ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » גיאורגיה

אותנטי זה לא מילה: טיול ג'יפים בגאורגיה

הגיבורים האמיתיים בגאורגיה הם התושבים, הנופים ובעיקר הכפריים שנראים כמו דמויות מאיזה ספר של טולסטוי. לאה רודיטי חזרה נפעמת ממסע ג'יפים בהרי הקווקז הצפוני

מצד אחד תהום פעורה שעומקה מאות מטרים, מצד שני צלע הר מושלגת מפולחת בעצים סחופי רוחות. באמצע שביל צר בוצי-חלקלק תלול ומתפתל ובו מטפסים שלושה ג'יפים – איך זה שאני, החננה, מצאתי את עצמי בסיטואציה האתגרית הסופר-טסטוסטרונית הזאת?
 
נכון, אמרו טיול ג'יפים בגאורגיה, מקום מעניין. אמרתי, נו פרובלמו. הייתי פעם בטיול ג'יפים של שעתיים בגליל אז אני יודעת בדיוק מה זה, כלי רכב עביר שאפשר לנו לחצות ישירות דרך המטע של הקיבוץ. זה עולם המושגים המוגבל שיצאתי איתו להרפתקה המרהיבה, המרתקת, המיוחדת והמדהימה הזאת בגאורגיה, ארץ שהתאהבתי בה, בנופיה ובאנשיה תוך פחות משבוע.

אבל נתחיל מההתחלה. הסיור שלנו נועד להוביל אותנו אל הרי הקווקז הצפוני ("הקווקז הגבוה") – פסגות כבירות בגובה של 4,000-5,000 מטרים, ולכן המסלול נמתח כמעט היישר צפונה מעיר הבירה טביליסי, דרך הבירה העתיקה מצחטה (Mtsketa). בהמשך אגם בזאלטי (Bazaleti) ועל "הדרך הצבאית" המשובשת נסיעה אל פסגת הקזבג (Kazbegi) בגבולה הצפוני של גאורגיה – כלום גובה, מה הם ‭5,035‬ מטרים עם שפיצים ביני לביניכם.

בדרך מבקרים בכנסיות עתיקות כמו כנסיית סווטיצ'חובלי (Svetitskhoveli) ואנאנורי (Ananuri), ב"אנדרטת הידידות" שבנו הרוסים (שעליה ניתן לומר: עם ידידים כאלה – מי צריך אויבים), נוסעים למעבר הצלב בדרך המנהרות (חשבתם שרק אצלנו יש כביש המנהרות?) ומבקרים בכפרים קטנים רבים בדרך. לבסוף שבים לבירה טביליסי ולאתריה.

אך עם יד על הלב, עזבו אתרים. המונומנטים – כבודם במקומם מונח. אבל אם אתם בקטע של מונומנטים, לכו לראות את מגדל אייפל וכנסיית נוטרדאם בפריז. לא תקבלו כאן משנה סדורה של כפרים ואתרים, כי הגיבורים האמיתיים בגיאורגיה הם הנופים והאנשים.

פה ושם היה נדמה לי שאני רואה איך לנגד עיני יוצאות דמויות מספר של טולסטוי. איכרים זקנים עובדים את האדמה בשיטות מסורתיות שנדמה היה שפסו מן העולם. הולך לו האיכר בשדה רתום למחרשה, ואחריו הולכת אשתו וזורה זרעים ידנית מתוך קערה. זה חלק משבחי הג'יפ שמגיע בשבילי עפר למקומות שמכוניות רגילות ואוטובוסים לא מגיעים אליהם,

ואשים כמעט שלא יוצאים מהם אל העיר.

אמנם מדי פעם רואים איזו לאדה עתיקה מקרטעת בשביל העפר זרוע המהמורות והאבנים הגדולות כאגרוף, אבל הניתוק מהעולם המודרני מביא לכך שאת הכפריים הפשוטים, הלבביים ומכניסי האורחים, היה צריך לשים במילון ליד המילה "אותנטי".

וגם נופים כאלה עוד לא ראיתם: הרי פרא משוננים, אכזריים, בגבהים מסחררים. הרי שוויצריה הם עוגות קרם עדינות לעומתם. בגיאורגיה הטבע על סטרואידים – אימתני, עוצמתי, בלתי מתנצל. קריאות ההתפעמות שלי למראה נקיקים שהשלג גלש בהם עד למטה הבהילו לא אחת ולא שתיים את הנהג או הנהגת התורניים בג'יפ.

כאן צריך הסבר קצר: הג'יפים נועדו לנהיגה עצמית של המטיילים, דבר שהיה ברור לכולם חוץ ממני, כרגיל. מעולם לא נהגתי בחו"ל, מין חרדה כזו לפספס שלטים נוסח "תהום לפניך" בשפות לא מובנות. חוץ מזה, אני מאמינה שלכל מכונית יש אישיות שלוקח זמן להתרגל אליה, שלא לדבר על ג'יפ.

ועוד לא הבאנו בחשבון את הנהג הגאורגי: קודם כל, בגאורגיה מחוץ לערים הגדולות כבישים הם דבר נדיר. אם רוצים לעקוף, חייבים לעבור למסלול הנגדי, ומי שבא ממול צריך לרדת לשוליים. שנית, הנהג הישראלי הידוע לשמצה הוא יקה לעומת הנהג הגאורגי, שבעיניו – בצדק מסוים – המטרה העליונה שלך בנהיגה היא להגיע למחוז חפצך, וממש לא חשוב איך.

בדיעבד, נדמה לי שהנהיגה הכי אתגרית, וזה כולל את החליקות בבוץ, היא בטביליסי עצמה, שבה "להשתלב בתנועה" הוא הימור הכרוך בסכנת נפשות שאפשר לכנות בשם "רולטה גאורגית", וכמו כן, שלטי הדרכים בכפרים יצירתיים להפליא: הם בצורת פסלונים קטנים של עיטים שמנמנים, שכנפם האחת פרושה ומצביעה לכיוון מסוים שכתוב על השלט – ואת לכי תתמצאי.

אז על הבוקר הראשון, כשהתחלקנו לקבוצות לפי הג'יפים, התיישבתי במושב האחורי של הג'יפ הלבן, להלן "ג'יפ מספר 2", עם חברה שאינה אוחזת ברישיון. מלפנים ישבו נהגת אמיצה ונהג שלנו חברמן, שהוא קודם כל גבר ולכן לא מפחד מכלום, ואני נשבעת לכם שאני פמיניסטית טובה עד שנכנסים לג'יפ ואחרי שיוצאים ממנו.

תוך דקות פיתחנו גאוות יחידה (יאללה ג'יפ מספר 2!) שהתפרקה לרגע קט רק בסיטואציות של פיפי, שבהן החלוקה הייתה מגדרית – בנים לחוד ובנות לחוד. כי זאת יש לומר מבחינת תשתית תיירותית: גאורגיה היא קרקע בתולה, לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב (לרע, כי לא תמיד הכי נוח, ולטוב – כי היא יפה, אותנטית ואמיתית).

כבישים כמעט שאין, שירותים ציבוריים הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא ועל כן חזרנו לימי הצופים, שבהם בנוסענו בדרך עשינו מאחורי עצים והסתובבנו עם גליל נייר טואלט צמוד בתיק. אבל צריך לציין שגאורגיה נתונה כעת בתנופת פיתוח עצומה: ההשפעה של בניית כבישים מואצת והעובדה שבקרוב אפשר יהיה להגיע אל העיר הגדולה בקלות, משנות דברים רבים. אז לאוהבי העולם הישן: טוסו מהר, לפני שייגמר.

טוב בכל זאת, האוכל: אמרתי שאם אתם רוצים מונומנטים, לכו לראות את מגדל אייפל? אז אם אתם בקטע של גורמה, סעו לפרובנס. אמנם רעבים לא תצאו מכאן, הודות לנדיבות הלב המקומית ולמבחר הגדול של צלחות גדושות שיונחו בפניכם, אבל אני ציפיתי למטבח כפרי מסורתי עם כל מיני כבשים וירקות בבישול ארוך או בתנור, אז התאכזבתי קצת.

ראשית, לכל מה שלא זז מוסיפים כאן כוסברה, אז מי שלא אוהב כוסברה – הלך עליו. אגף המתוקים סובל ממחסור חמור. למעשה, אין כאן כמעט שום קינוחים. הבשרים מוגשים או כקציצות ענקמוניות אבל סתמיות, או כשיפודוני פרגיות יבשושיים ורבעי עוף בתנור, כנראה הגרסה הצלויה של העוף המכובס.

אבל די להוציא את דיבת הארץ רעה. אף אחד לא אשם שציפיתי למטבח עממי עם מטעמים בנוסח אלה שמכינה חמותי, אז נדבר גם על הדברים הטובים: יש רוטבי שזיפים חמצמצים מעניינים ורוטב אגוזים שהופך סלט גזר פשוט למעולה. וכמובן, גולת הכותרת של המטבח הגאורגי: החצ'פורי והחינקלי. החינקלי הם מעין כיסנים עגולים ויפים בדוגמת פליסה כי סגרו אותם בצביטה סיבובית. הם ממולאים כמות נאה של בשר ואפילו מרק, ואכילתם היא טקס ליודעי ח"ן.

כיצד אוכלין חינקלי? ראשית חוכמה נועצים מזלג בצ'ופצ'יק (או תופסים אותו באצבעות) והופכים אותו, נוגסים פיסה מהמעטפת ולוגמים את המרק הטעים שבתוכו. אחר כך אוכלים מסביב, ואת הצ'ופצ'יק משאירים בצלחת כי האמרה העממית כאן גורסת שאפילו המתים בקברם צוחקים על האידיוט שאוכל את הצ'ופצ'יק של החינקלי.

החצ'פורי הם מעין מעטפות בצק אפויות וממולאות בכל מה שאתם רק רוצים (תחשבו על בורקס דקיק מבצק של מלוואח), החל במחית שעועית או גבינות או חצילים וכלה בבשר טחון. זה הפאסט פוד הגיאורגי שעולה גרושים בכל דוכן-מאפייה. וכמובן, יש את הלחם הגיאורגי המשובח פורי (Puri) – לחם עגול וטעים כמו פיתה בשרנית עם קרום קריספי שאופים על הטאבון.

כל זה מסביר איך למרות הקיטורים, עליתי בטיול הזה שני קילו. את היין או את הצ'צ'ה, המשקה המקומי החריף המזוקק במזקקות ביתיות, נהוג לשתות כאן בשלוק אחד. בארוחה מסורתית יש לשאת ברכה עם לגימה לכל ענף במשפחה, החיים והמתים, ולכל מיני איחולים ושאיפות של בריאות ואושר, עד שהעליזות עולה וגואה מאליה.

אבל הדבר הכי חשוב הוא שבזכות הג'יפים והשהייה בשטח, את מרבית הארוחות אכלנו לא במסעדות אלא פשוט בבתים של תושבים מקומיים, חביבים להפליא. היה מרתק לראות את המטבחים ואת בתי התושבים מבפנים ולחוות את החיים כאן ביומיום. הבתים בכפרים גדולים, מרווחים ומרובי חדרים. רבים מהם בנויים מאבנים מקומיות צרות, המסודרות באלכסון ומחוברות במלט ויוצרות צורה נאה מאד. הם מזכירים מעט את הבנייה הטמפלרית.

קשה היה לי להחליט אם האנשים בכפרים עניים או עשירים. יש להם מעט מאד כסף, אבל אין מחסור. אוכל לא חסר, האנשים נראים לבושים בבגדים טובים, הבתים מרווחים – כל הסטנדרטים של עוני ועושר מתהפכים. קשה להתרגל לרעיון שבכפרים זו עדיין חברה טרום-קפיטליסטית, לא צרכנית והפרסומות עדיין לא עשו בה שמות.

כל משפחה מנהלת משק אוטרקי, המספק לעצמו את כל צרכיו. הפירות והירקות מהגן ומהשדה (יש הרבה עצי אגס ושזיף), במכלאה רובצים חזרזירים ובגינה מנקרות תרנגולות. על ההר התלול מדלגות להן חופשיות כעזי הרים או כצבאים כמה פרות רעות מראה. בעצם הכול כאן אורגני – הפרות נראות רזות למרות העשב הדשן שהן אוכלות בחופשיות כי לא מזריקים להן כל מיני הורמונים ולא מפטמים אותן בוויטמינים.

האוויר רענן וצלול עד כדי כך שלא נושמים אותו – שותים אותו. המים כאן נקיים כי אין תיעוש רצחני שמזרים פסולת לנחלים. הכול בטעם של פעם, לא מקולקל. בכפרים אין אפילו מינימרקטים או מכולות. יש קיוסקים קטנים עשויים זכוכית בגודל של דוכן מפעל הפיס, שבהם מוכרים מיני מאפה או פחיות שתייה.

אגב, אפילו בכפרים הכי נידחים הצעירות מתוקתקות, לבושות בחצאיות צרות ומהדסות על עקבים גבוהים בשבילי העפר. הנשים המבוגרות לבושות רובן ככולן שחורים. הגברים ג'נטלמנים, וממש לא שמעו על הגבר החדש או המטרוסקסואל. בבילוי של ערב במועדון גילינו גם שאין כמו הגיאורגים לקלות רגליים, תנופה ומרץ בריקודים. ואני מדברת על הקהל, לא התוכנית האמנותית. אנחנו עוברים ליד בית ספר. הלימודים מתחילים פה ב‭10:00-‬ בבוקר כי למה צריך לקום יותר מוקדם?

רוב התושבים ‭(97%)‬ נוצרים אדוקים השייכים לכנסייה הגיאורגיאנית, שהיא חלק מהכנסייה האורתודוקסית. גאורגיה היא בין המדינות הראשונות שתושביהן התנצרו, והנצרות היא הגורם המאחד העיקרי שלה. הנצרות הגיעה לכאן דווקא עם היהודים בגירוש בית ראשון, והיהודים התקבלו כאן כאחים על ידי הגאורגים, המחשיבים את עצמם כצאצאי דוד ושלמה. אגב, התושבים כאן מאד מזדהים עם ישראל, וזוהי חוויה מרעננת (שכרוכה בה שמינית של עצב בשל נדירותה), להיות במקום שבו כל כך אוהבים ומעריצים ישראלים.

חודש יוני הוא תחילת עונת התיירות. כבר לא כל כך קר, ‭14-8‬ מעלות. בקווקז הגבוה, המושלג, קר קצת יותר – אבל מעיל טוב, שני זוגות גרביים בנעליים וכובע צמר יכולים לטפל בו. בעיר אפשר להסתפק בחולצה ארוכת שרוולים ואיזה צעיף.

בקווקז הגבוה, בקזבג, עשינו את אותו טיול בלתי נשכח שנועד להביאנו אל כנסיית השילוש הקדוש, אבל עצרנו מעט לפני הפסגה כי הדרך הייתה חסומה בשלגים. נסיעה כיפית, למה לא, אם אתם טיפוסים אובדניים מעט או אם אתם בדיוק זקוקים להבהרת שיער מיידית.  במילים אחרות, לא לסובלים מפחד גבהים.

מצד אחד תהום מסחררת שמעבר לה נשקפים בתי הכפר שממול כמעין קוביות צבעוניות, ובאמצע שביל צר של אבנים ושלוגיות ובוץ חלקלק. אומרים שזקנות הכפר מדלגות למעלה מדי בוקר כדי להצטלב בכנסייה ולחזור, שעה וחצי הליכה בכל כיוון. אבל כמו בלידה, מיד כשזה נגמר שוכחים את הכאב והפחד ונשארת החוויה.

בדרך חזרה הודיעו מאחד הג'יפים במכשיר הקשר שמישהו ראה בחוץ דוב. כולם סגרו מיד את החלונות, רק אני יצאתי החוצה לצלם כי מדובים אני לא פוחדת, רק מג'וקים. גם מדריכנו האמיץ יצא, אבל בסוף התברר שלא דובים ולא יער. העיקר שהצלתי את כבודי הרמוס אחרי שכמעט בכיתי מפחד בעלייה.

אחרי הטיול לפסגת הקזבג חזרנו ללינה מעט דרומה, לעיירת הסקי הקטנטונת גודאורי (Gudauri), שם לנו במלון "טרוסו" (Truso) המקסים והנוח להפליא, ובו 14 חדרים בלבד – שילוב של מלון בוטיק ובקתת סקי במיקום חלומי.

"אנדרטת הידידות" בקווקז הגבוה נבנתה בחצי גורן על פי תהום (אלא איפה יבנו אותה?) בסגנון האמנות המגויסת האופיינית לרוסים בשנת 1983 לציון 200 שנה להסכם השלום שנחתם בין הצארית יקאטרינה להרקלי, מלך גאורגיה, ב-1783. היה ברור לו שגאורגיה עומדת להיכבש על ידי כח גדול ממנה, והאופציה הייתה הפרסים או הרוסים. המלך העדיף "בעלי בית" נוצרים אורתודוקסים, ולכן בחר ברוסיה.

עקרונית, האנדרטה אמורה לתאר במין תקבולת את גיבורי גאורגיה ואגדות העם שלה, לצד גיבורי רוסיה. אבל המבחינים בדקויות ישימו לב שהרוסים מתוארים כמצילי העולם, עם חיילי הצבא האדום הרומסים את צלב הקרס, ואילו גיבורי גאורגיה מצוירים כבורחים מהמערכה. באמצע מצוטט שיר על ידידות של שותא רוסטווילי, המשורר הלאומי הגאורגי הנערץ וכותב האפוס הלאומי "עוטה עור הנמר". בכל עיר, כפר ועיירה תמצאו רחובות וכיכרות על שמו.

לאחר נסיעה ב"דרך הצבאית" נגלית במפתיע כנסיית אנאנורי במלוא יופייה, עם החומה והמצודה ליד הנהר ועל רקע ההרים. שרידי ציורי הקיר שבה מתארים את גן העדן והגיהנום, עם שדונים הלובשים משהו שנראה כמו חגורת נפץ. אבל אלה, למעשה, גלילי פפירוס שעליהם כתובים מעשיהם הטובים והרעים של בני האדם. עיני הדמויות המצוירות מקורצפות קמעה בגלל האמונה המקומית שמשיחת הצבע מהתמונות הקדושות על הגוף יכולה לרפא מחלות.

מדי פעם בדרך עלינו לעצור כדי להמתין עד שרועה עם מטה ארוך ועדרי הכבשים העצומים שלו יפנו מקום לג'יפים. מדובר ברועים אזריים הצועדים חודשים ברגל עם עדריהם כל הדרך מאזרבייג'אן, בגבול המזרחי, כדי שלכבשים יהיה עשב למאכל, וחוזרים בספטמבר-אוקטובר.

בכנסיית סווטיצ'חובלי במצחטה קבור המלך גורגסאלי החמישי, שהקים את הבירה החדשה טביליסי וערך הפרדה בין דת למדינה. על הקירות יש שרידי פרסקאות עתיקים מהמאה העשירית. באופן כללי, הכנסיות בגאורגיה צנועות יחסית: לא תמצאו כאן את היכלות השיש המפוארים והמפונפנים של מערב אירופה. אלה כנסיות כפריות, וההוד שלהן נובע דווקא מהתמימות הדידקטית שבציורי הקיר, שנועדו להסביר את הברית החדשה לאנשים שרובם לא ידעו קרוא וכתוב.

עוד אנחנו מציצים לעבר הלשכה הקטנה שבפאתי הכנסייה, שבה רק כומר ושלוש נזירות, ולפתע פוצחות הנזירות במזמורי תפילה עתיקים בהרמוניות מושלמות ומדהימות, שהייתם מצפים לשמוע שכמותן באיזה בית אופרה מפואר, לא פחות. בקושי התנתקתי משם.

העיקר בעיני הם האיזורים הכפריים ונופי ההרים, אבל אי אפשר בלי כמה מילים על טביליסי, שאליה חזרנו בערב האחרון. יש בה כמיליון ורבע תושבים וגודלה כגודל גוש דן. היא נכבשה על ידי זרים עשרות פעמים, ליתר דיוק עברה 45 פעמים מיד ליד מאז הוקמה לפני ‭1,500‬ שנה.

האחרונים היו הרוסים שבשנת 1991 עזבו את גאורגיה, אבל מדי פעם מזכירים מי בעל העוצמה הצבאית באיזור. המיקום האסטרטגי של גיאורגיה הפך אותה לצומת מרכזי של כל דרכי המשי, עם מעברים לאסיה ולאיראן דרך הקווקז – סחורות וצבאות עברו מכאן, עוד מאז אלכסנדר הגדול, המונגולים שהגיעו ממזרח והגרמנים שהגיעו ונעצרו.

מלמעלה, מאיזור דידגורי הגבוה ומצודת נרי-חאלה שנבנתה עוד בתקופה הפרסית החולשת על העיר, נראית עיר אירופית טיפוסית שהנהר הענק מטקווארי (Mtkvari)‬ חוצה אותה וכיפת זהב ענקית של כנסייה חדשה בולטת בין הגגות. מלמטה, מקרוב, נראה זוהר שהועם, רחובות אפורים, מדרכות עם בורות חשופים מכוסים בקרשים.

בירידה מהמצודה ממוקם בית הכנסת "שערי תפילה" (1904) העשוי לבנים אדומות, שבפתחו מנורה גדולה משיש ובו שתי קומות. כדאי לבקר ב"שוק היבש", שוק לחפצים מיד שנייה שבו אפשר למצוא כל מיני שמונצס מעניינים בגרושים או לקנות בעשירית הלארי (המטבע המקומי) בוטנים בקונוס מגולגל בנייר עיתון מגברת זקנה. אם תמונה אחת מתארת את טביליסי, הרי היא זו: ליד הספרייה העירונית יש חנות גדולה שבה מוכרים שמלות כלה וכלי נשק. מה יש? בעל הבית מתמחה בשניהם.

הכותבת הייתה אורחת חברת מדרפט

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...