שומעים את האורות: חוש השמיעה הקבלי
הנבואה הגדולה ביותר איננה להוריד לעולם מסרים מהעולם הבא, אלא לגלות את האור בעולם הזה. לשם כך יש לעשות שימוש דווקא בחוש השמיעה, שתכליתו לפתח האזנה פעילה לתדר הפנימי של העולם. ניר מנוסי על חוש הנפש של חודש אב
לפי הקבלה יש לנפש שנים-עשר חושים שעל האדם השלם לסגל ולפתח. חושי נפש אלו מקבילים לשנים-עשר חודשי השנה העברית, והחוש המקביל לחודש הנוכחי, אב, הינו חוש השמיעה. כמו במקרה של חוש הראייה כלילתו של חוש השמיעה במניין חושי הנפש פירושה שהוא לא קיים רק במישור הגופני, אלא גם במישור הנפשי. אך מה הכוונה בחוש שמיעה נפשי?
ברובד הבסיסי ביותר, חוש השמיעה הנפשי פירושו האזנה פעילה. אין צריך לומר שיש פער גדול בין לשמוע לבין להקשיב. השומע הסביל אינו משתהה עם המלים, אינו מנסה להפנים ולעבד אותן, ועל כן הביטוי השגור לתיאורו הוא "נכנס באוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה". המאזין, לעומת זאת, "עושה אוזנו כאפרכסת", ומקשיב "רוב קשב". הוא מחדיר לתוכו את המלים או הצלילים שהוא שומע, ואז, כסדרת חלקי תצרף, מנסה לחברם יחדיו ולהבין מה מנסים לומר לו.
ניתן להקביל את היחס בין שמיעה פיזית לבין שמיעה רוחנית ליחס בין לשמוע את קולו של מישהו לבין לשמוע בקולו, במובן המילולי של הביטוי – לשמוע מה נמצא בתוך הקול. הניחן בחוש שמיעה פיזי יכול לשמוע כל קול; אך רק עם חוש השמיעה הנפשי הוא יוכל לשמוע מה מסתתר בתוכו – איזה תדר משדר הדובר, מהו הצליל שהוא מנסה לבטא, איזה מיתר רגשי רועד מתחת למילותיו.
ההקשבה לתוכן הפנימי המסתתר בקול הדובר מאפשרת להתקדם לכדי שמיעה בקולו במובן הפשוט יותר – הליכה בעקבות דבריו. אין הכוונה שחייבים לציית באופן עיוור לכל דובר, אלא רק זאת: שהאזנה אמיתית, בטרם היא מבקרת או חורצת דין, שואפת להזדהות במידת האפשר עם דברי הדובר, לקלוט לאן הוא חותר ו'ללכת' עם המהלך שלו. אכן, אחת המשמעויות של המלה לשמוע היא להבין.
ברובד
"... והנה ה' עֹבר ורוח גדולה וחזק... לא ברוח ה'
ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'
ואחר הרעש אש, לא באש ה'
ואחר האש – קול דממה דקה" (מלכים א יט, יא-יב).
היינו יכולים לסבור ש"שמיעה רוחנית" פירושה יכולתם של "מתקשרים" לשמוע כל מיני ישויות או מסרים שאוזן רגילה אינה שומעת. אך כל זה בעצם סוג של 'רעש', המולה חיצונית, שייתכן שבכלל בוקעת מהרהורי לבנו. שמיעה רוחנית היא משהו בה-בעת פשוט יותר ועמוק יותר: האזנה לשקט שמתחת למלים.
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (פרקי אבות ד, א). מרכיב משמעותי בתיקון חוש השמיעה הנפשי הוא סיגול היכולת להקשיב וללמוד מכל אחד.
הפתגם ידוע, אך מי מאתנו יכול להעיד על עצמו שהוא מצליח לקיימו? אכן, במדרשים מוסבר שחוץ מהערלה הפיזית ישנן שלוש עורלות נפשיות הקיימות אצל כל אחד ואחת – עורלת הלב, עורלת השפתיים והכי לענייננו – עורלת האוזניים. המצב הטבעי שלנו הוא שכל הנאמר לנו "נופל על אוזניים ערלות", וכדי שנוכל להאזין עלינו 'למול' אותן – לפקוח ולרכך את האוזן הפנימית שלנו עד שהיא תתרצה להאזין לכולם, כולל ובמיוחד למי שאנו רגילים לזהות כפחות או נחות מאתנו.
חזון של מציאות בה כולם מקשיבים לכולם נשמע על פניו ציורי ונפלא, אך ברור שיש לחשוב טוב איך לממשו. 'מעגל הקשבה' פלורליסטי בו כל דובר וכל דבר מוצבים על אותו מישור, ובו אנו מתבטלים בפני כל דובר בתורו, יוצר בסופו של דבר מצב בו דבר אינו מצליח להישמע באמת. אם הכול שווה ערך, אזי הכול תקף רק במסגרת ההקשר הסובייקטיבי של עצמו, ולכן חסר ערך במרחב האובייקטיבי. אפילו ההקשבה עצמה חשודה במעגל הקשבה כזה: מה היא שווה, אם רגע לפני ורגע אחרי היא מקבלת באותו הנהון דברים הפוכים וסותרים?
על מנת להגדיר באופן מדויק את מעגל ההקשבה המתוקן, יש לצרף עקרון נוסף, המוגדר בספרים כך: "קבל את האמת ממי שאמרה". אף עקרון זה מלמד אותנו להאזין לכל אחד, לא משנה מי, אך מדגיש כי הדבר שיש לתור אחריו הוא דברי האמת שלו. לא משנה אם הוא מבוגר או ילד, צדיק או רשע, יהודי או שאינו יהודי – אם דבר אמת בפיו יש לקבלו.
התוספת שמעניק לנו עקרון זה היא, שבהקשבה לכל אחד אין אנו מתבטלים לגמרי בפני דבריו, אלא מבקשים לסנן – לשמוע ולקבל רק מה שראוי לקבל, ולא לקבל מה שלא ראוי. דבר זה נקרא "אֹזן מִלין תבחן" (ראשי תבות "אמת"). כלומר, העיקר כאן אינו ההקשבה אלא החיפוש אחר האמת; וערך ההקשבה לא נגזר מעקרון אטום של 'הקשבה לשם הקשבה', אלא מהכרה עמוקה שאצל כל אחד מסתתר משהו מהאמת.
נציין כי רעיון זה אינו סותר את הנחת היסוד של היהדות, שהתורה היא "תורת אמת". התורה היא המעניקה אמות מידה להגדיר מה זו בכלל אמת, תנאי פתיחה שלא ניתן לדבר על 'אמת' בלעדיו, וכפי שאנו מנסים להראות כאן בטורים רבים, גם מבנים המאפשרים להכיל ריבוי רמות ובחינות של אמת. אדרבה, היותה "תורת אמת" פירושה בין השאר שהיא שוחרת אמת – שהיא חפצה להכיל כל פיסת אמת הנחה מחוצה לה, שאינה אלא חלק אבוד שלה.
מדוע קשור חוש השמיעה דווקא בחדש אב?
האירוע המרכזי שארע באב הוא כמובן ט' באב, היום בו חרבו שני בתי המקדש של ישראל. חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל מסמנים את תחילת דעיכת הנבואה בישראל, שהיא במהותה חזותית וראייתית ("ביד הנביאים אדמה", "ואראה מראות א-להים"...), ועברנו לעידן חכמינו ז"ל, עידן של הגות שכלית ושמיעתית, בו יש להקשיב לכל הדעות על מנת להגיע לפסיקה (ושגם גילויי הנבואה החודרים אליו לעתים הם שמיעתיים – "בת קול").
המעבר מנבואה לחוכמה היה ירידה, אך כל ירידה היא כידוע לצורך עליה. הנפילה מנבואה חזותית לעולם בית המדרש השכלתני, לא נועדה אלא כדי לטפס מחדש אל הנבואה באופן שכולל גם את השכל, הן התורני והן האנושי כללי. כפי שהוסבר כאן בעבר, זהו בדיוק ייעודה של הקבלה, ואכן הראשון להתחיל לפרסם את תורת הנסתר היה אחד מחכמי חז"ל, הלא הוא רבי שמעון בר יוחאי, אבי חכמת הזוהר.
כיצד סלל רבי שמעון את הדרך חזרה מהחוכמה השמיעתית אל הנבואה הראייתית? מצד אחד תורתו, כמו שמו, היא שמיעתית. אך זוהי שמועה מיוחדת: רבי שמעון אינו מרים קולו בבית המדרש, אלא רוכן לאוזננו ולוחש סוד. ועוד: בניגוד לחכמים הפונים זה לזה בלשון "תא שמע", בוא ושמע חידוש תורה, רבי שמעון וחבריו בספר הזוהר פונים זה לזה במלים "תא חזי", בוא וראה. כלומר, רבי שמעון לא רוצה שנשמע את סודו. הוא רוצה שנראה אותו. הוא לוחש אותו באוזננו כדי שהוא יתורגם בראשנו ל"מראות א-להים", כדי שנשחזר את רוח הנבואה ששרתה עלינו בימים בהם היינו "רואים את הקולות".
אך זה לא הסוף. שכן כפי ששמו של רבי שמעון מעיד, עניינו האמיתי הוא שמיעה ולא ראייה; וכפי ששמו של ספר הזוהר מעיד, עניינו האמיתי הוא אור ולא קול. מכאן, שהיעד הסופי של רבי שמעון והזוהר אינו ראיית הקולות אלא משהו מפתיע, מוזר ומעניין הרבה יותר, שניתן להגדירו "שמיעת המראות".
מה פירוש שמיעת המראות, לשמוע את הדברים הגלויים? אם ראיית הקולות היא השגה מוחשית של מסרים רוחניים, הרי ששמיעת המראות מוכרחת להיות ההפך: השגה רוחנית של המציאות המוחשית! משמעות הדבר היא שבהגיענו לשיא ההשגה הרוחנית והנבואית, למצב בו אנו לא רק שומעים בשכלנו הקר את הקול הנבואי אלא ממש רואים אותו בעיני רוחנו, אל לנו להסתפק בכך אלא עלינו לשוב מטה, אל העולם הזה הנגלה, הפעם במטרה לקלוט אותו בחושים חדשים: במקום לראות אותו כמות שהוא, לשמוע את מהותו הפנימית.
במלים פשוטות, תכלית הנבואה והתורה בכלל איננה להוריד לעולם מסרים מהעולם הבא. זה רק שלב ביניים. היעד האמיתי שונה בתכלית, והוא לגלות את עומקו של העולם הזה – לשמוע את ההד העולה מן האדמה.
להשתמע!
רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך(סיון), חוש הראייה(תמוז), חוש השמיעה (אב), חוש המעשה (אלול), חוש התשמיש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
