גרינגו, חסה: המשלוח המוצף ממסעדת מקסיקנה
שיחת טלפון מעוררת, שליח עם שיער לבן ופנים צעירות, אנצ'ילדה עם חסה ושלולית של גבינה צהובה. יואש פלדש הזמין ממקסיקנה והבין שהוא כבר לא בנוי לאוכל של מתבגרים זועמים
אני מתקשר למסעדת מקסיקנה. "אולה גרינגו!" קורא גבר מוקלט בהתלהבות. ברקע חצוצרות. מבעד לעליצות המופגנת אני שומע את צלילן האמיתי, הבודד. חצוצרה היא כלי ששומרים ממנו מרחק. "רק תזמין!!" קורא הגבר, ואני מועבר אל המענה האנושי.
קול חששני של נער צעיר בוקע מן השפופרת. יש בו משהו חלול, מבולבל. הוא מבקש את מספר הטלפון שלי ואני נותן לו. לא, הוא אומר, אני צריך מספר פלאפון.
אין לי, אני עונה, בשביל מה אתה צריך עוד מספר?
כדי שיהיה לנו לאן להתקשר אם לא תענה, הוא אומר.
מצטער, אני משיב, והוא מבקש שאמתין. הפעם המנגינה אלקטרונית, קצבית, אבל גופי לא נעתר לה. אני מוריד את הסדינים מהמיטה ושם אותם במכונת הכביסה. כשהנער חוזר אלי הוא אומר שאוכל להזמין, אבל מזהיר שחשוב מאוד שאענה לטלפון אם יתקשר אלי.
תתקשר אלי? אני שואל.
אולי, הוא עונה.
אני מזמין, אך הנער עוצר אותי כשאני מבקש הום-פרייז כתוספת לטאקו שלי. יש כרגע רק תפוח אדמה או צ'יפס, הוא אומר בעגמומיות, ושוקע בשתיקה. גם אני שותק.
אחרי הרהור עמוק הוא ננער. אתה רוצה שאבדוק במטבח?
כן, אני רוצה.
מסקנות
אני מוסר לו את מספר כרטיס האשראי, ופתאום – דווקא ברגע טכני כל כך, שבו המילים הופכות למספרים - ננפחת רוח של התלהבות בשיחתנו: כן! כן! כן! הוא קורא.
דפיקות עזות בדלת מחרידות אותנו. כנראה שהאינטרקום למטה פתוח. אני פותח את הדלת. בחור מרשים, לבוש בחליפת סערה, עומד מולי. שיערו לבן לחלוטין, אבל פניו צעירות. קסדה צהובה תחת זרועו. הוא מיישיר אלי מבט משתי עיניים חומות, קטנות, בולטות.
שלום, הזמנת אוכל?
אני: כן, כן, כן.
מבטו לא מש ממני, אבל חיוך דק עולה על שפתיו, לאמור: ידעתי!
הוא מושיט לי את החבילה, ואני שם כמה מטבעות בידו. הוא לא מביט עליהם, אלא מסתובב מבלי לומר עוד דבר ויורד בקלילות במדרגות. הוא עדיין לא מביט!
אני קורא ליוני, ואנחנו מתיישבים אצל השולחן. הגיעו המון מגשיות אלומיניום. פותחים בטאקו קון קרנה. אלה שתי מגשיות נפרדות, שבכל אחת מהן מקופלת טורטייה קלויה, שמתוכה מבצבץ המילוי: רצועות בשר בקר, פלפלים, בצל מקורמל וחסה. מעל זרוי תבלין אדום כלשהו, אולי צ'ילי.
אנחנו נוגסים. הטורטייה פריכה ומתפצחת, אבל הבשר קצת קשה מדי והמילוי אינו ממריא. אני מחפש את הגוואקמולי המובטח בתפריט – לשווא. יוני מביט בי. אני מביט בו. אנחנו כבר לא ילדים, הוא אומר לי.
ממשיכים באנצ'ילדה קון פויו. הפעם זו מגשית אחת, ובה שתי טורטיות מגולגלות, מכוסות במה שנראה כמו רוטב פיצה, תועפות של גבינה צהובה מותכת, בצל ירוק ובוטנים. אני חותך לי חתיכה. המנה סובלת מהיפותרמיה, חמימה כמו תינוק שנשכח בשלג. הרכות המצופה הופכת לקשיות. הטורטיות ממולאות ברצועות עוף מוקפצות ופלפלים. אולי יש שם גם חסה, מי יודע.
לא, אנחנו לא טינאייג'רים. אנחנו לא שורפים פחי מיחזור של נייר. אנחנו לא מנסרים ספסלים בגן מאיר. אין לנו סכין בתחתונים. כנראה שאנחנו לא צריכים לאכול את זה.
ממשיכים לתוספות. סלט הגינה הוא בעצם סלט חסה עם עגבניות שרי ותירס מקופסה. הוא נראה טרי אבל הוטבע ברוטב מוזר. ההום-פרייז, שהגיעו בחמגשית נפרדת, לעומת זאת, נראים נורא: רבעי תפוחי אדמה שוחים בריר מוזר, כמו איברים שהוצאו מתוך תורם, ועליהם מפוזר צ'ילי גרוס. למרות הריר אני טועם. דווקא לא רע. תפוחי האדמה אוצרים בתוכם טעם של מדורה, ומבחוץ הריר המעושן, השמנוני.
יוני קם ומתחיל לאסוף את הקופסאות החצי-מלאות, מחזיר אותן לשקית הנייר. מוזר, אני שומע אותו נושם.
חשבון
אנצ'ילדה קון פויו (+ סלט גינה ברוטב הבית) – 49 שקלים
טאקו קון קרנה - 49 שקלים
תוספת הום-פרייז - 6 שקלים
משלוח - 14 שקלים
סה"כ 118 שקלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם