השריון באדיבות טורקיה: טייק אווי ממסעדת איסטנבול
לחמג'ון מעושן, לחם עבה כמו מרצפת וחציל מצוין שמזכיר את החזה של מייקל לואיס. יואש פלדש הזמין ממסעדת איסטנבול. הלובסטר שלו, לעומת זאת, העדיף הפעם לאכול את עצמו
תהליך ההתנשלות החל. בתוך דקות ספורות הלובסטר כבר זחל כולו החוצה מתוך השיריון הישן, ונשכב אין-אונים, פרוס כולו, על החצץ. הוא בקושי זז, אינו יודע איך להפעיל את איבריו. הכל אצלו חדש עכשיו. השיריון זוהר בנוגה אדמדם. הצבתות הפגומות הוחלפו באחרות, גדולות יותר. הן מונחות מולו, כבדות, והוא לא יכול עדיין להניען. אפילו המחושים שלו חדשים. לא רחוק ממנו, מצונף, זרוק בשלמותו השריון הישן, כמו אח אובד. אסור להזיז אותו משם. בזמן הקרוב סדום יאכל אותו, כדי להשיב לעצמו את המינרלים שאיבד. אני מסתכל עליו ומפחד.
יוני מחליט לחגוג את ההתנשלות בארוחה טורקית. אנחנו מעריכים מאוד את העם הטורקי ואת מנהגיו. אני מתקשר למסעדת איסטנבול. אישה עם קול ערב, רך, כאילו זה עתה יצאה מן המקלחת ושיערה הרטוב מונח בגולגול על ראשה, עונה לי. אני מזמין את כל המנות שיוני סימן לי, אבל היא אומרת לי שאין איקרה. אני מבקש היצ'אלי כופתא וגם אין. אפילו קנדבודו כופתא אין.
אני לא יכול לשאת את הכאב. "אני מרגיש כאילו את כורתת לי את האיברים בזה אחר זה", אני אומר לה.
טלפנית: "מה?"
אני: "אני מרגיש כאילו את כורתת לי את האיברים בזה אחר זה".
טלפנית: "אוקיי, זה יוצא 143 שקלים".
כעבור
"גם אני", אני מתערב בשיחה.
והוא מסתכל עלי לראשונה, קורץ בשובביות, ומצמיד אצבע לפיו, לסמן לי לשתוק, שמעבר לקו לא ידעו שגם אני שם. אני קורץ לו בחזרה ומשלשל לידיו את הטיפ. הוא מקרב את אצבעו לגבתו, במעין הצדעה ולוחש לי "צ'או".
"צ'או", אני לוחש בחזרה, מתבונן בו יורד בצעד כבד במדרגות.
יוני כבר התלבש וערך את השולחן. אחרי הפגישה עם השליח אני מרגיש צורך ללחוש. אני פותח את הארוחה בלחמג'ון. זאת מעין פיצה של בשר, שארבעה סלייסים שלה ממלאים קופסת פלסטיק. הבצק דק, אך רך. יש לו נפח ונוכחות. הוא מכוסה בשר קצוץ, עגבניות וצנוברים. הטעם מעושן מעט.
יוני, לעומת זאת, מתחיל בחציל. למנה קוראים קרני ירק: זהו חציל משוטח ממולא בידידי מהמנה הקודמת, הבשר הקצוץ, ברוטב עגבניות, טחינה וצנוברים. החציל נהדר, ללא הטעם המתכתי המאפיין חצילים שלא טופלו היטב. זה לא כמו להעביר את הלשון על בטריה.
"טעים לי", לוחש יוני.
"גם לי", אני לוחש בחזרה.
ממשיכים. בשלב זה של הארוחה אנו נעזרים בלחם הטורקי: הוא שטוח ועבה כמו מרצפת, אך רך ומתמסר. גם טעמו מעושן. אנחנו אוכלים אותו עם באבא גנוש - סלט חצילים בטחינה, לבן כמעט לחלוטין, ששמר על מוצקות מסוימת ומזכיר לי את הפלומה הבהירה, הבלתי נראית על חזהו של מייקל לואיס. לא רע. גם סלט הפיאס - שעועית לבנה, בצל סגול, עגבניה ומלפפון, ברוטב חמצמץ-מתקתק - וסלט הטומטס - סלט עגבניות עם בצל סגול ופטרוזיליה (ייתכן שהיה שם גם רכז רימונים) – מתגלים כהצלחה.
רק היאפרק דולמאסי איכזב. אלה ארבעה עלי גפן, לצד רבע לימון, מבריקים בתוך קופסה שחורה. הם היו טעימים, אבל מקורם מפוקפק: אני חושד שהגיעו מקופסת שימורים. הלוואי ואתבדה!
אנחנו מנגבים את פינו במפיות צהובות והולכים לבדוק מה שלומו של סדום. הוא נסער מדי מכדי לאכול אוכל טורקי, שוכב המום על הקרקעית. הוא נולד מחדש. מיד הוא יאכל את השיריון הישן שלו, את עברו. אני מניח את ידי על שכמו של יוני ונאנח.
סלט פיאס 15 שקלים
באבא גנוש 16 שקלים
סלט טומטס 15 שקלים
לחמג'ון 23 שקלים
יפרק דולמאסי 22 שקלים
קרני ירק 28 שקלים
לחם טורקי 10 שקלים
דמי משלוח 14 שקלים
סה"כ 143 שקלים
........
לפרטים: מסעדת איסטנבול.
נא להמתין לטעינת התגובות
