חוש התיקון: מה אומרת הקבלה על חוש הנפש של חודש אלול?
אין לנו יכולת לברוא דברים יש מאין. אפילו ליצור משהו, במובן של שינוי מהות, איננו יודעים. לכן, מה שנותר לנו לעשות הוא לעשות - ועשייה היא בעצם תיקון: שיפור מציאות קיימת בשלב מאוחר שלה
כמה פעמים הסתכלתם סביבכם על מצב החברה שלכם – המשפחה, העם, האנושות כולה – ואמרתם לעצמכם שאין סיכוי, האדם הוא יצור חסר-תקנה ולא ניתן לעשות אתו דבר? כמה פעמים הרגשתם שאתם בעצמכם כבר מבוגרים ומקובעים מכדי לעשות שינוי משמעותי בחיים?
מול התחושה הזו ניצב חוש הנפש של חודש אלול: חוש המעשה. על פניו, נשמע כאילו מדובר בסוג של כשרון למעשיוּת, יכולת לתרגם רעיונות וחזונות מופשטים לפעולות ממשיות; אך לא זו הכוונה: הכוח לעבור מעיון לעשייה טופל כבר בחוש בו עסקנו קודם, הוא חוש ההילוך השייך לחודש סיון.
אם חוש המעשה אינו חוש למעשיות, אז מה הוא כן? הדרך הטובה ביותר לאפיינו היא כיכולת לעשות מחדש, לתקן ולשפר מציאות קיימת בשלב מאוחר שלה. אכן, זו המשמעות המדויקת, לפי התורה, של הפועל ע.ש.ה בעברית: בניגוד לפעולת ה"בריאה", המבטאת היווּי של משהו יש מאין, ובניגוד לפעולת ה"יצירה", המבטאת שינוי צורה מהותי מדבר אחד לדבר אחר, פעולת ה"עשייה" מבטאת שיפור ושכלול הדרגתיים של דבר קיים, מבלי שהוא משנה מהות לגמרי. עשייה היא בעצם תיקון, ולכן אולי כך אנו צריכים לכנות את חוש המעשה בדורנו "חוש התיקון".
היכולת המיוחדת המגולמת בחוש זה היא היכולת להסתכל בדברים שהם כבר באמצע הדרך, שהיה אפשר לחשוב עליהם שהם אבודים, ובכל זאת לראות בהם פוטנציאל לשיפור. ליתר דיוק, זהו חוש המאפשר לזהות בכל דבר שתי בחינות בו-זמנית: היכן הוא נמצא כרגע בפועל, ולהיכן יש לו סיכוי להתקדם. מבט כפול זה מאפשר לנווט בין קבלתו המוחלטת של הדבר כמות שהוא, לבין כפיית שינוי קיצוני מדי עליו.
חוש התיקון הוא במידה גדולה האנושי מכל חושי הנפש. שהרי, יש להודות, אין לנו יכולת לברוא דברים יש מאין; אפילו ליצור משהו, באותו מובן של שינוי מהות, זה כמעט בלתי אפשרי עבורנו. מה שנותר לנו לעשות הוא... לעשות. לקחת את חומרי הגלם הקיימים ובצעדים קטנים, הדרגתיים ומצטברים לעמול על תיקון העולם. אכן, זהו ייעוד האדם לפי הפירוש החסידי לפסוק החותם את מעשה בראשית, "אשר ברא א-להים לעשות": אלוהים ברא את העולם כדי שאנחנו נעשה אתו משהו.
מדוע מקביל חוש התיקון דוקא לחודש אלול? ובכן, קודם כל חודש אלול הוא "חודש הרחמים", המוקדש כולו לאמירת סליחות ולהרהורי תשובה – כלומר לתיקון כל מה שפגום ומקולקל בחיינו. בנוסף, היה זה בראש חודש אלול שמשה רבנו עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, לאחר שאת הראשונים שבר בעקבות חטא העגל.
קבלת הלוחות השניים היא סמל מובהק לכוח להתחיל מחדש בשלב מאוחר, אחרי ניסיונות קודמים וכושלים (קבלת הלוחות הראשונים, דרך אגב, נעשתה בחודש סיון שכנגד חוש ההילוך – חיזוק נוסף לכך שחוש ההילוך מבטא עשייה ממקום תמים וראשוני, ואילו חוש המעשה מבטא תיקון ממקום בוגר ולמוד טעויות).
זיקה נוספת בין אלול לבין חוש התיקון קשורה במקומו של אלול במעגל השנה. אנו רגילים לחשוב על אלול כחודש האחרון, שמיד לאחריו מגיעים תשרי וראש השנה. אך כפי שאנו רואים מאז שהתחלנו לעבור על שנים-עשר חושי הנפש לפי הקבלה, ישנן שתי דרכים עיקריות למנות את חודשי השנה – מתשרי ומניסן. מצד אחד א' תשרי הוא "ראש השנה" שלנו, אך מצד שני ניסן הוא המכונה בתורה "ראש חדשים", ולפי זה תשרי אינו אלא החודש השביעי. אפשר לומר שתשרי הוא ההתחלה של השנה וניסן – ההתחלה של החדשים (לכן ממנו התחלנו למנות במדור זה את החושים).
מכיוון שהמרחק בין שני חודשים אלו הוא בדיוק חצי שנה, יוצא כי שני ראשי השנה נעוצים במעגל זה מול זה. במלים אחרות, בדיוק באמצעו של מעגל שנה אחד מסתיים ומתחיל מחדש מעגל השנה האחר. בכל רגע נתון אנו נמצאים בו-זמנית בחציו הראשון של אחד המעגלים ובחציו השני של המעגל השני.
חוויה כפולה זו מורגשת במיוחד לקראת נקודות הסיום של שני מעגלי השנה, כלומר באדר ובאלול. אם אנו רגישים לפעימה הבו-זמנית של שני המעגלים, הרי שברגעים אלו אנו חשים כיצד כל סוף הוא סוג של אמצע, וכל אמצע הוא סוג של סוף.
נתמקד באלול: אל תוך החוויה המוכרת, לפיה אלול הוא סוף השנה, בא מעגל השנה המקביל ומחדיר את החוויה כי אלול הוא בסך הכול סוף המחצית הראשונה – אמצע השנה. כלומר, הוא מעדן וממתיק את החוויה של אלול כסוף, ומזכיר
אם חוש התיקון שייך לחודש אלול, הרי שכמו החודש עליו לשאת בתוכו את שני ההפכים של חווית האמצע וחווית הסוף, לאפשר לנו לראות את הסוף כאמצע ואת האמצע כסוף. כאשר אנו תופסים משהו כאבוד או מאוחר מדי בא חוש התיקון, הקשוב לפוטנציאל התיקון של הדברים, ומזכיר לנו שמה שנראה כסוף אינו אלא התחלה של פרק חדש; במקביל, מול נטייתנו האובדנית לראות במשברי אמצע (כ"משבר אמצע החיים") את התחלת הסוף, מציע לנו חוש התיקון להפוך את ההסתכלות שלנו ולראותם כסוף ההתחלה – זמן לסכם את החצי הראשון ולקבל החלטות טובות לקראת השני.
השבט המקביל לחודש אלול הוא שבט גד, היכול גם הוא לתרום להבנתנו את חוש התיקון. משמעותה של המלה גד היא מזל. במקור, מזל פירושו שורש רוחני, חלק גבוה ונסתר בנשמה, שתפקידו לסייע לגדילתנו (אף מלה זו היא מלשון גד). הוא מתואר כמין מאגר של שפע ותבונה, המרחף כביכול מעל ראשנו ו"מזיל" לתוכנו טפטופים של השראה. לפי חז"ל, לא רק לבני אדם של מזל: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י, ו).
העיסוק במזלות נוטה להידרדר במהירות רבה לרוחניות "זולה", עבודת כוכבים ומזלות בה אנשים מנסים לתמרן בין סבך כוחות מיסטיים, על פי רוב מדומיינים, ולנצלם לצורכיהם. לשם כך הדגישו חז"ל ש"אֵין מזל לישראל" – כוח האמונה היהודי מתעלה מעל כל המזלות למיניהם וחותר ליצירת קשר פשוט עם הבורא, המקבל בתמימות ובהכרת הטוב כל מה שבא עלינו.
מצד שני, אין להתכחש לכך שיש משהו עמוק ומלא עוצמה בציור של שורש נשמה – מאגר פרטי וכמוס של ידע וכוח הזורמים לתוכנו מלמעלה. למעשה, אם מנתקים דימוי זה מהקשריו האליליים, הוא יכול לבטא באופן חי ומוחשי את הקשר עם הבורא עצמו. זה נקרא "לעשות תיקון של דימוי המזל", וזה בדיוק מה שעשה הבעל שם טוב, מייסד החסידות. במקום לקרוא את מימרת חז"ל "אֵין מזל לישראל", הוא קרא אותה "אַיִן – מזל לישראל": האַיִן האלוקי, כלומר הבורא, הוא המזל של ישראל. פירוש זה מהפכני, כי במקום לבטל את עולם הדימויים של עבודת הכוכבים והמזלות הוא רותם אותו לעבודת השם.
הקישור בין גד לחוש התיקון רומז כי על מנת לגייס את הכוח לשפר את עצמנו על רקע שלל עובדות החיים ונטיות הנפש השליליות הנתונות לנו, עלינו ליצור מגע עם שורש הנשמה שלנו, עם האַיִן האלוקי המחייה אותנו בבסיסנו. רק באמצעותו אנו יכולים לחולל שינוי ממשי בחיינו.
ואם כבר במזלות עסקינן, הרי שהמזל של אלול קשור אף הוא לחוש התיקון: מזל בתולה. הבתולין הם סמל לתמימות ולראשוניות, והשיבה מדי אלול למזל בתולה רומזת ליכולת למצוא בתוכנו, בכל פעם מחדש, רובד תמים שהחיים טרם פצעו וחיללו אותו. אכן, על שורש נשמתנו, הנטוע הרחק מעלה מעלה מתהפוכות חיינו, ניתן לומר כי הוא ניחן בבתולים נצחיים: הוא לעד יַלְדִי, חדור-תקוה ובוחר בחיים, ולכן לעד נכון לעשות משהו חיובי עם חיינו.
*
רשימה מלאה של שנים-עשר חושי הנפש: חוש הדיבור (ניסן), חוש העיון (אייר), חוש ההילוך (סיון), חוש הראייה (תמוז), חוש השמיעה(אב), חוש התיקון (אלול), חוש המישוש (תשרי), חוש הריח (חשון), חוש השינה (כסלו), חוש הכעס (טבת), חוש האכילה (שבט), חוש השחוק (אדר).
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם