שליח מארץ הפיות: מזמינים אוכל מדיטה
חזה עוף עדין ופגיע, עם סימני צריבה, ירקות שחושלו באש ושליח מצויד היטב. יואש פלדש הזמין אוכל מדיטה וטולטל בסערת חושים שאפילו הפנקוטה הגדולה לא הצליחה להשקיט
הפירוש הוא "אני חתול חמוד". היה איתה עוד מישהו. קראו לו איתי. זקן צרפתי שמשורטט בזיפים בלבד. הוא חזר אחרי עשר שנים בברצלונה. עבד קצת בקפה נמרוד פה בתל אביב, ועזב. זה לא איתגר אותו מספיק. הצעתי לו לבוא איתי לוויפאסאנה שמתחילה בשבת. הוא נראה מעוניין. הוא טבח.
אני מרים בריפיון את שפופרת הטלפון. למי נתקשר? קול שטוח, של מישהו שזה עתה הפך לגבר, נשמע מהצד השני.
"דיטה שלום".
הוא נשמע עייף כמוני, אבל עדיין שט על כוח האינרציה של להיטות שפגה. רעש מזלגות, סכינים, משתקשקים מאחוריו. המולת מטבח.
אני מקמץ במילים. פולט רק את שמות המנות שארצה. כשאני מגיע לפנקוטה, הוא אומר שהוא חושב שאין.
"אתה בטוח?" אני שואל.
הוא מכסה בכפו את השפופרת.
"מארי, נשארה לנו פנקוטה גדולה?" הוא קורא.
כשהוא חוזר אלי אני שואל אם מארי זה שם של בחור. משהו באופן שבו פנה אליו גרם לי לחשוב ככה.
"קוראים לו מארה", הוא עונה לי.
"מארי?" אני שואל.
"מארה", הוא עונה, ומיד מחזיר את השיחה למסלולה הרגיל, העסקי: "אוקיי, אדוני, איך תרצה לשלם?"
"בכרטיס אשראי".
כעבור 20 דקות בלבד נשמעת דפיקה בדלת. אין לי כוח לענות. אבל אין ברירה. על המפתן עומד שליח. קודקודו מגיע לקצה אפי. שיערו שחור קצר. זיפים שחורים, ארוכים, מדגישים את לחייו השקועות, את עיניו האפלות. בתנוך אוזנו פעור חור בגודל בינוני, מוחזק בעגיל טבעתי. אני יכול להעביר דרכו את הזרת. אני לוקח ממנו את השקית החומה האלגנטית, שם בכפו החיוורת כמה מטבעות ועומד לסגור את הדלת.
"יש לך עט?" אני שואל. אין לי כוח למשחקים.
"כן", הוא אומר, ושולף עט פלסטיק מכיס מכנסיו.
"וואו, אתה מצויד", אני אומר. זה עט טוב, מלא בדיו. אין צורך לנער אותו.
"תודה", הוא מחייך ולוקח את הספח והעט בחזרה.
אני מעיר את יוני. הוא, כצפוי, הזמין את מנת הקבבונים. בקופסה השחורה נחים חמישה. גסים. צלויים היטב, לכיוון הוול-דאן. אני מסתכל עליהם. צורתם מזכירה לי את חברתי הראשונה. הקבבים מלווים בשתי פנכות של רטבים: טחינה ירוקה דלילה יחסית וממרח פלפלים חריף. הם נהדרים, אין מה לומר. מעושנים, עסיסיים, חמים עדיין. אם היו פיות בעולם, זה היה טעמן.
יחד עם הקבבונים מגיעים כמה ירקות שטעמו את טעמה הלוהב של האש: פלפל שרוף נהדר, גזר שקורמל על הלהבה, וקישוא צלוי. לו היו פיות בעולם, הקישוא הצלוי הזה היה השרביט שלהן. הוא הטיל אותי לתוך סערת חושים, על הספה.
אני צמחוני למחצה. לכן הזמנתי חזה עוף על האש. קיבלתי אותו בקופסה שחורה. פסי חריכה אלכסוניים, אלגנטיים, נצרבו בבשרו, ועליו הונח – כזר פרחים – צרור של טימין. החזה פשוט שכב שם, עדין ופגיע. זריתי עליו מעט מלח ולא הופתעתי: הוא היה עסיסי ומעודן. גם הוא לווה בפמליה של הירקות הקלויים הנהדרים, רק שהקישוא שלי היה טעים יותר.
כתוספת
במסגרת הדיל המדהים של ארוחת הצהריים כל אחד מאיתנו קיבל גם סלט ירקות גדול ממדים, שניכר שבילה לפחות שעה או שעתיים בעולמנו. הירקות סודרו במיכל באזורים, וצבעיהם יצרו דגל של מדינה אפריקאית ששכחתי את שמה: עגבניות, מלפפונים, בצל, חסה ומעל הכל פטרוזיליה. רוטב וינגרט טוב הפך אותו לאורח רצוי.
לקינוח ראשון אכלנו את אחת משתי ככרות הלחם הזעירות שהגיעו גם הן במסגרת הדיל, מלוות בפנכת זיתים וגוש צהוב של חמאה. הכיכר, שנאפתה זמן קצר לפני כן, עוטרה במחית של עשבי תיבול, ונשאה גם היא ניחוח מעושן. אף שהיתה מקמח לבן היא שימשה אותנו היטב בעת שניגבנו עמה את מיצי הבשר.
יוני נשען לאחור על הספה. "מה שיפה בדיטה", אמר, "זה שהיא הופכת את הדברים הכי גסים ליצירות אמנות קטנות – היא מעניקה להם את המסגרת".
אני שמתי במערכת את שיקגו של סופיאן סטיבנס והלכתי להביא את הקינוח. זו היתה הפנקוטה הגדולה של מארי. מרקם שמנתי, נקודות שחורות של וניל. עליה שפכנו אחת משתי פנכות הדבש שהגיעו. טעם מפתיע של קפוצ'ינו. יוני אומר שזה הדבר הכי טעים בעולם.
"זה מזכיר לי XXXX", הוא אומר, "למרות ש-XXXX זה בעצם בכלל מלוח".
כצפוי, הוא צודק.
החשבון
קבבונים (+ פירה + סלט + לחם) 49 שקלים
חזה עוף (+ תפוחי אדמה בתנור + סלט + לחם) 39 שקלים
פנקוטה גדולה 15 שקלים
סה"כ 103 שקלים
זה ממש ממש זול, לא?
דיטה - רוטשילד 45, תל אביב. טלפון להזמנות: 03-5604222.
נא להמתין לטעינת התגובות
