבנים בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות, וביניהם היכל התרבות בתל אביב (עם האדריכל זאב רכטר ,( משכן הכנסת ובית ועד הפועל בתל אביב.
אחותו, האדריכלית עדה כרמי-מלמד, שזכתה גם היא בפרס ישראל, בנתה בין השאר את בניין בית הספר לממשל ודיפלומטיה במרכז הבינתחומי בהרצליה ואת הקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
בשנים 1975־1979
"יש להבין את כרמי במסגרת האדריכלות הישראלית," אומרת האדריכלית כרמלה יעקובי, מרצה בכירה במסלול האקדמי של המכללה למינהל. "אם יש כאן דור של מייסדים־ילידים כרמי שייך אליו. הוא שייך לדור שיצר כאן את השוני בחשיבה, את המרד בדור המייסדים. הייתה לו העוצמה של ילידי המקום, אך גם ההשפעה הרבה של קבוצות האדריכלות שפעלו בחו"ל בשנים בהן למד שם. כשחזר לכאן הייתה לו היכולת להסתכל על מה שנעשה כאן בשנות ה־30 וה־50 ולייצר חשיבה ביקורתית על כל השיכונים של שנות ה־.50
"בקריטריונים שהמדינה הציבה לעצמה השכונות האלה היו הצלחה היסטרית ומגיע לו קרדיט על כך. שכונות כמו רמות, מעלה אדומים, וגילה העניקו בית להמוני אנשים - במחיר הפקעת אדמות והתעלמות מהכפר הערבי כמובן - והצילו את העיר מעוני מחפיר. דרך הפרויקטים האלה אפשר להבין את כוחה של האדריכלות כעמדה פוליטית."
אלא שכאן מסתיימות התשבחות, בדיוק ברגע שמגיעים לדבר על התקופה הברוטליסטית בחייו של כרמי. הברוטליזם באדריכלות שהיה אופנתי בארץ בין שנות ה־50 ל־80 התאפיין כאן בעיקר בשימוש בבטון חשוף וב"רטוריקת הכנות שמלווה אותה," כפי שמגדיר את הדברים האדריכל צבי אפרת, ראש המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל."
בספרו "הפרויקט הישראלי" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות ) כותב אפרת: "הברוטליזם פרש בפני דור האדריכלים הצברים אופק חדש של מודרניזם לא מכניסטי או של בינלאומיות לא דוגמטית - העיקר לא באוהאוס, הסגנון התלוש ההסוואתי של ההורים." בעיני כרמי, שהתייחס אל הבטון כאל "האמת החשופה של החומר" ואל עצמו ובני דורו כאל דור חדש, ישראלי, צברי, לא אינטלקטואלי ופיזי מאוד, השימוש בבטון העיד על כנות ואותנטיות.
ואילו בעיני צבי אפרת השימוש שעשה כרמי בבטון ובמיוחד זה שעשה בבית ספר עמל בתל אביב השריש כאן "נורמות של פירוק וגיבוב. אדריכלות לירית דלירית, מפוחדת כמו קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מפחידה כמו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ומותשת מסטרואידים לחיזוק הזהות הלאומית."
"מרכז הנגב ובי"ס עמל הם פרויקטים שנראים מדהים בשחור לבן," אומרת יעקובי. "שחור לבן עושה הפשטה לכול. הצילומים מפתים בצורה בלתי רגילה - המקצבים של האור, התחושה שהוא באמת הופך ללירי. אבל בתוך הבניין החלל לגמרי לא נעים, הוא מאיים, אין בו תחושת נוחות. האור והצל כמעט אינם מורגשים. מרגע זה ואילך יש פער שנעשה יותר ויותר מוקצן בעבודתו של כרמי. ככל שהוא ודומיו בונים יותר מגה־סטרוקטורות, הקהילה הולכת ונעלמת."
על פרויקט התחנה המרכזית החדשה נשפכו כבר טונות של דיו, הוא נחשב בעיני אדריכלים רבים למבנה הגרוע בישראל, שחלקם אפילו אינם מהססים לפני שהם מציעים להרוס אותו מן היסוד. דווקא לאדריכל שרון רוטברד, מחבר הספר "עיר לבנה, עיר שחורה" ותושב האזור, יש כדבריו "יחסי אהבה שנאה עם הפרויקט."
הוא אינו חושב שכרמי הוא האחראי הבלעדי למצב כיום ומבקש להתייחס לתחנה בהקשר המקומי שלה, נווה שאנן, דרום תל אביב. לדבריו "צריך לסגור באופן מיידי את תחנת האוטובוסים, לעצור ולהקפיא את תוכנית מתחם התחנות, להכריז על אזור יפו ודרום תל אביב כעל אזור עדיפות עליון בכל תוכניות ותקציבי העירייה לעשור הקרוב לפחות, לערוך מחקר היסטורי מקיף ויסודי על האזור, לערוך תחרות רעיונות בינלאומית לתיקון נווה שאנן ומבנה התחנה, להקים מבני ציבור ותרבות בדרום, לבנות מחדש את בית ספר ביאליק ובתי ספר נוספים, ולקיים דיון ציבורי ועירוני מעמיק על חלק זה של העיר ועל עתידו בתל אביב או מחוצה לה."
"מי צריך בכלל תחנה מרכזית כזו גדולה"? מקשה יעקובי, "מי נוסע משם? זה רעיון כלכלי שצמח וצמח וכרמי הוא מהאנשים שנתנו לזה לגיטימציה. זה ניפוח הפרוגרמה בצורה לא אחראית. עבודה של יזם עירייה ואדריכל יד ביד. אפשר היה לפזר את המסופים בכל העיר. לא צריך היה לשים את זה בדרום העיר ולהוסיף חטא על פשע. אם רוצים נגישות לעיר צריך לעשות פיזור. זו דוגמה לאיך אדריכל יכול לנפח פרוגרמה עם עירייה שלא מבינה עניין ועם יזם שרק רוצה להרוויח יותר."
האם זה איבר מין זכרי או חזייה? תוהה אחד הגולשים בקפה דה מרקר למראה התוכניות של בית ראש הממשלה. "זה מזכיר לי ואגינה של ג'ורג'יה אוקיף," אומרת אחרת. האסוציאציות המיניות פורנוגרפיות האלה אינן מקריות כנראה. במאמר שכתבה אסתר זנדברג ב"הארץ" היא מדגישה שהכתובת הייתה על הקיר. כרמי העיד על עצמו בספרו אדריכלות לירית כמי שמציב בראש מעייניו את הביטוי האישי.
"לאחר שחוויתי עשרות שנים של בנייה פרברית בעיר גנים, הגעתי להכרה שחלק חשוב מההנאות האנושיות זקוק לאדריכלות המציעה חסות ופורקן בדומה למעשייה"... הוא כותב. "מעשייה שלא רק משקפת את המציאות החיצונית אלא גם את העולם הפנימי והמיתי ובכך פותחת לנו פתח אישי אל הלא מודע." מן הפתח הזה של הלא מודע, אומרת זנדברג, יוצאות פתולוגיות אדריכליות.
זנדברג קוראת "להתגייסות של מקבלי ההחלטות בתחום התכנון, ועדות לתכנון ובנייה...קהילות האדריכלים שינקטו אמצעים כדי למנוע את מימושה של ההזיה הלירית הזאת לפני שתיהפך לבכייה לדורות."גם האדריכלית אורנה אנג'ל מדברת על קריסה של אמות מידה מוסריות וחברתיות. "בניין ראש הממשלה מעיד על כך שאיבדנו את הצניעות שלנו. אי אפשר לומר שרק כרמי אשם בזה, צריך גם להאשים את מי שאיפשר את זה. מוטב לנו שנתעשת ונחזיר לעצמנו ערך שנקרא צניעות."
היה ברור מהכנס (שהתקיים במדיטק בחולון לרגל יום האישה) שעמותת האדריכלים לא מתכוונת לעבור על זה בשקט. “זהו פרויקט פשיסטי. השותפות בין רם כרמי לבין אהוד אולמרט היא הרת אסון. כבר בפרויקט ‘הולילנד פארק’ אפשר היה לראות עד כמה הצירוף של השניים האלה הוא קטלני.”
"הולילנד פארק" - פרויקט אדריכלי שרם כרמי מעורב בו ומצליח להפיק מאדריכלים, היסטוריונים, אנשי תרבות ושאר אזרחים תמימים שנאלצים לצפות בו כמעט מכל זווית בירושלים פנינים והתחכמויות לשוניות משעשעות למדי - ממוקם בראש גבעה סמוך למלון "הולילנד" בירושלים. הוא כונה כבר ארבעה רובוטריקים שמחזיקים ידיים, אדריכלות על סטרואידים, אונס של ההר ומבצר ימי ביניימי.
"תסביכי אבן וסינדרום ירושלים" כינה את הפרויקט צבי אלחייני במאמר שכתב בסטודיו (גיליון .(161 "זהו איבוד עשתונות וכל קנה מידה." פרויקט "הולילנד פארק" שווק על ידי היזמים תחת הכותרת "שכונה פרטית לאנשים כמוך," אלא שלרוע מזלם לא היה די ביקוש לדירות.
"אנשים אוהבים לומר שרם כרמי אדריכל מצוין," אומרת האדריכלית אורנה אנג'ל, "תסתכלו לדוגמה על בית המשפט. אבל לדעתי בכל פרויקט שלו שאחותו מעורבת - הפרויקט יוצא טוב יותר ."ההבדלים בין האחים נידונו בריאיונות שונים שנתנו השניים בעיתונות. אחד מהם אף הביא לקרע וגרם לנתק ביניהם לזמן מה, כפי שסיפרה עדה כרמי בריאיון שנתנה לדליה קרפל במוסף "הארץ." אך מעניינת דווקא ההשוואה שעשתה כרמי בכתבה ההיא, בין האדריכלות שלה לאדריכלות שעושה אחיה.
"אני מנסה להיות אזרח שקט ברחוב. רמי יותר ספונטני ממני באדריכלות וסומך יותר על האינטואיציה שלו; אני הרבה יותר ביקורתית כלפי מה שאני עושה." בהזדמנות אחרת כינה רם את האדריכלות של אחותו כ"מכופתרת יותר ומעובדת, וכל הזמן מודעת.""כל זה עומד להשתנות," מסכמת אנג'ל, "אנחנו נכנסים לתקופה שגוזרת עלינו שקיפות. בקרוב מאוד לא ניתן יהיה עוד להעביר תוכניות אדריכליות בצורה כזו".
נא להמתין לטעינת התגובות
