מלאכת הטיפוס: טיפוס צוקים בריילי ביץ'
חשבתם שתאילנד זה רק בטן-גב בקופיפי,מסיבות בקוסמוי ושופינג בבנגקוק? תחשבו שוב: דן ברסלו טיפס במשך שמונה ימים ארוכים על הצוק הכי משוגע שיש בריילי ביץ' והגשים חלום. שבוע תאילנד
התאהבתי בטיפוס לפני שש שנים. הפעם הראשונה שלי הייתה על קיר טיפוס בחנות של ריקושט בבאר שבע, שרוחבו היה שישה מטרים וגובהו שמונה מטרים. למולי היו תלויים שני פוסטרים: אחד של צוק משגע בקלימנוס ביוון, והשני של צוק משוגע בריילי ביץ' (Railay-Beach) בתאילנד.
איכשהו יוון נראתה לי כמו יעד רחוק, אבל היה לי ברור כבר אז שלתאילנד אני עוד אגיע. וכך, בין עלייה לירידה, צמח לו חלום: "יום אחד אני אעשה מסלול ארוך (multi-Pitch) על הצוקים של ריילי".
אז התאמנתי, התגייסתי, השתחררתי, עבדתי, ארזתי תיק לטיול, שמתי בתחתיתו זוג נעלי טיפוס ועליתי על המטוס לכיוון המזרח. בטרם הגעתי לתאילנד לקחתי את הנעליים לטיול קטן של עשרה חודשים כדי שיכירו את מדינות האיזור מהתחתית של התיק. הן בתמורה הגיבו בהתקשחות של העור ועיוות מסיבי.
נחבטתי, נזרקתי, נשרטתי והתגלגלתי בדרכים. יצאתי מאשפוז ארוך וסוף סוף הצלחתי למצוא את דרכי לריילי. כולי מלא חרדת קודש ישבתי בקצה הסירה הקטנה, מביט כיצד היא יוצאת ממפרץ אחד, מקיפה את הצוק הנשבר ישירות אל תוך הים ומגיע אל פתחו של מפרץ נוסף. לעיני נגלתה רצועת חול יפהפייה, מוקפת צוקי גיר ענקיים מכל אבריה.
השעה הייתה שעת אחרי שקיעה, ואורות המסעדות על החוף היו סימן החיים היחיד שבצבץ מבין החול וסבך הג'ונגל. ירדתי בחוף טון-סאי (Ton-Sai) שהוא החלק הזול יותר לעומת חוף ריילי המשובץ אתרי נופש מפוארים. מצאתי חדר במחיר מגוחך ויצאתי לאכול ארוחת ערב. עוד בטרם הספקתי להזמין את המנה, כבר מצאתי את עצמי בין תלכיד מדינות של קבוצת מטפסים ששמחו להציע לי את ציודם, חברתם וניסיונם.
ואני בתמורה הודיתי לעולם על מזלי הטוב ומיהרתי להודות גם להם. עם בוקר פתחתי את התיק, חפרתי עמוק ושליתי את הנעליים ששכבו שם כל כך הרבה זמן. מתחתי אותם בנחישות במשך דקות ארוכות בניסיונות להשיבם לצורת נעל, ודחקתי
אחרי עשרה חודשים של אורז וקלקולי קיבה ידעתי היטב שה-A7 עוד רחוק ממני, ושאולי כדאי לי להתחיל קודם באיזה יום-יומיים של חימום כדי לראות איפה אני עומד, או יותר נכון איפה אני אקרוס. המערה הקטנה בתחתית אחד המצוקים הייתה בהחלט מקום טוב להתחיל בו.
העברתי את מרבית היום בטיפוס חופשי בתוך המערה הנמוכה, לומד את המרקם המוזר של הסלע ומנסה להבין איך עד סוף עשרת הימים שהקצבתי לכאן אני מגיע למצב שהגרוטאה הזו, שאני קורא לה הגוף שלי, מצליחה להוביל אותי במעלה אחד המולטי-פיצ'ים.
אחרי יומיים של אימונים יצאתי ממחשכי המערה אל האור והצוקים שניבטים מכל פינה עם שתי תובנות חדשות והרבה חתכים ודם על הידיים. התובנה הראשונה הייתה: "אני רחוק מאד מלהיות בכושר ויש צורך לנסוך עוד הרבה שמן על הצירים לפני שהם יחזרו לעצמם." ואילו התובנה השנייה הייתה: "המקום הזה הוא גן עדן למטפסים, ולא משנה מה זה ידרוש אני לא יוצא מפה בלי המולטי-פיץ' ולא מעניין אותי אם מהיום והלאה אני מטפס עם הידיים עטופות בלקופלסט".
הסלע הוא גיר מאותו סוג כמו רוב האתרים פה בארץ, עם הבדל אחד עיקרי. שם יש את כל האוקיינוס ליד הקיר, ורוחות טרופיות שמביאות עמן הצלפה יומיומית של רסיסי מי-ים ומי מלח שנותנים לסלע טקסטורה של נייר שיוף וחדות של זכוכית שבורה. מצד שני, אותן סופות גם מביאות עמן כמות משקעים שנתית אדירה, כמו שיש רק באיזורים טרופיים, אשר מחטבת את הסלע בצורות שלא דמיינתי שיכולות בכלל לשאת את המשקל שלהן.
נטיפי טראורטין בכל הגדלים, המינים והגבהים מטפטפים להם בשלווה, תלויים מחמוקי הסלע והופכים בן רגע למגרש משחקים מאתגר במיוחד לכל מטפס ממוצע. הם אף מרחיבים את הטיפוס הסטנדרטי למימדים חדשים. פתאום הכיוון הוא לא רק למעלה ולצדדים. כאן אפשר לטפס גם אחורה, מסביב או אולי לקפוץ מאחד לשני. זהירות רק לא לשבור את עצמך.
ריילי ביץ' אולי אינו המקום מספר אחד לטיפוס, אבל הוא בהחלט אחד מאתרי העלייה לרגל שכל מטפס סלע חייב לעבור בו. כ-200 מסלולים מבולטים בצורה מקצועית, איכותית, נוחה לשימוש נמצאים בו, והמחיר ללא תחרות.
רק תבוא עם הציוד ותעלה איפה שבא לך. אם נתקעת זו כבר בעיה שלך. רק צריך לשים לב לשעות של הגאות והשפל, כי זו הרגשה לא נעימה לגלוש את כל הדרך למטה אל התחנה הראשונה ורק אז לגלות שמה שבבוקר היה רצועת חוף נוחה לגישה, הוא עכשיו אמצע הים ובמרחק של 100 מטרים מהחוף.
וזו כנראה בדיוק הגדולה של ריילי. העובדה שאם עכשיו עשיתי מסלול קשה והזעתי את נשמתי על הסלע השחור, כל שעלי לעשות הוא להתרחק מהקיר חמישה מטרים ואני כבר בתוך הים. מוקף דגים ואושר פראי. כמה פעמים יצא לי לעמוד כך במים החמים, שוטף מעלי את הזיעה ומביט אל תוך האופק, תוהה לעצמי על טיב הסלע של איי-הצוקים המבצבצים מהים במרחק ראייה מהחוף.
לשמחתי, באחד הימים, הייתה בי התושייה לשאול את אחד המטפסים שפגשתי מה דעתו על העניין. השיחה הזו פתחה אותי אל עולם שמבחינתי היה קיים רק בסרטונים ביו-טיוב. "לא סתם סלע" הוא אמר לי, "סלע מצוין. וגם לא צריך חבל. אם אתה רוצה תצטרף אלינו. מחר אנחנו לוקחים סירה לשם והולכים לעשות טיפוס חופשי (Deep-Water Soloing)”.
יצא לכם פעם לראות סרטון של קריס שארמה מטפס תקרות של B7 כשלגופו רק בוקסר ונעלי טיפוס? אז מסתבר שגם אתם יכולים. איך זה עובד? עולים על סירה, שטים כשעה אל תוך הים, נעצרים בקרבת אחד האיים - וקדימה.
מחליפים לבגד ים, נועלים נעלי טיפוס על הרגליים וקופצים למים. שחיה קצרה עד לקיר ולמעלה עד כמה שתצליחו, או עד כמה שכבר יראה לכם גבוה מדי. למה שיראה גבוה מדי? כי בסוף כל האטרקציה הזו יש רק דרך אחת למטה. או ליפול, או לקפוץ.
עומק הים בתחתית המצוק הוא לא הבעיה - הבעיה היא המכה של הנחיתה. או שאולי בעצם הבעיה היא הרגשת החופש המדהימה של טיפוס ללא אמצעים ואבטחה, והפיתוי האדיר של להמשיך ולטפס במעלה הצוקים האינסופיים הללו.
אני אתוודה שהפחדנות וההיגיון שלי לא אפשרו לי לעלות גבוה מדי, אבל גם לעשות טראוורסים מצד לצד בגבהים של 15 מטרים מעל המים זו חוויה מפעימה. כשנהיה לי קשה או חם, הפתרון היה אחד והרבה יותר מרגש מגלישה: כמה רגעים של ריחוף שטוף אדרנלין ותקווה גדולה שאני אצליח לנחות נכון. מכאן כל שנותר היה לשחות חזרה אל הקיר ולהתחיל מחדש.
אחרי שבעה ימים שבהם טיפסתי לפחות ארבע שעות ביום אם לא יותר, הגוף התחיל להראות סימני מצוקה ולדרוש שיפור בתנאים. הכרזתי לעצמי על צורך ביום מנוחה. עם בוקר ירדתי מהערסל ועשיתי את דרכי לאחד ממקומות המסאז'. בעבור 200 באט (25 שקלים) קיבלתי תאילנדית קטנה ועוצמתית שבמשך שעה מתחה לי את הצורה וקיפלה אותי בכיוונים שעשו לי הרבה נעים.
בסוף הטיפול נזלתי החוצה מהמקום, קניתי נודלס בשקית והתיישבתי על החול עם הגב לים והפנים אל הצוק. במשך שלוש שעות שכבתי שרוע על החוף, מביט בכל אותם מטפסי סלעים, אלופי תחרויות, כוכבי מגזינים שבאים לפקוד את הצוק ולנסות את כוחם אל מול הסלע.
אני חושב שביום המנוחה הזה למדתי על טיפוס נכון יותר מאשר כל מה שלמדתי במהלך השבוע שחלף. טבילה קצרה בים, פריזבי על החוף והופעה של להקת רגאיי מקומית נתנו לנפשי ולגופי מרגוע ואפשרו לי במלוא הפינוק של חוף בדרום תאילנד, באמת להשתחרר להירגע וליהנות גם מהנוף , השלווה והאנשים המדהימים שפוקדים את חלקת האלוהים הקטנה הזו.
אז איפה אני עומד? שמונה ימי טיפוס, יום אחד של מנוחה, זוג נעליים בלויות ולוחצות, תשעה חתכים באצבעות יד ימין, ארבעה חתכים באצבעות יד שמאל, סימן כחול בשוק שמאל, שלושה ימים לתום הוויזה ושריטה עמוקה בראש.
אני חושב שסוף סוף אני מוכן למולטי-פיץ' שלי. הכרתי מטפסת ויקינגית-נורבגית שהסכימה להתלוות אלי במעלה הסלע, ועשינו מסלול של שלושה פיצ'ים בשם, כמה מתאים, "היפה והחיה".
חגגנו את ההצלחה בשייק פירות, והודיתי לאלוהים שהביאני עד הלום. עכשיו, כל שנותר לי זה לקוות שכשהוא יוביל אותי לקלימנוס ביוון, הוא יהיה גם מספיק נחמד כדי להביא אותי לשם בכושר.
דן ברסלו הוא צלם ומטפס בסגנון חופשי. המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
