תזונה פסיכדלית: מה הקשר בין צריכת פטריות לאכילת פרות?
חומרים פסיכדליים נוטים לחולל שינוי יסודי במנהגי האכילה. עידו הרטוגזון מעיד כי הם מתעדנים לבלי הכר - עד כדי שהם ממחישים את גישתן של מסורות רוחניות ותורות ריפוי עתיקות לנושא
אחת מהשפעות הלוואי החיוביות שיש לחומרים פסיכדליים היא היכולת שלהם לשנות את הרגלי התזונה של האדם. אלברט הופמן מספר בספרו "ל.ס.ד. - הילד הבעייתי שלי" איך לאחר טריפ הל.ס.ד. הראשון שלו התחדד חוש הטעם שלו פלאים. לפתע קיבל כל ירק ופרי את טעם גן עדן המקורי שלו והיה זה כאילו הוא טועם אותו לראשונה.
את ההרגשה הזו, של נגיסה בחסה או בגזר, לאחר חוויה פסיכדלית, והתפעמות עמוקה לנוכח פלא המתיקות העשירה שלהם, אני יכול להשוות רק לתחושה שהייתה לי לאחר שצמתי פעם אחת שישה ימים רצופים.
חוויות פסיכדליות נוטות לשנות באופן כללי את היחס שלנו לאכילה. באיורוודה (ובמסורות רבות אחרות, אני בטוח) ממליצים לקיים לפני האכילה טקס של התרכזות במזון ושל אמירת תודה על כך שמסר את חייו כדי שנוכל לחיות דרכו. עוד מורה האיורוודה להקדיש לאוכל שאנחנו אוכלים תשומת לב מלאה, כפי שראוי בעת פעולת הקורבן, בעת שאנחנו מקבלים את חייו של האחר – לא לדבר בזמן האוכל, לא לצפות בטלוויזיה או לקרוא עיתון. לאכול במדיטציה, בריכוז. כל אכילה אחרת היא סוג של ברבריות, של רצח מחוסר מחשבה.
החוויה הפסיכדלית נוטה להדגיש את משמעות האכילה באופן התואם לדרך שמצביעות עליה מסורות רוחניות, במהלכה מקבלת האכילה ממדים חדשים לחלוטין. אני יכול להיזכר ברגעים שבהם אכלתי אשכולית וראיתי אותה במלוא חיותה. החזקתי
אני זוכר את רגע קילוף הקליפה, שהזכיר לי ביתוק בתולים רק מועצם בהרבה – כי היחסים הללו שקיימנו היו חד פעמיים לגמרי, ועמדו להסתיים במהירות בהתמזגותנו המוחלטת שאין להשיבה. בשרה האדום של האשכולית נחשף לאור העולם ובעודי מבתק את קליפותיה ראיתי אותה מורכבת מרבבות חתיכות פרי קטנות ועסיסיות השזורות זו בזו בשלמות כמו כנפיים ומחוברות זו לזו בקרומים חצי שקופים.
קשה לתאר את ההרגשה ההיא של אינטימיות אין קץ עם המזון. לפתע הרגשתי כאילו אני רואה כעת לראשונה את האוכל שבא אל פי. כאילו בפעם הראשונה אני מודע לו, והדבר הזה העצים את חווית האכילה. מעשה האכילה הזכירה לי באותו רגע את טקס הגריקה בספר "גר בארץ נוכריה" של רוברט היינלין: האכילה קיבלה ברגעים ההם את מלוא משמעותה – כטקס מיסטי, כמעשה של התמזגות עם דבר המאכל, מעשה שניתן לעשותו בקדושה מלאה; מעשה המלווה בציווי קטגורי לשנות לחלוטין את האופן שבו אני אוכל ולתת למזון את הכבוד הראוי.
אני לא בא לטעון שכל מי שמשתמש בחומרים פסיכדליים ישנה את התזונה שלו: מובן שאפשר להשתמש בחומרים פסיכדליים ולהמשיך להתבהם. אחד הדחפים הנפוצים אחרי טריפ פסיכדלי הוא לרוץ מיד בתחילתו להמבורגריה. אפשר ליפול לו קורבן פעם אחת, וגם במשך שנים ארוכות. אבל מי שמשתמש בחומרים פסיכדליים ברצינות יתחיל בסופו של דבר (אבל לא תמיד) לקבל מסרים הקוראים לו:
1. להפסיק להחריב את הגוף שלו בתזונה מזיקה – שכן תזונה מזיקה משמעותה המשך הזיהום הסביבתי שהמין האנושי גורם לכדור הארץ, ברמת המיקרו של הגוף.
2. להפסיק לגזול בחזירות את החיים של אחרים: לפתח שלד מוסרי לצורת האכילה שלך, להתחיל לאכול במודעות – שכן אכילה ברברית היא בסיס לקיום ברברי.
בסופו של דבר, למרות שיש, כמובן, רבים שיחלקו עלי (ועובדתית יש להם על מה לסמוך), אין בעיני הלימה בין שימוש בסמים פסיכדליים לבין אכילת בשר – או יותר נכון אכילת הבשר המתועש, המגודל במחנות ריכוז, ונצרך כיום בכמויות גדולות מאי פעם בהיסטוריה של התרבות האנושית.
מי שנמצא ביחסים קרובים עם הפטריות (או פסיכדליים אחרים) יקבל בסופו של דבר שוב ושוב את אותו המסר הקורא לו לשוב מדרכו הרעה. הוא יכול להתעלם מזה פעם, פעמיים, ואפילו מאה פעמים – אבל בסופו של דבר, אצל הרבה אנשים, המסר נקלט בסופו של דבר. הם מפסיקים לאכול בשר או לכל הפחות מגבילים את צריכת הבשר שלהם בצורה זו או אחרת. ראיתי את זה קורה כבר הרבה פעמים.
באופן משעשע אפילו המתנגדים לשימוש בחומרים פסיכדליים מודעים לעיתים בצורה מסולפת להשפעה שלהם על הרגלי האכילה שלנו. סרטון אנטי LSD משנות השישים מספר על בחורה שלוקחת לראשונה טריפ ויוצאת כהרגלה לדוכן הנקניקיות, אבל אחרי שהיא מטביעה את הנקניקייה שלה בקטשופ וחרדל, רגע לפני שהיא מוכנה לתחוב אותה לפיה ברעבתנות, היא שומעת קול. לפתע היא רואה את הנקניקייה כיצור חי, וזו מתחננת בפניה שלא תאכל אותה ותגזול את חייה. יוצרי הסרט מציגים רגישות מתעוררת זו כסימן לכך שה-LSD הפך אותה למשוגעת.
וזה מביא אותי לחברת הצריכה המודרנית והמכורה לבשר. בעוד הפטריות אוסרות על אכילת בשר, הרי חברת הבשר אוסרת בכל תוקף על אכילת פטריות. אכילת בשר ואכילת פטריות, כך נדמה, מציגות שתי אלטרנטיבות תרבותיות שונות בתכלית, שכל אחת מוציאה את השנייה מכלל אפשרות.
בעוד האלטרנטיבה הפטרייתית מייצגת פוטנציאל לתודעה של מודעות לגוף, לסביבה האקולוגית ולאחינו בני האדם – חברת הבשר היא חברה המושתתת על:
1. הרס של הגוף. אכילת בשר אדום גורמת על פי מגוון מחקרים לסרטן, בעיות לב ולשלל בעיות בריאות נוספות. על פי מחקר שפורסם לאחרונה "11%ממקרי התמותה בגברים ו-16% ממקרי התמותה בנשים ימנעו אם אנשים יפחיתו את כמויות הבשר האדום בתפריט".
2. נזק אקולוגי. האו"ם כבר הכריז שהגורם הראשון במעלה לאפקט החממה הוא כמויות הבקר הבלתי הגיוניות על פני הכוכב שלנו וכמויות המתאן שהן משחררות. על פי גורמים באו"ם צמצום צריכת הבשר שלנו הוא צעד חשוב ביותר אם ברצוננו לשרוד כמין.
3. נזק כלכלי הנגרם מהוצאות הבריאות המאמירות כתוצאה ממאות מיליונים של אזרחים מפוטמים החולים במחלות לב, סרטן וסובלים מאינספור סיבוכים רפואיים הנגרמים כתוצאה מאכילת בשר.
4. נזק מוסרי. חברת הבשר היא חברה שמושתתת על הרג המוני של חיים בתנאים של מחנות השמדה. החברה הזו, שבסיסה בחטא, אינה יכולה שלא להיות חברה אלימה ביסודה. וזאת מבלי להיכנס לפירושים אבסטרקטיים יותר שיתנו מגוון מסורות רוחניות על התכונות הנפשיות השליליות שמטפחת אכילת בשר באדם.
לעומת עשרות המיליונים שמוצאים את מותם כתוצאה מאכילת בשר, את מספר הקורבנות של אכילת פטריות במהלך עשרות השנים שאלו נמכרו באופן חופשי באמסטרדם, ניתן למנות בעשרות (וגם מספר זה היה ניתן למניעה לו היה לאותם נפגעים ידע בסיסי באשר לדרך צריכת הפטריות).
אין פלא, עם זאת, שאכילת פטריות אסורה בעוד אכילת בשר מותרת, שלא לומר מעודדת בחברה שלנו. עבור החברה הקרניבורית, המקדשת ערכים של מלחמה ובשריות, ערכי ההרמוניה של הפטרייה הם אלטרנטיבה מאיימת שיש להדחיקה בכל מחיר, שכן הם עשויים להעמיד בסימן שאלה את הציביליזציה הבשרית כולה, על ערכי הכוח והשלטון שלה.
אכילת בשר ואכילת פטריות הן יותר משתי אופציות תזונתיות: הן אלטרנטיבות תרבותיות, מודוסים של חשיבה, של יחס לגוף, לסביבה, לאחר. כל עוד החברה שלנו בוחרת לבצר את הראשונה בעזרת טיפוחם של קואופרטיבים מפלצתיים לגידול ולשחיטת בשר, ולאסור את השנייה בעזרת תקציבי מיליארדים שמופנים ל"מלחמה בסמים", אין היא יכולה להתפלא על מצבם העגום של הכוכב ושל התרבות שמתקיימת על פניו.
לבלוגשל עידו הרטוגזון
נא להמתין לטעינת התגובות
