ים אינסופי של עשב: שמורת סרגנטי בטנזניה
החוקר האירופי הראשון שהגיע לשמורת סרגנטי, הפארק הלאומי המפורסם ביותר בצפון טנזניה, סיכם את רשמיו כך: "עשב, עשב ועוד עשב". ד"ר עוזי פז גילה שם גם עשרות מינים של בעלי חיים
רק עשב ושמיים. ג'ירפות בשמורת סרגנטי בטנזניה צילום: שלמה כרמל, עולם אחר
את השם "סרנגטי" שמעתי לראשונה לפני 40 שנה. זה היה בימים של טרום-טלוויזיה, בעת שבה איש לא העז לחלום על ערוץ 8 ובוודאי לא על ערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". סרטי טבע היו אז מוצר נדיר, ולקולנוע מגדלור היה מעין מונופול על הסרטים המעטים מז'אנר זה שהוקרנו בתל אביב. באחד הימים בראשית שנות ה-60 הוקרן בו הסרט: Serengeti Shall Not Die. סרט זה זכה, ולא בכדי, בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. אחת מהסצנות המרשימות ביותר שהוצגו בו הייתה עונת ההמלטות של הגנו.
הגנו הוא אחד מבעלי החיים השכיחים ביותר ברחבי מזרח אפריקה. כמעט ולא ניתן להשלים יום ספארי בדרום קניה או בצפון טנזניה מבלי לראות עדרי גנו – כי על גנו לא ניתן לדבר בלשון יחיד, תמיד הוא בעדרים. לעתים, עדרי ענק, מאות, אלפים ואף עשרות אלפי פרטים.
דמותו של הגנו מוזרה למדי: כתפיו גבוהות מאחוריו וגבו נטוי על כן באלכסון. גולגולתו צרה ומוארכת ופיו רחב ושטוח. פה זה משמש כמקצרה יעילה ביותר לעשב, שהוא מזונו הבלעדי. ארובות עיניו קבועות בחלקה העליון של הגולגולת, וכך הוא יכול להשקיף על סביבתו גם כשפיו צמוד לקרקע והוא עסוק באכילה. להשלמת דיוקנו יש להוסיף זנב של סוס, זקן של תיש, אזני חמור וקרני פרה. לא בכדי יש המגדירים את הגנו כיצור שתוכנן על ידי ועדה והורכב מחלקי חילוף שנלקחו ממגרש גרוטאות.
לגנו גם התנהגות יוצאת דופן: זהו אחד היונקים היחידים הנודדים נדידה ארוכת טווח. מאות אלפי גנו מתחילים לצעוד מדי שנה בשנה, עם תחילת עונת היובש אי שם בסוף חודש מאי, בחיפושיהם אחר מרעה טרי. תחילה הם נעים בתחומי הסרנגטי לעבר צפון מערב, אחר כך ממשיכים לנדוד צפונה לעבר מסאי מרה שבדרום קניה. הם מתקדמים בטורים הנמשכים עד אין קץ ונראים ממרחק כטורי נמלים אין סופיים או כמחרוזות ארוכות השזורות בחרוזים שחורים. תוך כדי תנועתם הם אינם מפסיקים מלגעות שוב ושוב כמקהלה רבתי: "גנו… גנו".
לאן נעלמו מעגלי החיים
בהיעדר הגנו מתבלטים במישורים בעיקר שני מיני צביים: האחד גדול ובהיר יותר והוא נקרא על שמו של ג'יימס אוגוסטוס גרנט, אשר התלווה בשנת 1860 אל ריצ'ארד בורטון בחיפושיו אחר מקור הנילוס. השני קטן וערמוני יותר, ומשני צדי גופו בולט פס בצבע שחור. זנבו השחור אינו חדל מלרטוט על רקע אחוריו הלבנים. כינוי החיבה של צבי זה הוא "תומי". הוא נקרא על שמו של החוקר ג'וזף תומסון, אשר סייר וחקר את מזרח אפריקה בסוף המאה ה- 19.
גנו לבן זקן צילום: שלמה כרמל
לאחר שהייה במשך כחודשיים ויותר במסאי מרה, עם התקרב עונת הגשמים, מתחילים עדרי הגנו לשוב על עקבותיהם ולנוע חזרה דרומה – לעבר הסרנגטי. הגשמים מתחילים בצפון באוקטובר, והעננים מתקדמים כ-20 קילומטרים ביום דרומה; הגנו נעים בעקבותיהם. לקראת דצמבר, עם בוא הגשמים, הם שבים לסרנגטי ומתפרסים שוב על פני המישורים, לאחר שנעו בדרכים כשמונה עד תשעה וצעדו כ-800 קילומטרים.
בעונת הקיץ והסתיו, עונת הטיולים העיקרית של התייר הישראלי, כמעט ואין טעם לטרוח ולנסוע את כל המרחק עד לסרנגטי. עונת היובש במרחבים אלה נמשכת ממאי ועד נובמבר. בתקופה זו המישורים חשופים כמעט מצמחייה שנאכלה ברובה. הצבע השולט הוא חום-צהוב. עלעולי אבק מסתחררים ומיתמרים באוויר.
עם הגנו נוטשים
את המרחבים היבשים גם הזברות וצביי התומי. אף הם נודדים צפונה בעקבות הגשמים והמרעה הירוק. בעקבותיהם נודדים גם רבים מהאריות, הצבועים והנשרים. בשטח נותרים עוד זמן רב רק השבילים שנכבשו ברגלי הנודדים. העונה המומלצת ביותר להגיע לסרנגטי היא עונת ההמלטות – ינואר-פברואר, עת הגנו מתקבצים במישורי העשב.
פארק הסרנגטי משתרע על פני כמחצית משטחה של ארץ ישראל, אך רק כ-20% ממנו מכוסים במישורי עשב. השאר הם גבעות המכוסות בנופי סוואנה. בגבעות סלולות רק דרכים מעטות, ואף בהן קשה לנוע. יתר על כן, בשל הטופוגרפיה ועצי השיטה הרבים, טווח המבט מוגבל. ובאין גנו במישורים, לא ניתן גם לראות את מעגלי החיים הנרקמים סביבם – אכילה ושתייה, המלטה ויניקה, מנוסה וטריפה.
המלטה סימולטנית
כאשר חוזר עדר הגנו לסרנגטי, כאן ממליטות הנקבות לאחר הריון שנמשך שמונה חודשים. שלא כמו הנקבות של רבים מבעלי החיים בסוואנה הפורשות מעדריהן לקראת ההמלטה, מתבודדות ומחפשות מקום מסתור להמלטת צאצאן, נקבת הגנו, שכל חייה בעדר, אף ממליטה בין חברותיה – בתוך המהומה והצפיפות.
גנו בנדידה צילום: שלמה כרמל, עולם אחר
רוב רובן של ההמלטות, ומדובר במאות אלפי המלטות מדי שנה, מתרכזות בפרק זמן קצר שנמשך כשלושה שבועות בלבד. זה קורה בסוף ינואר ובעיקר במשך חודש פברואר. תצפיות הראו כי סיכויי השרידות של הצאצאים המקדימים את עונת ההמלטות, כמו גם של אלה שאיחרו אותה, מועטים ביותר; רובם נטרפים. ההמלטה הסימולטנית בזמן ובמרחב "מוהלת" את סכנת הטריפה בין פרטים רבים ומגבירה את סיכויי חייו של כל עגל ועגל.
ההמלטה מתרחשת לרוב בשעות הבוקר המוקדמות. תוך חמש עד שבע דקות בלבד העגלים כבר עומדים על רגליהם, וכעבור עוד דקות מעטות הם מסוגלים כבר לרוץ אחר אמם ולברוח מהטורפים הרבים המייחלים לכירה הדשנה. אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים מנומרים, תנים שחורי גב וטורפים אחרים מתקבצים וממתינים.
את תהליך ההמלטה עצמה קשה למדי לראות, והיא מתרחשת בשעות הבוקר המוקדמות. אך את תוצאותיו ניתן לראות בעונה המתאימה מכל צד ומכל עבר. חבל הטבור המשתלשל מבטנם של העגלים הוא עדות לגילם הרך. אך המפגש אתם אינו חזותי בלבד: קולות פעייתם נישאים מכל צד ועבר, וקולות אלה רבים במיוחד בשנות בצורת. בהיעדר מרעה ירוק, האמהות אינן מצליחות לייצר די חלב בעטיניהם, ולעתים מזומנות הן נוטשות אז את וולדותיהם מיד לאחר ההמלטה. אלה חסרי אונים ומעוררי רחמים – גועים ותרים אחריהן.
מסתבר כי עם לידתם אין לעגלים תמונה מוגדרת כיצד אמם אמורה להראות. במצב רגיל הם גם אינם זקוקים לידע זה. הם "יודעים" בחוש מולד כי עליהם להתלוות אל הגוף הראשון שנע לידם. על פי רוב זו תהיה אמם. בשל הבצורת או בעת מהומה המתרחשת בעדר, למשל בבריחה מטורף, אמהות רבות נוטשות או מאבדות את וולדותיהם מיד לאחר ההמלטה, עוד בטרם נחתמה דמותן במוחם של העגלים. הם מנסים אז להיצמד ולאמץ לעצמם כאֵם כל מה שנע לידם, ולו יהיה זה צבוע או תן שחור גב שנמשכו אל קולות הגעייה.
פוליסת הביטוח של הזברה
בצמוד לגנו נעים לרוב עדרי זברות. המוני זברות. לפי האומדן, מצויות ברחבי הסרנגטי כ- 250 אלף זברות; היחס בינן לגנו הוא 1:6 לטובת הגנו. לעתים מזומנות נוטות הזברות להשעין אחת את ראשה על גב רעותה; זהו מחווה ידידותי שתועלתה בצדה, שכן השענת הראש מעניקה לצמד תצפית היקפית של 360 מעלות והתרעה מוקדמת מפני טורפים. ואכן, הגנה היא שם המשחק – בלעדיה אין כאן סיכוי לשרוד. כאמצעי הגנה נוסף נוטות הזברות להיצמד לעדרי הגנו: הן "יודעות" שהאריות מעדיפים לטרוף גנו; מן הסתם בשרם ערב יותר לחכם. גם קל להם יותר לצוד גנו מבלי שהצייד יסתכן בחשש של בעיטה עזה. הגנו משמשים אפוא לזברות כ"פוליסת ביטוח".
נעות בצמוד לגנו. זברות בטנזניה צילום: שלמה כרמל, עולם אחר
עד למלחמת העולם הראשונה הייתה טנגניקה (זה היה שמה של הארץ עד לאיחודה עם האי זנזיבר בשנת 1963) תחת שלטון גרמני. מכוניות טרם הגיעו לחבל ארץ זה וזבוב הצה צה, הגורם למחלת השינה, מנע אפשרות גידול סוסים. כתחליף ניסו המתיישבים האירופים לרתום את הזברה לעגלות ולהרגילן לאוכף. הם ניסו גם לחרוש איתן. הם הצליחו לביית את הזברות ולהרגילן לנוכחותו של האדם, אך התברר כי אין לזברה את הכח והסיבולת של סוס, ועל כן לא ניתן היה לעשות בה שימוש ראוי.
הזברה מזוהה בדגם "פיג'מת הפסים" שלה. הסברים רבים ניתנו למשמעותו של לבוש זה. הזואולוג הבריטי דסמונד מוריס מפרט באחד מספריו תשע תיאוריות שונות המנסות להתמודד עם התופעה, כשההסבר המקובל גורס כי הדגם המפוספס מטשטש בצורה זו או אחרת את דמותה של הזברה מטורפיה האפשריים. על כן סביר להניח כי לסייחים הצעירים שטרם פיתחו את מלוא כישוריהם הפיזיולוגיים ויכולת הריצה המרשימה, יהיה דגם הפסים מפותח, עז ונוגד יותר משום שהם חשופים יותר לסכנת הטריפה.
אף כי לזברות אין עונת המלטות מוגדרת כמו לגנו, רבות מהן ממליטות במשך דצמבר וינואר. מסתבר כי דווקא בסייחים הצעירים הדגם המפוספס פחות בולט: צבע הפסים הכהים אינו שחור אלא חום, ואילו צבע הרקע אינו לבן אלא בז'; על כן צבעם דומה יותר לצבעם של רוב בעלי חיים רבים החיים בסוואנה כגון צבי, גרנוק, בובל, אימפלה ואחרים, והוא צבע ההסוואה ההולם ביותר לנוף חיותם.
כיום נוטים לחשוב כי הדגם המפוספס נועד להסוואה מפני זבוב הצה צה. זבוב זה נושא טפיל העלול לגרום לאחת מהמחלות הטרופיות הקשות. זבוב הצה צה, בשילוב עם יתושים נושאי מלריה, הוא האחראי לכך שאין התיישבות אדם ברחבי הסרנגטי, וב"זכותו" נותר כאן מרחב חופשי לחיות בר ללא אדם. זהו גם אויבן העיקרי של בוגרי הזברות, וכהגנה מפניו יש להן, כאמור, דגם מפוספס. ואילו האויב העיקרי של הסייחים הצעירים הם הטורפים למיניהם: אריה, צבוע, זאב טלוא ועוד, וכהגנה מפניהם עדיף צבע ההסוואה הרגיל.
בממלכת האריות
הסרנגטי הוא הזירה הטבעית הגדולה, העשירה והססגונית ביותר של בעלי חיים עלי אדמות. במבט אחד ניתן להקיף בו אלפי בעלי חיים בני מינים שונים. חיים בו בין שישה לשבעה מינים עיקריים של טורפים ו-20 מינים של פרסתנים העשויים לשמש להם כטרף, מהם המונים מאות אלפי פרטים. בשטח מצויים גם אלפי פילים, ג'ירפות, קרנפים ו-500 מינים שונים של עופות, ובהם יענים, עגורי כתר, נשרים ועזניות וכן שפע של ציפורי שיר ססגוניות.
אפשר לצוד אריות במצלמה. אריה בטנזניה צילום: שלמה כרמל, עולם אחר
חלק מהשטח זכה להגנה מפני צייד עוד בשנת 1929, עת הוכרזו 240 קמ"ר כאיזור מוגן. ב- 1940 הוגדל השטח האסור לצייד, אך הפארק הוכרז רק בשנת 1951. בשל חיכוכים ובעיות שהתעוררו עם המסאים על זכותם לשטחי מרעה עבור הבקר שלהם, חלו מאז שינויים וצמצומים אחדים בגבולותיו של השטח, אך לב השטח היה ונותר פארק.
בין חובבי הטבע מוכר הסרנגטי כממלכת האריות. לפי האומדן, קיימים בתחומו 2,000-3,000 אריות, ובעבר היו בו יותר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשטנגניקה הפכה למושבה בריטית, נהגו לבוא אליו ציידים מקניה על מנת לצוד אריות. לפי עדויות מאותם ימים, היו ציידים שצדו 100 אריות במסע צייד אחד. מאחר שהם לא היו מסוגלים לשאת עמם את כל גוויותיהם של האריות, הם הסתפקו בזנבותיהם – כמזכרת ועדות ל"גבורתם".
בשנת 1931 החל להתגורר בשטח הפקח הראשון. צייד האריות פסק והם שבו והתרבו. אז התפתחה במקום כתחליף לצייד ממשי מסורת חדשה – "לצוד" אריות במצלמה. כדי להקל על הצלמים היו צדים זברה, גוררים אותה בכלי רכב לקרבת האריות ואז מצלמים אותם "בטרף". האריות כה התרגלו למנהג זה, עד שדי היה להם לשמוע מנוע של כלי רכב כדי לצאת מהסבך ולהמתין.
עין תורנית
הטריטוריה של להקת אריות משתרעת על פני כ-100 קמ"ר, כלומר שטח שגודלו כמו כל גוש הר מירון בישראל. לא ניתן על כן לצפות מראש היכן ומתי אפשר יהיה לראותם. כדי לאתר אריות מקובלת אחת משתי שיטות: האחת, והיא הקשה יותר, לנסות לגלותם; אלא ש"גילוי אריות" אינו משימה קלה – האריות מרבים לרבוץ בצל בתוך עשבייה גבוהה כמעט ללא תזוזה, וקשה למדי לאתרם.
יש שתי שיטות לראותם. מלך החיות שלמה כרמל
שיטה שנייה, וזו מניבה לעתים מזומנות תוצאות מבטיחות יותר, היא לחפש ריכוז של מכוניות חונות. אלה מסמנות על פי רוב "אטרקציה", וברוב המקרים זו תהיה להקת אריות. כל עצירה של שתיים או שלוש מכוניות ברחבי הפארק גורמת תוך פרק זמן קצר להתכנסות של מכוניות רבות כנשרים המתקבצים אל פגר.
מרגע שמגלים את האריות אין קושי להמשיך ולעקוב אחריהם. בניגוד לעדרי הגנו הממהרים להתרחק ואף לברוח מכלי הרכב, האריות נותרים במקומם, מתעלמים מהתיירים ומטרטורי מצלמותיהם. הם ממשיכים בשגרת יומם חרף ההצצה לסלון שלהם, לחדר האוכל או אף "חדר המיטות" בו הם מתנים אהבים, מזדווגים, מניקים או יוצאים לצייד, כשכל גופם השרירי דרוך ומתוח. לעיתים הם אף משתמשים במכוניות כמסתור מפני הטרף.
אך כדי לראות אריות באחת מפעילויות אלה צריך מזל. שגרת חייהם של האריות מורכבת על פי רוב ממנוחה ומשינה; בממוצע, נמשכת "פעילות" זו כ-20 שעות ביממה. רק לעתים הם עושים טובה לתיירים ופוקחים עין תורנית למשך דקה-שתיים. באחד המקרים ראינו להקת אריות שרבצה באותו המקום עצמו, ללא תנועה, לפחות במשך 36 שעות.
האם יש עתיד לחיות הבר?
הפארקים שברחבי אפריקה אמורים להוות מעין "תיבת נוח" ולבודד את חיות הבר מהשפעותיה של הסביבה המשתנה ברחבי אפריקה במהירות. אולם הפארקים, ולו גם גדולים כסרנגטי, אינם מנוטרלים לחלוטין מהשפעות סביבתם. כך לדוגמה – עד לפני 40 שנה לא היו כלל פילים ברחבי הסרנגטי, ואילו כיום נמצאים בו יותר מ-2,000. הם התקבצו לתוכו ממרחב גדול למדי, וזאת בשל לחץ אנושי שהופעל כנגדם מחוץ לתחומי הפארק.
פעם לא היו פה פילים צילום: שלמה כרמל
לרוב הפילים הללו חטים קטנים; בעלי החטים הגדולים ניצודו מזמן. אך בכל מקרה גורלם טוב יותר מגורלם של בעלי חיים אחרים: צייד נמרים כדי לפשוט את פרוותם, נמשך במשך שנים ארוכות, כמעט וגרם להכחדתם. כפועל יוצא חל ריבוי ניכר ביותר של חזירי יבלות ובבונים, ואלה גורמים לנזקים ניכרים בשדות החקלאיים.
לבעלי חיים אחרים המזל עוד המעיט להעיר פניו: בשנת 1970 היו ברחבי הסרנגטי 500 קרנפים. כיום נותרו מהם פחות מ-20. הזאבים הטלואים נעלמו לחלוטין מרחבי הפארק וכדי לראותם יש להרחיק עד לפארקים שבדרום טנזניה. היש עתיד לחיות הבר? האם הסרנגטי ימשיך ויחיה? מותר לנו לקוות.
ד"ר עוזי פז הוא ביולוג ומדריך בכיר בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
