מה תודה, תתפשט: בת 61, גננת לשעבר, מציירת גברים בעירום
אורה ראובן רק נראית כמו השכנה שלכם בבית הסמוך. במסגרת עבודתה היא מזמנת גברים זרים לסטודיו שלה, מבקשת מהם להתפשט, מצלמת אותם בעודם עירומים לחלוטין ואז מציירת אותם. עכשיו גם יש תערוכה
שום דבר בביוגרפיה או באורח החיים של אורה ראובן לא מרמז על העבודה שבה היא עוסקת בחיי היומיום. היא בת,61 גננת לשעבר, מתגוררת ברמת אביב, מעוז הבורגנות, נשואה לרופא, לבושה בנוחות ובפשטות, ונראית כמו השכנה הטובה בבית הסמוך ששקועה בחיי השגרה. אבל החיים של ראובן לחלוטין לא שגרתיים: במסגרת עבודתה היא מזמנת גברים זרים לסטודיו שלה, מבקשת מהם להתפשט, מצלמת אותם בעודם עירומים לחלוטין ואז מציירת אותם.
החודש, תחת השם הפרובוקטיבי ז-ב-ע (תגידו בקול רם וייצא זין בעין,( תיפתח ב"גל-און, מקום לאמנות "בתל אביב תערוכה המוקדשת לעירום גברי באמנות ישראלית עכשווית. הציורים של ראובן, אחת המציגות בתערוכה, מביעים בעוצמה תשוקה נשית לגוף גברי. העירום אצל ראובן הוא פרונטלי, ולא מותיר שום מקום לדמיון - איבר המין הגברי חשוף לחלוטין ומצויר על כל פרטיו. המצוירים הם גברים מבוגרים, לא דוגמנים חטובים.
ההתמחות של ראובן בציור עירום גברי החלה כתרגיל תמים במדרשה לאמנות בבית ברל, שם סיימה את לימודיה לפני שלוש שנים. "כשהתחלתי ללמוד," היא נזכרת, "כבר הייתי מעל גיל ,50 וישבתי עם סטודנטים שרובם צעירים מהילדים שלי. באחד השיעורים ביקשו מאיתנו כתרגיל לצייר בבית ולהביא את הציור לשיעור. הבאתי ציור קטן של הגבר שלי בעירום. זה נראה לי הכי טבעי, לצייר את בן זוגי בעירום. בציור היה ביטוי של חושניות, של ארוטיות, של התשוקה שלי אליו. לא העליתי על דעתי שזה מעשה כזה נועז".
לבן זוגך לא היה אכפת להיחשף עירום בפני הכיתה?
"לא, הוא אופן מיינדד לגמרי, אפילו מראה תמונות מהאתר לחברים. מדובר בציור, לא בצילום, והציור הוא ישות אחרת. ציירתי גם את עצמי בעירום, ואין לי או לו בעיה עם זה. בכל מקרה, שמתי את הציור באתר שלי, ואז פתאום קיבלתי פנייה מגבר, בעלים של חברה, שביקש שאצייר אותו בעירום. בהתחלה אמרתי, מה פתאום? למה אני צריכה את זה בכלל? ואז הבנתי שכדי שלא לסגור את עצמי במעגל אחד, אני דווקא צריכה לצייר. כי לצייר את בן הזוג שלך בעירום זה עוד איכשהו נורמלי, לא משהו פורץ דרך, אבל לצייר גבר זר, זה כבר משהו אחר.
"אז ציירתי גם אותו, ושמתי גם את התמונה שלו באתר. ואז התחילו להתקשר אלי גברים ולבקש 'תציירי אותי.' אמרתי להם 'אני לא משלמת כסף.' הם ענו 'אני לא רוצה כסף.' חשבתי שמדובר בכמה מקרים יוצאי דופן, אבל התחלתי לקבל עוד ועוד פניות בזרם שוטף וקבוע. הזמנתי אותם לסטודיו, צילמתי ובניתי את הציורים לפי הצילום".
את לא מרגישה מאוימת להיות סגורה בסטודיו עם גבר זר עירום? אולי הוא סוטה?
"אף לא לרגע. אני עושה סינון טלפוני ופועלת לפי החושים. עם כולם הצילומים התנהלו באווירה טובה, וכולם נפרדו במילים 'אם תצטרכי אותי, תקראי לי שוב'".
מה מאפיין את מי שפונים אלייך? אלו חתיכים שרוצים להשוויץ בגוף שלהם?
"ממש לא. פונים אלי גברים בכל הגילים, מכל הארץ, ממוצעים לחלוטין, גברים שיכולים להיות השכן שלך, האח שלך או הרופא שלך. הפליא אותי שהם לא מבקשים שום תמורה - לא כסף וגם לא את התמונה. ואז התחלתי לשאול, מה מניע אותם? למה הם באים? אז שאלתי אותם".
ואיזה תשובות קיבלת?
"כל מיני. למשל, 'בשביל החוויה,' או 'כדי ללמוד לקבל את עצמי .' ואז פתאום שמתי לב שזה בכלל לא זה. הם פשוט נהנים. אז שוב חזרנו לאותו מקום - אני עובדת והוא נהנה. ההנאה שם, צפה ועולה בין אם הם אומרים את זה ובין אם לא מדברים על זה - יש לי ציור של גבר שיושב לו עם זקפה מלאה והוא שמח וטוב לב, למרות שאני, כאשה, לא נתתי לו לגיטימציה לזה. אני שם לבושה, הבגדים שלי הם הגבולות שלי, והמצלמה תמיד בינינו, ואני לא מדברת על דברים מיניים".
זה לא מביך?
"בטח שזה מביך, אז אני בולעת את הרוק וממשיכה. זאת עבודה. מעבר למבוכה, יש פה פרדוקס - שוב אני מוצאת את עצמי מספקת צורך גברי, את הצורך שלהם להתפשט ולהיחשף בפני אשה שמתבוננת בהם. נקודת המוצא שלי הייתה לספק אותי - את הצורך שלי כאמן ואת הצורך הארוטי שלי, ההנאה מהעירום הגברי, ולחלוק אותו באמצעות הציור עם נשים אחרות. פתאום זה מתהפך עלי."
ביום שבו יתפתלו גברים עירומים על העמודים במועדוני הזימה של בנגקוק לקול מצהלות הנשים, עירום גברי אולי לא יהיה כזה ביג דיל. בינתיים זה עניין נדיר יחסית לפגוש עירום גברי מנקודת מבט חושקת של אשה. "כשהבאתי את הציור של בן זוגי לכיתה, התברר לי שזה חריג," מספרת ראובן. "התפתח על זה דיון שלם, ואז גיליתי שאין כמעט תמונות של גברים עירומים שצוירו על ידי נשים".
"גם אותי זה הפליא. אני היום מחפשת באמנות עירום גברי שנעשה על ידי נשים, וזה כמעט לא קיים. תקלידי 'עירום גברי אמנותי' בגוגל, בעברית או באנגלית, ותקבלי אותי ראשונה, או מקסימום במקום השני." לדברי ראובן, גם ב2009- עירום גברי נחשב עדיין לטאבו והוא מצויר בעיקר על ידי הומוסקסואלים. על הציורים שלה, היא אומרת, מסתכלים כעל מעשה מגונה.
"מצביעים עלי באצבע. אם הייתי מציירת פרחים, ילדים או קבצנים, אף אחד לא היה רואה בזה משהו משונה. אבל כשאני מספרת שאני מציירת גברים עירומים, אני נתקלת במבט חמור או בחיוך ציני. חושבים שמשהו אצלי לא בסדר, קצת עקום, שזו מופקרות. עירום נשי יש בתקשורת ובאמנות כמו זבל, אבל עירום גברי - הס מלהזכיר."
לא רק בבחירת הנושא ראובן חריגה, אלא גם בדרך שבה היא
איך את מסבירה את זה?
"כשהתחיל הפמיניזם עודדו נשים לבטא את עצמן באמנות, ונשים השתמשו בזה בעיקר כדי למחות על הדיכוי הגברי שהיה מנת חלקן דורות רבים. נשים באמנות ביטאו את האפליה ודיברו על ההתייחסות לנשים כאל אובייקטים מיניים. זה לא השאיר מקום לאמפתיה כלפי הגברים, לכן אין באמנות הפמיניסטית מקום לביטוי החושניות, הארוטיקה והאהבה שבין גבר לאשה. לדעתי אנחנו לא באמת יודעות מה אנחנו מבחינה מינית, כי דיכאו לנו את האופציה להסתכל על עירום גברי בעונג, לראות בגבר אובייקט מיני. מקובל להגיד על גבר 'הוא מפשיט אותה בעיניים,' אבל לא שמעתי שאומרים את זה על אשה" .
גם האופן שבו ראובן בוחרת להציג את הגברים העירומים ממפה אותה כחריגה בנוף. בניגוד לאמניות אחרות, שהציגו עירום מרוכך, העירום אצל הגברים של ראובן, שרובם יושבים על כורסה בפוזה של דוגמנים, הוא כאמור מפורש ביותר.
הצנרת החשופה הזאת מעוררת מבוכה והיא לא מחזה אסתטי, לעומת גוף נשי רך, מעוגל וחלק.
"מה רכות של העור,"? היא מתקוממת, "תביאי גברים שעירים, זה יפה בעיני".
ראובן נולדה בעפולה, גדלה ביפו ונישאה בגיל.22 בשנים הראשונות לנישואים הביאה לעולם שלושה ילדים ולמדה בסמינר לגננות. אחרי עשר שנים כגננת עברה לעבוד כעורכת לשונית ובמקביל נרשמה לחוג פיסול באבן במוזיאון תל-אביב והחלה לפסל בזמנה החופשי, בעיקר ציפורים.
ההזדמנות לפרוץ הגיעה לפני תשע שנים, אז הוזמנה להשתתף בסימפוזיון אמנים בינלאומי במעלות. "ביקשו ממני לפסל פסל בגודל של 1.80 מטרים מינימום. זה לא היה מעשה הגיוני ללכת לשם, כי עד אז פיסלתי עם פטיש ואזמל באבנים קטנות, בגודל שאפשר להרים בידיים, ופתאום מדובר בחיתוך של אבני ענק עם דיסקים. פיסלתי אשה בגובה 2.5 מטרים, שהשערות שלה הן אשכולות ענבים. היום הפסל הזה הוא מאוד נאיבי בעיני, אבל המשמעות האמיתית של האירוע הזה הייתה שעבדתי ופגשתי אמנים מכל העולם. המשכתי להסתובב במשך שנתיים בסימפוזיונים של אמנים בעולם. עשיתי אמנות מאוד גדולה ונראית לעין, אבל הרגשתי שאני לא יודעת מספיק. ב,2002- כשהגעתי לוועדת הקבלה במדרשה לאמנות של בית ברל, אמרו לי שאני עדיין בתקופת האבן. שבכל המקומות הנחשבים בעולם האמנות כבר לא מציגים פסלי אבן. הייתי צריכה לחשוב מה לעשות - האם אני ממשיכה לפסל באבן או מוצאת לעצמי נישה חדשה".
מאז סיימה את הלימודים, לפני שלוש שנים, הספיקה ראובן להציג במספר גלריות. בין השאר הציגה בתערוכה המדוברת "מתנה," שבה סימנו הצופים את היצירות אותן הם רוצים. בסיום התערוכה נערכה הגרלה שקבעה מי יזכה לקבל את היצירה במתנה. רק שתיים מהמבקרות ביקשו לקחת את הגברים העירומים של ראובן הביתה, בעוד שלעבודות אחרות היה ביקוש אדיר.
מצאת לך נישה מאוד ייחודית, אבל כמה אנשים יתלו תמונה של גבר עירום אצלם בסלון?
"מה אכפת לי? אני הרי לא עושה את זה כדי להתפרנס. באתי לאמנות אחרי שגמרתי עם בעיות הפרנסה. מצד שני, אם רוצים אותך, קונים אותך, זה מה שעושה אותי לאמנית נדרשת, רצויה. לכן גם אני רוצה למכור, כחלק מההכרה שלי כאמנית."
את מעידה על זה שאת יוצרת מהצורך הארוטי שלך להתבונן בגברים עירומים. בעלך לא מרגיש מאוים?
"נו, אז מה קרה ? ולך לא קורה שאת הולכת על שפת הים, רואה חתיך ובא לך עליו? מה, אנחנו כאלו בני אדם נמוכים שלא יכולים לעמוד בפיתוי? הרי הפיתוי תמיד קיים שם, אבל אם אני מחויבת, אני מחויבת וזהו. הרי אפשר ליהנות מארוטיקה מבלי לממש אותה. בשביל זה יש פורנו. ביני ובין בעלי יש מערכת יחסי אמון שמתבססת על הידיעה שהאחד רוצה את בן הזוג שלו ולא את האחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
