הרם אותי למעלה: משלוח מהקופי בר ונשיקה לשלום
שליח תמיר במעיל עור ומכנסיים הדוקים, פסטה נהדרת עם חזה עוף, טירמיסו מושלם ונשיקה. יואש פלדש סוגר מעגל עם משלוח טעים ונעים מהקופי בר. אוכל מהצד, טור פרידה
אני מחייג. לואי ארמסטרונג שר את "וואט אה וונדרפול וורלד" מבעד לשפופרת. זאת שעת צהריים והוא שר בלופ, שוב ושוב. כנראה שהמסעדה עמוסה. אני עוצם עיניים בכאב. מגדל אייפל מופיע מולי. שמים אפורים. הוא משגר ברקים חשמליים ממיתים מקצהו. אפשר לכוון אותם בעזרת ג'וייסטיק. פתאום מישהי עונה. אני מקיץ. ידי מהודקת על ירכי. "דקה בבקשה", היא אומרת במהירות, אך בשליטה עצמית. קולה שטוח. היא מחזירה אותי ללואי. וואט אה וונדרפול וורלד.
אחרי כמה דקות מתחילים לעלות פקפוקים. היא נשמעה מחויבת, האשה שאמרה "עוד דקה", מלאת אמון שהבטחתה תתגשם, אבל פתאום זה נראה לי כמו חלום רחוק. אני מביט מהחלון. קצותיהם של עלי הדקל נחבטים בזגוגית שוב ושוב. אני ממתין.
קליק. ארמסטרונג נקטע באמצע. אשה אחרת מעבר לקו. כמה נשים הם מחזיקים שם? היא נשמעת כבת 30. קולה מפוכח, של אדם שידע משבר או שניים בחייו. אבל עכשיו היא בעבודה. היא שואלת אם ארצה לשמוע על המיוחדים. לא, אני לא רוצה. היא חוזרת במהירות על הפרטים
אנחנו לא מחליפים מילים יותר מן הנחוץ. גם כך כואב לי.
"שיהיה לך בתיאבון, יואש!" היא קוראת בסוף השיחה.
"תודה", אני לוחש, ומניח בעדינות את השפופרת בעריסתה.
חולפת לה כמעט שעה על הספה. אני מתעורר ונרדם חליפות. העץ, זמזום המזגן, מישהו מנסר משהו בגינה במסור חשמלי. פתאום האינטרקום. אני לא מרים את השפופרת. ישר לוחץ על הזמזם. אחר כך פותח את הדלת, ונשען על המשקוף, מחכה. הוא עולה בקצב מתון. רגליו הארוכות נתונות במכנסי ג'ינס בהירים, הדוקים. הוא מדלג על מדרגה בכל פעם. מעיל עור משופשף מעט. הוא נעמד מולי, גבוה ממני. גם פניו בהירים. זיפים ארוכים. לחיים בריאות, מודגשות, בוהקות באור של חדר המדרגות. שפתיו אדומות, קפוצות מעט. שיערו מוחלק לאחור.
הוא אוחז את שקית המשלוח והקסדה שלו באותה יד. ביד השנייה הוא מושיט לי את הקבלה. "תן לי איזה קשקוש יפה פה", הוא אומר, ואני נותן. הוא מושיט לי את המשלוח, שם על ראשו את הקסדה, ויורד לאט במדרגות. עכשיו אני רואה. מאחור מודבק עליה סטיקר באותיות כחולות, שמנות: חשבתי שאתה אוהב אותי.
אני קורא ליוני ואנחנו מתיישבים אצל השולחן. זו הפעם האחרונה. יוני קורע את אריזת הקרטון, מוציא את הקופסאות אחת אחת. קופסה שחורה, כמו כד של אפר, מונחת מול כל אחד. אני פותח את שלי. פסטה פויו, המנה האהובה עלי. בתוך רוטב חום נהדר משכשכים צינורות פנה קצרים עם פלפלים אדומים, בצל מטוגן ופיסות קטנות של חזה עוף. יש שם, כנראה, לא מעט חמאה ויין לבן וקצת בזיליקום. אני לא באמת יודע. מעולם לא ידעתי.
אני מפזר על זה תועפות של גבינת פרמז'ן, שהגיעה בכלי נפרד. חבל שהם התפשרו על פסטה פנה, במקום הברילוטי. אבל אני נהנה. אני באמת נהנה.
גם יוני לא הימר ובחר בכבדי עוף על פירה. הכבדים מושחמים היטב מבחוץ, ורדרדים מבפנים, מזכירים לי את בנה של אסתי לאודר. הם מונחים על פירה מצוין, צהוב מאוד. אנחנו אוכלים בשתיקה. את שאריות הרוטב של המנה שלי אנחנו מנגבים בלחמניות הטריות שהגיעו עם המשלוח. ואז מסיימים אותן עם מעט חמאה. איזו תפילת אשכבה נפלאה!
לפני הקינוח אנחנו אוכלים את סלט עלי הבייבי שהגיע כתוספת עם רוטב אדום, קטיפתי, ואת סלט הגזר והכרוב, שמזכיר קולסלו, אבל בלי מיונז. יוני אומר שאם למדנו משהו זה ששומן הוא הפאתוס של הטבחים. זאת דרכם ליצור יצירות שהן גדולות מן החיים.
האוכל הוא לא היצירה של הטבחים, אני אומר לו. היצירה שלהם הרבה יותר גדולה מזה. האוכל הוא רק שלב אחד באמצע. היצירה האמיתית היא אנחנו. חום הגוף שלנו. העצמות, העור, הבשר.
יוני מביט בי ואני מביט בו. עפעפיו. אנחנו מחליטים להקדיש את הקינוח לטבחים שהכינו אותנו.
יוני פותח את הטירמיסו (איטלקית: הרם אותי למעלה), שהגיע בכוס קטנה, יפה. אלמלא היה שובר אותן בכל פעם, בוודאי כבר היינו משלימים כמה סטים. שכבות הקרם, הבצק הספוגי והניחוח האלכוהולי. אנחנו מתנשקים.
החשבון:
פסטה פויו: 48 שקלים
כבד על פירה: 42 שקלים
טירמיסו: 32 שקלים
סה"כ 122 שקלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם