מודעות עכשיו: עוד חוזר הניגון (הנוירוטי)

המנגינות שבהן אנחנו משתמשים, כלומר הלחן שמתחת למילים יש בכוחו לכווץ את העולם או לפתוח אותו. גילבר רובננקו-דיין מפשיט טקסטים ממנגינות

גילבר רובננקו-דיין | 28/9/2011 8:00

בטח יצא לכם פעם לבוא אל חבר או הפרטנר לחיים, להתלונן על מישהו או משהו, אך כדי לשמוע אותו מחקה את הקול שלכם בלגלוג אוהב. רק המנגינה, בלי הטקסט. אתם אמרתם למשל: "אוף! נמאס לי מזה ומזה" והוא כהד אחריכם: "אווווייי... מי-מי-מי-מי-מו-מו-מו!"

זה בטוח עצבן אתכם נורא בשנייה הראשונה. הרגשתם שצוחקים עליכם. הרגשתם שלאף אחד לא אכפת ממה שאתם אומרים בכלל. שזה לא חשוב כמו שזה חשוב לכם. ואולי אפילו עשיתם ברוגז.

אבל כשחושבים על זה, החבר הזה שלכם נתן לכם מתנה נהדרת. הוא, חקיין מעצבן ככל שהיה, במשים או שבלי משים, חשף בפניכם את אחד הסודות הגדולים של המיינד: זה אולי מרגיש עכשיו חשוב, אבל זה לא עד כדי כך חשוב. זה אולי מרגיש מאוד אישי, אבל זה לא לגמרי אישי, זה אפילו אוניברסלי.

דאג הדואג

קחו למשל את מר דאג פיליפס, שהוא במקרה דאגן כרוני. מדי סוף חודש הוא דואג מפני מצבו הכלכלי: איך יירד התשלום של המשכנתה, איך ישלם את הוויזה, איך יגמור את החודש. ואז הכל, כמו תמיד, איכשהו מסתדר, והוא נרגע.

מנגינת קיטור טיפוסית צילום: רויטרס

ואז עולה בו דאגה על יחסיו עם השכן שהתדרדרו לאחרונה עקב ריב על החצר המשותפת, ואיך זה יכול להסלים. הוא שוכב במיטתו בחשיכה, טווה תרחישי אימה במוחו הקודח, אבל למחרת בבוקר פוגש את השכן שמחייך בחום לעומתו, והוא נרגע.

ואחרי יומיים הוא מסתובב מודאג כל היום בגלל אירוע של העבודה שהוא צריך להגיע אליו בזמן, ואיך יספיק לאסוף את הילדה מהגן לפני וגם לאסוף את הבייביסיטר, ואשתו שלוקח לה שעות להתארגן...

אלוהים, אוי ואבוי לו אם יאחר! ואז הוא ואשתו מגיעים מתנשפים רק כדי לגלות שהאירוע עוד בחיתוליו, וכולם, כך נדמה, מאחרים.

וכך הוא קופץ מדאגה אחת לדאגה הבאה, בלי לקלוט כי מושא הדאגה כלל לא משנה. העניין משתנה כל פעם, אך המנגינה נשארת זהה. וכך הוא מכלה את ימיו (ובריאותו, אבל זה לכתבה אחרת) בדאגה, במקום פשוט לקום ממקומו ולומר לכל אוהביו וסובביו: שלום, שמי דאג ואני מכור לדאגה.

אז מה המנגינה שלכם?

אז אחד דואג והמנגינה שלו היא דאגה. והאחר כועס ובמנגינה שלו יש יותר רררר ו-חחחח ממנגינות אחרות. וההוא מצקצק, וההיא מייננת, והאחר תמיד מקופח, והאחר מטצטץ ומסנן בין שיניו החורקות: טצ! הממשלה הזו; טצ! הנהגים האלה; טצ! מזג האוויר המחורבן הזה... טצ טצ טצ!

פעם גם אני הייתי נעלב כשמישהו היה חוזר אחרי הנוירוזות הקטנות שלי בחיקוי מתנגן כה ברור. היום, אם אני ער מספיק, אולי אפילו אקדים אותו ואחקה את עצמי לפני שהוא יספיק. אקטר לי בקול רם די הצורך כדי לשמוע שמה שאני עושה עכשיו זה לקטר.

ואם יש לי ספק לגבי מה זה: אולי זה לא קיטור, אולי זה חשש ממשהו - אקשיב היטב למנגינה והיא כבר תחשוף את האמת לגביי: הנה אני מקטר. הנה אני מפחד. הנה אני חופר. הנה אני טוחן לעצמי ולאחרים ת'מוח. הנה אני לוקח את הסיפור שלי ברצינות יתירה, יותר מדי מיכולתי להכיל ולפעול ביעילות, בשמחה.

מי-מי-מי-מי-ני-ני-מו! אני שוכח שזה מה שזה. צרה או אתגר, שיעור או משחק - רק עליי לקבוע. איש מלבדי לא יכול להחליט בשבילי מה דעתי על כל זה. לא באמת. כן. אני יושב פה ורוטט.

יש כמובן גם מנגינות ותדרים, כפי שאופנתי לומר היום, שמייצרים התעלות. כשמישהי אומרת לך: "אוי אתה כזה מקסים, אני כל כך אוהבת אותך..." זו מנגינה שאם מקשיבים לה היטב, מתחת למילים, מבחינים שיש לה כוחות מופלאים להמיס ולפייס כל דבר וכל אחד. כמו מרכך כביסה או אבקת סודה לשתייה.

כשמישהו מחמיא לי היום, אני חושב בתוכי "כל הכבוד לו". או כשמישהו אומר לי "אני אוהב אותך", אני חושב לעצמי: "איזה יופי, עוד קצת אהבה נוספה בעולם".

המנגינות האלה, מצבי התודעה האלה, יש בכוחם לכווץ את העולם או לפתוח אותו. זה לא שהמילים לא חשובות. יש בהן מהות, אבל לרוב היא משנית. אדם יכול לומר לך: "אחחח, יא בן זונה" בכזאת אהבה, שאתה תדע את זה. וההיפך כמובן. אדם יכול לומר: "כל כך נחמד מצדך!" ורק תרצה להקיא לשמע נדיבותו המעושה.

את האמת, אני לא יודע כל כך איך לסגור את הכתבה הזו. אני יכול להמשיך ולתת דוגמאות לנצח. אז אולי כדאי שתמשיכו לבד להפשיט את הטקסטים מהמנגינות שלכם ואפרד בינתיים רק עם: שנה-נה-נה-נה-נה טובה!

היו ברוכים לאחד.

גילבר רובננקו דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ. לאתר