תשכחו את זה: סדנת פריימל לריפוי זיכרונות העבר
זיהוי הדפוסים שמתוכם נבנית האישיות חיוני לתהליך השחרור מהעבר, המלווה בפריצתם של רגשות ותחושות מהילדות. פוג'ה, תרפיסטית ממרכז אושו בפונה, מסבירה מדוע חשוב כל כך לרפא את הזיכרונות
בילדותנו למדנו הכול מההורים שלנו, כי הם היו המודלים הראשונים שלנו לחיקוי. זו היתה התקופה בה למדנו כיצד להיות בקשר עם אחרים וכיצד לקבל אהבה ואישור. זו היתה התקופה בה ספגנו את תבניות ההתנהגות של הורינו ועיצבנו את ערכינו ואמונותינו. האופן שבו אני מתייחסת לעצמי, לאחרים ולנושאים הקשורים לאינטימיות, נובע ביסודו ישירות מהדרך בה הותנתי על ידי הורי או על ידי אנשים אחרים שטיפלו בי.
עבור רובנו, הטראומה שבילדות אינה מאורע חד פעמי, אלא דפוס של אירועים מכאיבים והרסניים שנמשכו על פני תקופות ארוכות. כמו למשל, לגדול בבית עם הורים זועמים, מזניחים, שתלטניים באופן אובססיבי, בורים, או שאינם זמינים רגשית.
פצעים ישנים מעין אלו, וצרכים שלא נענו, הם בעלי מטען רגשי רב עוצמה, ואנו עשויים לבלות את מרבית חיינו הבוגרים במאמץ למלא צרכים אלה בדרך אחרת. אנו עשויים לחתור למערכות יחסים עם אנשים שאותם נהפוך להורים חלופיים, בתקווה שיגרמו לנו אושר; אנו עשויים להתמכר לאוכל, לאלכוהול או לסמים, כדי להפחית את הכאב שבפנים. אנו עשויים להפוך לאובססיביים לפרסום, ליופי, לכסף או לכוח, כדי להרגיש טוב יותר. אנו בורחים מהמתחים ומהחרדה שבתוכנו ומפחדים לעצור, מפני שאם נעשה כך, ניוותר ללא דבר מלבד הכאב.
ביסוד התהליך שאנשים עוברים בסדנת הפריימל ("רגשות ראשוניים") בפונה, מונחת השאיפה להחזיר אנשים אל הילדות, כדי שיוכלו להתבונן בדרך בה הם הותנו, מה הם חוו, מה הועבר אליהם מהוריהם ואילו רגשות הם לא הורשו להביע, להראות או לחוות. הסדנה מעניקה הזדמנות לעבור את כל זה שוב, אך הפעם באופן מודע.
עבור חלק מהאנשים זו עשויה להיות טינה על העבר. עבור אחרים, כעס שלא הובע או רגשות של אהבה שהם לא יכלו להביע כלפי ההורים. זה תלוי היכן נמצא האדם. ישנו מרחב, בו ניתן לראות מה אינו פתור עם ההורים. אך איננו מדברים רק על ההורים החיצוניים. אנחנו מדברים על דמויותיהם של אבא ואמא המוטבעות בנו, ושאנו נושאים בתוכנו.
בהטבעות הוריות פנימיות אלה, אנו נושאים את החלקים שהיו בהורינו, אותם לא היתה להם הזדמנות לעבד. חלק גדול ממה שנחשב בעיניהם הורות, היה בעצם העברה של הפגיעות והפצעים שהם קיבלו מההורים שלהם. הדרך היחידה שלא להעביר פגיעות אלה לדור הבא היא לעבוד על העניינים האלה בעצמך.
זהו תהליך משחרר מאד. מכיוון שאחריו אינך חייב עוד לחיות מהמקום המותנה הישן, הכולל את כל אי ההבנות, ההנחות המוטעות והעניינים הלא
אני רואה את הפריימל כמסע המתחיל באישיות, עובר אל האינדיבידואליות וממשיך אל הבודהא שבפנים. זה גורם לי להבין את מה שאושו מדבר עליו כל הזמן: מה שאנו מאמינים שהוא האישיות שלנו אינו קשור כלל עם אינדיבידואליות, עם המהות, עם העצמי האמיתי. לא מדובר בפיתוח האישיות שלנו, בניסיון להבריק אותה פה ושם ולשפר אותה, מכיוון שהיא רק חלק מותנה בתוכנו.
היכולת להבין מהי ההתניה וכיצד היא מתבטאת ביומיום, במערכות היחסים, בעבודה ובחיבור של האנשים לעצמם בכל הרמות, מאפשרת לקטוע את ההזדהות עם האישיות, האמונות והתפיסות, ולהתחבר למשהו הרבה יותר אמיתי.
כשאני עובדת עם אנשים שבאים לכאן בפעם הראשונה אני רואה שהם מעולם לא חשו את ההבדל בין אישיות לאינדיבידואליות, הם באמת מאמינים באופן עמוק שהאישיות היא מי שהם. להתחיל לראות שהאישיות היא דבר שנוצר בך - זה תהליך משחרר למדי, ולגלות את האינדיבידואליות שלך - זהו מסע מדהים.
הילד שבתוכנו עדיין חי. יתכן שאנו חיים בגוף של מבוגר, אך אנו נושאים את כל מה שקרה לנו בתוכנו, בתוך הגוף, ברגשותינו. העבר נמצא שם, ואם איננו מבררים אותו, אנו משחזרים אותו שוב ושוב. תכופות אנחנו מתנהגים מהמקום של ה"ילד הפגוע", מפני שתודעת הילד שבתוכנו אינה יודעת שכעת אנחנו כבר מבוגרים. זה מסביר מדוע אנו מגיבים למשהו בצורה מוגזמת. בכל פעם שאנשים מגיבים באופן קיצוני, אני תמיד יכולה לדעת בביטחון, שמאחורי ההתנהגות הזו יש פצע. ברגע שאנשים מבינים זאת, ההתנהגות שלהם מתחילה להתמתן.
לעתים קרובות אנשים אומרים שהם אינם יכולים לזכור את ילדותם, או שהם אומרים: "היתה לי ילדות מאושרת". זהו סוג של הגנה לצורך הישרדות. הזיכרונות נדחקו הצדה בגלל הכאב שיש בתוכם. כאשר הם מתחילים להיזכר, הם מתחילים להרגיש מחדש. אז, הרבה דברים מתחילים לעלות: זיכרונות, תחושות, רגשות מודחקים, פגיעות, אי הבנות, דחיות, נטישה.
מנקודה זו, מתחילים לעבוד עם מה שאינו סגור עם ההורים. העניינים עם אבא הם בדרך כלל סביב סמכות או נטישה. אנשים באים במגע עם הטינה כלפי האב שלא היה שם, או לא הפגין דאגה כלפיהם, או שהם באים במגע עם געגוע עמוק הנובע מהיעדרו של אב, או מאב שהיה מאד מרוחק רגשית. אחרי שנגעו בכל הרגשות הקשורים לאבא, חלקם צריכים להביע את הכעס שלהם, אחרים את שברון הלב, או את הכמיהה לאב שנוצרה בעקבות הנטישה.
העניינים מול אמא הם בדרך כלל העניינים ההישרדותיים: הרי איננו יכולים לשרוד בלעדיה כתינוקות וכילדים. זה תמיד מתעתע יותר לעבוד על דמות האם, מכיוון שההיקשרות היא חזקה יותר. ההכחשה עולה בעוצמה, משום שבדרך כלל יש לנו אובססיה להגן על אמא. אך לאחר שנחוותה פריצת דרך עם דמות האב מופיעה עוצמה, המאפשרת להתמודד עם אמא.
בתרגילים בהם אנו משתמשים, אנשים מקבלים הזדמנות לשחרר את אמא ולהביע את מה שהם צריכים להביע. אנו עושים זאת בעזרת טכניקות מתרפיית גשטלט, פסיכודרמה, תרפיה גופנית, והרבה קתארזיס רגשי. אם אנשים חשים כעס, הם יכולים להכות בקירות, הם יכולים להכות בכריות. אם הם צריכים לבכות, הם יכולים לבכות. זה חשוב מאד גם לומר במילים את מה שיש צורך שייאמר.
דרך הבעת הרגשות מתרחש הריפוי. ברגע שאנשים עוברים דרך הכעס והעצבות, הם משלימים משהו – במובן של השלמת מסע שלם עם ההורים. העניינים הישנים מוסרים מהדרך. לראשונה, הם יכולים לתקשר עם ההורים באופן בוגר הרבה יותר. ברגע שהם ניקו את העבר, האנרגיה אינה כבולה בשנאה חשאית או בטינה כלפי ההורים. ברגע שאדם מתמודד עם עברו, הוא חופשי להרפות ממנו, ולהשתמש באנרגיה שלו כדי להעצים את חייו. האנרגיה הזו יכולה אז לזרום שוב לעבר חיים של אהבה ומדיטציה.
תרגום: זיו ארדמן
פוג'ה ותרפיסטים אחרים מרחבי העולם יגיעו לארץ במסגרת "הפסטיבל הבינלאומי של אושו בישראל", שייערך בתאריכים 2-4 ביולי בבית אורן.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
