ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

התכוננות פנימית: מלחמות קורות

אם לרגע תחשוב שמישהו כאן נגדך, הפסדת. הפסדת במלחמה על השפיות שלך. אמיתי מגד מבטיח להשתדל להיות נוכח במלחמה הבאה

אומרים שבספטמבר תהיה כאן מלחמה. טוב, ספטמבר כבר הגיע. אולי בסוף ספטמבר... אולי בספטמר הבא... מי יודע. אבל כן, מהיכרות עם האזור שלנו, יש סיכוי שבעתיד תפרוץ כאן מלחמה. ומה אתנו הרוחניים? מה יקרה אתנו במלחמה הזאת? אתם חושבים שיש סיכוי שמעלינו היא תדלג? שאלה מצוינת. אני באמת לא יודע. זה תלוי בדי הרבה גורמים, אתם יודעים...

אבל היחס שלנו למלחמה הקרובה תלוי בעיקר בנו. באיך שאנחנו מתכוננים אליה באופן פנימי. ואני רוצה לדבר אתכם היום על התרגול שלי לקראת המלחמה הבאה. אני יודע שהתרגול הזה ממש לא מתאים לכולם. אולי חלק מכם אפילו ירגישו דחיה מול הרעיונות שאביע כאן. אני מקווה שהמאמר הזה יגיע בעיקר אל אלו שיוכלו להיתרם ממנו.

מי לא יוכל להיתרם ממנו? אלה שמאמינים שיש מה לעשות. אלה שמאמינים שאנחנו מסוגלים למנוע את המלחמה הבאה. אלה שמאמינים שיש לנו את הכוח. כי אני לא חושב שיש לנו כוחות כאלה. ממש לא.

אני לא חושב שאנחנו יצרנו את המלחמות הקודמות, אני לא חושב שאנחנו אלה שניצור את המלחמה הבאה, ואני לא חושב שאנחנו אלה שיכולים למנוע אותה. כי אנשים לא עושים מלחמות. מלחמות קורות. הן קודם כל פשוט קורות, מתגלגלות, אוספות תנופה, יוצרות מומנטום, ואנחנו פשוט נסחפים לתוכן.

הן קורות לא כיוון שאנחנו יוצרים אותן, אלא כיוון שאיננו יודעים כיצד להתנגד להן, כלומר כיצד ליצור בתוכנו כוח מתנגד. אף אחד אינו מתכנן מלחמות. אף אחד לא רוצה אותן. אין שום קונספירציה. אין מועצה. אין ממשלה. אין טייקונים. אין מנהיגים. אין זקני ציון. אין בונים חופשיים. אין אילומטי.

האמת היא שאף אחד לא באמת רוצה מלחמות. בתוכנו, כולנו סולדים מהן. יש כמובן רבים שמפיקים מהם הרבה רווחים. סוחרי נשק לדוגמא, או מדינות שחלק גדול מהפרנסה שלהן מבוסס על פיתוח אמצעי מלחמה. וברור גם שגופים כאלה, כשיש מלחמה, אינם ששים להפסיק אותה. הם הרי מתפרנסים ממנה. אבל, בתוך תוכנו, איננו באמת רוצים מלחמות. וכולנו היינו שמחים להימנע מהן, אילו רק יכולנו. אילו רק ידענו איך.

אז אם אף אחד לא רוצה מלחמות, ואף אחד גם לא יוצר מלחמות, איך זה שהן קורות? גורדייף אמר שמלחמות הן התוצאה של שני כוכבים שהתקרבו לרגע קצת אחד לשני. נוצר שם מתח עצום. והמתח הזה מורגש על כדור הארץ. זה הכל. ובאופן פסיכולוגי,

בני האדם חשים את המתח הזה, אבל אין להם מושג מה המקור שלו. הם אינם מבינים את סיבתו. והם פשוט מגיבים אליו.

מהר מאוד הם ממציאים תיאוריות למדוע הם מגיבים אליו. מהר מאוד הם בטוחים שהמתח הזה הוא בעצם פחד מוצדק מפני הפלישה של האנשים מהמדינה השכנה. גם האנשים מהמדינה השכנה בטוחים באותו דבר בדיוק. וכמה רגעים אחר כך, כל הצדדים באירוע שקועים במלחמה עד הצוואר, ואין להם מושג איך כל זה קרה.

תיאוריית הכאוס תסביר לנו שזה התחיל עם פרפר אחד ששיקשק בכנפיו, וזה התדרדר עד למלחמה. זה לא כל כך משנה איך זה התחיל. מה שמשנה זה שאף אחד מהמעורבים, ממש אף אחד, לא באמת מנהל את זה. זה פשוט קורה.

אם היה לנו "אני", אם הייתה לנו נוכחות, אם לא היינו ישנים כל כך עמוק, לא היינו נסחפים אחרי המלחמות. אם הייתה אפשרות היפוטתית שכל האנושות הייתה מתעוררת, ונוכחת, המתח הזה בין הכוכבים לא היה מטלטל אותנו ככה. היינו נשארים במרכז שלנו מולו. כשאדם נוכח וער, כשהוא נשאר במרכז שלו מול המאורעות, כל דבר הופך להיות לטובתו. אפילו מתח בין כוכבים. כשאדם נמצא במרכז שלו, הוא מתמיר את המתח מסביבו וצומח בעזרתו. כל חיכוך, כל מתח, כל סערה, משפחתית, קהילתית, מדינית, הופכים להיות מקור לאנרגיה עבורו.

אבל האפשרות הזאת שכל האנושות כולה תתעורר עדיין מאוד רחוקה מאיתנו. בינתיים רק מעטים באמת מסוגלים להתעורר. להיות נוכחים מול הכל. קשה מאוד להישאר במרכז שלנו מול מלחמה, כשאנחנו עדיין שוכחים את המרכז שלנו בכל ריב פעוט עם האישה או הילדים.

אז במלחמה הבאה, אני רוצה להשתדל, ואינני מבטיח שאצליח, לזכור שאף אחד כאן אינו נגדי. שהפלסטינאים, או האירנים, או הטורקים שפתחו נגדי במלחמה, לא באמת פתחו נגדי במלחמה. הם אפילו לא באמת פתחו במלחמה. גם אנחנו לא באמת פתחנו בה. היא פשוט קרתה. היא קרתה לכולנו.

כי אם ארשה שתעלה בתוכי המחשבה שהמלחמה הזאת נגדי, אני כבר הפסדתי במלחמה. כלומר, הפסדתי במלחמה להישאר נוכח. ברגע שאני מאמין שיש כאן מישהו נגדי, אני כבר הלכתי לאיבוד. אני כבר נזרקתי מהמרכז שלי.

רגע אחד, והחיילים שלנו? "איזו עמדה אפטית, איזו אדישות", יגידו כמה אנשים מסביבי. מה, אינך מזדהה עם החייל שלנו בקרב? אינך מוכן, בעצמך, להילחם עבור המולדת? האם גם לחייל בשדה הקרב תגיד שהוא לא צריך להזדהות? האם גם לו תגיד שאף אחד אינו נגדו. שהכל קורה?

כן ולא.לחייל בשדב בקרב אני אגיד שאם הקרמה או הדהרמה שלו הובילה אותו לשדה הקרב, הוא צריך למלא את תפקידו באופן הכי יעיל שיש. בדיוק כמו שקרישנה אמר לארג'ונה. "אין לך את הפריבילגיה", הוא אמר לו, במילים שלי, "להיות יפה נפש עכשיו. אינך יכול פתאום להיות רוחני ולוותר על הנסיכות שלך. כנסיך, אתה חייב להלחם. זו הדהרמה שלך."

אבל גם ללוחם מעולה מותר לדעת את האמת. והאמת היא שאף אחד לא נגדו. והטילים הללו שנוחתים עכשיו לידו, או לידינו בעורף, הם כמו סירות ריקות, ללא שייט, שפשוט נסחפות להן במורד הזרם. אף אחד, אף אחד מודע בכל אופן, אף אחד עם כוונה, לא ירה אותן. הן פשוט נורו. כי בצד השני, בדיוק כמו בצד הזה, אין אף אחד מודע. וכשאינך מודע, כשאינך ער, כיצד תוכל להיות לך כוונה? אין כוונה. הכל קורה.

חייל ער ונוכח, יודע שהכל קורה, ויודע גם שעליו לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר. ואדם בעורף, ער ונוכח, צריך לשמור על המרכז שלו. לא לאפשר למאורעות לסחוף אותו. לשאוב ממנו את האנרגיות שלו. לגרום לו, דרך הזדהות, להפוך לחלק מהמון משולהב שנראה אולי עירני, אבל בעצם הוא ישן שינה עמוקה.

וכשאדם נשאר במרכז שלו, הוא יודע שאם תיפול עליו פצצה, אז תיפול עליו פצצה. ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי למנוע את זה. אבל, מצד שני, אם לא תיפול עליו פצצה, יש המון דברים שהוא יכול לעשות. אני, לדוגמא, כתבתי ספר במלחמת לבנון האחרונה. הפצצות עפו סביב ואני ישבתי בשקט והייתי פורה באופן יוצא מהכלל.

כשאתה במרכז שלך, אתה יכול להביא את השקט שלך למקלט. לשיר עם אנשים. לשחק עם הילדים שלך. לעשות אהבה. אבל אם רק לרגע, תחשוב שמישהו כאן נגדך, הפסדת. הפסדת במלחמה על השפיות שלך.

אבל רגע, צריך להתכונן. אומרים שכשקשה באימונים קל בקרב. ועכשיו זה האימונים. לפני המלחמה. ואני שואל, איפה הדוג'ו הקרוב? איפה אפשר להתאמן? אה, זה נורא פשוט. עם הקרובים לנו, האישה למשל. אז בפעם הבאה שאני רב עם שולי היקרה שלי, אני אנסה לזכור שהיא לא באמת נגדי. שהיא לא יכולה להיות נגדי. ושהריב הזה פשוט קורה...

ועוד נקודה אחת קטנה. גורדייף מספר לנו שתמיד בתוך מצב של מלחמה ישנם איים של שקט. איים שבהם המלחמה אינה נוגעת. אנשים ערים יכולים להבחין באיים האלה ולהישאר בהם. הם מוגנים אז גם מפני טילים...

www.megged.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...