בּושה. מתים מזה
למה מיהר מוני פנאן לסיים את חייו? וטופז? ובעיקר, מדוע זה נוגע בנו עמוק כל כך, כמעט באופן ארכיטיפי? הפסיכולוגית יעל לי מאווררת ממעמקי התודעה האנושית את אם כל הסודות: הבושה, ואת התרופה היחידה: חמלה
אנחנו לא יודעים, ומן הסתם גם לעולם לא נדע, מה בדיוק דחף את מוני פנאן אל מותו. את פנאן, את טופז, או כל אחד אחר שמחליט לעשות את הצעד הקיצוני כל כך ולסיים את חייו בעצמו. אך נוכל להבחין כי בשני המקרים הללו, לפחות, סומנה על ידי רבים מן המקורבים שחקנית ראשית בדרמה העצובה של הימים האחרונים שלהם: הבושה.
במקרה של פנאן זו היתה בושה על הפרישה, על העובדה שלא הוזמן למסיבת יום ההולדת של היו"ר, שמעון מזרחי, או אולי על האכזבה שנחל ממי שנתן בו אמון. ובעיקר, על שנאלץ להגיע למצב בו היה זקוק לעזרה אותה לא הרשה לעצמו לבקש. בושה על השפל העמוק שהגיע אליו, אחרי ששהה שנים רבות כל כך בפסגות.
סיפורו של פנאן נגע בכולנו, לא רק במי שהכירו אותו. הוא נגע בנו באופן ארכיטיפי כמעט. הוא נגע בנו משום שהבושה מוכרת לנו, לכולנו, באופן מכאיב ועמוק ביותר. הבושה שלנו היא חלק מן החוויה האנושית. חלק, אם תרצו, מלהיות בן אנוש. היא הכרחית לגנטיקה שלנו, משום שהיא מהווה מנגנון עתיק יומין דרכו מווסתת החברה את חבריה. היא חלק ממארג חברתי-אנושי שכולל טאבו, השפלה, אשמה ומנגנונים נוספים, רבי עוצמה, שנועדו "ליישר" את החריגים בחברה, ולייצר חברה אנושית הרמונית יותר: כזו שניתנת במידת מה לשליטה, לפענוח ולהתנהלות נורמטיבית.
נורמות נוצרו כדי שאנחנו, יצורים חברתיים, נוכל לחיות יחד. גם הגישה הליברלית העכשווית - על פיה הכול מקובל והכול אנושי, בכלל זה הרגשות והחוויות הקשים ביותר - מטשטשת את ההבדלים בינינו ויוצרת איזו אחידות לכאורה.
במסגרתה אין עוד דבר כזה, "נורמטיביות" – משום שלפחות על פני השטח הכול לגיטימי והכול נורמטיבי. אך למרות שרובנו ליברליים, ולרובנו "יש חבר הומו" או "מכר סרבן מצפון/מסתערב", אנחנו עדיין חשים במלוא עוצמתם את המנגנונים השמרניים הללו. הם דנים אותנו לחיות באחד משני מצבים: להיות חלק לגיטימי מן החברה, או חוצנים, בודדים, נבוכים ומבוישים.
בושה היא תחום שנחקר מעט מאד בפסיכולוגיה. זה, כשלעצמו, משונה ומעורר תהיה. בושה הינה רגש שאוכל אותנו מבפנים, ויש לו השלכות מרחיקות לכת. לעתים הוא משתק אותנו עד כדי חוסר תפקוד מוחלט. בקליניקה שלי התארחו במשך השנים לא מעט אנשים שחייהם צומצמו עד כדי תפקוד צר ביותר, נטול כל הנאה וספונטניות, והכול כדי לעמוד בדרישות של הדיקטטורית הגדולה, הבושה.
גם מטפלים "נגועים" בבושה, ועל כן לעתים קרובות היא נוכחת בחדר הטיפולים, כפיל לבן. לא מדברים עליה, לא נוגעים בה באמת. לא פעם היא ממלאת את החדר ומשתקת אותו ואת הטיפול. היא לא מדוברת. לעתים אפילו לא מורגשת. אבל היא שם. גם בתרגולים הרוחניים שנועדו לאפשר לנו יותר חופש ואמת בחיינו, יש מעט מאד נגיעה בבושה. לעתים רחוקות "ניכנס" ברגש הזה באופן יזום, והוא, מעצמו, עולה לעתים רחוקות עוד יותר. הוא כל כך נחבא ונסתר, שאפשר לעבור חיים שלמים בלי לחשוף אותו, בלי לעסוק בו, ולחשוב שהוא איננו, שהוא לא קיים כלל.
מדוע הבושה כל כך נסתרת? מדוע אנחנו מתביישים בבושה שלנו? הפסיכואנליטיקאי מוריסון, בין הבודדים שחקרו אותה, טוען שהיא כוללת בתוכה מוטיבציה להסתרה. בניגוד לאחותה, האשמה, שמניעה אותנו להתוודות, לשתף, להוריד מאתנו את משאה הכבד, הבושה גורמת לנו להתבייש בה עצמה, ולא רק בגורם שלה. לכן אנחנו נמנעים מלפגוש את מושאי הבושה שלנו, ולהחדיר לתוכם אוויר צח וקצת תנועה.
לא פעם, בושה היא בעיה בסיסית בטיפול, משום שהבושה של המטופל מהדהדת בחוויות הבושה של המטפל. כך נוצר בחדר איחוד כוחות שפועל להדחקה מצד אחד, ולדיכוי של חשיפת חוויות הבושה מן העבר השני. שני הכוחות מרחיקים אותן מלהתגלות, מלהיות נחקרות, מלצאת לאור ולשחרר אותנו מעולן.
קשר השתיקה ביחס לבושה מאפשר יצירה של כדור דחוס של אנרגיה, של הרגשות, ללא תזוזה או נשימה. גוש מוצק כמעט, שבכל פעם שאנחנו נתקלים בו אנחנו חווים תחושה של רתיעה, של הרחקה. גוש זה בדרך כלל חסום גם לנגיעות
החרדה, מטבעה, היא מנגנון אזעקה. היא צועקת "לא לשם! להתרחק משם! שריפה!", ואנחנו בדרך כלל מקשיבים לה, ואכן נמנעים, ואז, לרגע, היא נרגעת. כך נוצר מעגל של הימנעות, בו החרדה דוחקת פנימה, למטה, את התכנים שהעלו את הבושה. זהו מעגל סגור, שכדי לפרוץ אותו אנחנו בדרך כלל זקוקים למישהו חיצוני: למורה, למטפל, לאהוב, למישהו שאנחנו יכולים להרפות אתו, לסמוך עליו ולשאת את החרדה. זה כבר עניין לאמיצים. לשאת את החרדה זה לא דבר טריוויאלי.
הפסיכותרפיסטית רבקה הראל, שאת הרצאתה שמעתי לאחרונה, אומרת שכאשר סיפורי הבושה נפתחים, מתפתחת חמלה. ניסיוני מאשר את זה: כשאנחנו מאפשרים לסיפורי הבושה לצאת אל העולם, הוא מאיר עליהם מאורו, והתוצאה היא חוויה של חמלה. לעתים היא מלווה בשברון לב, לעתים בדמעות על הכאב שבעולם, שגם אנחנו חווינו תחת עולה של הבושה.
החמלה המתפתחת מופנית לא רק אל עצמנו ואל עולמנו הצר, אלא גם אל העולם שמחוצה לנו. לא פעם עינינו, שהיו מופנות פנימה, כמעין מגדל שמירה על הסודות, מתפנות להסתכל החוצה ולהיפתח אל מה שאפשר לראות שם: את האחר, את סבלו, את כאבו, את הקשיים שלו ואת המחיר שהוא משלם על סודותיו שלו.
אנחנו מכירים לא מעט תרגולים שמקדמים חמלה. הידועה מביניהם, אולי, היא מדיטציית המהטה הבודהיסטית, בה אנו מבקשים תחילה עבורנו ועבור היקרים לנו, ובהמשך גם עבור המעגלים הרחבים יותר בעולמנו - עד לאויבינו, אושר, שמחה, הנאה ובריאות.
תרגול הלב מרחיב אותו, ותרגול של חמלה מפתח את שריר החמלה והקשר אל העולם, שהרי זה רק המיינד שלנו שטוען בתוקף שאנחנו נפרדים ממנו. והנה, מתגלה אופן חדש של תרגול חמלה: עיסוק בבושה שלנו יכול לרפא לא רק אותנו, אלא גם את סביבתנו, את עולמנו. אלא שכאן יש להבחין: החמלה מתפתחת דרך העיסוק המרפא בבושה, לא זה המשחזר, המתפלש בעצמו והמתחפר.
מהו ההבדל בין השניים? במקרה השני אנחנו עוסקים בחוויית הבושה עצמה, מבלי לשחרר את מושא הבושה. אנחנו מסתירים אותה, ופוגשים אותה עם הזדהות ("אני לא יכולה לדבר על זה"), שיפוט ("יש דברים שפשוט אסור לחשוב או להגיד אותם"), נוקטת עמדה ("את הכיעור של הגוף שלי באמת אף אחד לא יוכל לשאת"), מתחבאת ("אין סכוי שמישהו יוכל לקבל אותי עם הסוד הזה") ונפחדת ("אז כדאי שאשמור מרחק ולא אפתח את עצמי באמת").
מה שנראה הוא אדם מבויש, שעסוק בהסתרה שמובילה להסתתרות, בהימנעות מהחיים ומקשר, כדי שלא לסדוק את חומות הבדידות שהבושה מייצרת. עיסוק בונה ומרפא בבושה בא מפרוק שלה, מהתבוננות אמיצה, אמיתית ונכוחה, וממפגש עמה ועם הסודות שלה. מפגש פנים מול פנים, מכאיב ובוטה, אבל מפגש. איזה תרגול תכלול גישה שכזו?
עיסוק מרפא בחמלה, או ריפוי דרך בושה, יכול להתרחש בינינו לבין עצמנו; לבד, או עם מטפל; בכתיבה, עם חברים, עם קבוצה. לא משנה. עיסוק כזה יאוורר את בוידעם הסודות שלנו, בכל דרך שמרגישה אפשרית או מתאימה לנו ולמי שאנחנו. זה יכול להיות כתיבת מכתב לאלוהים, או מכתב אנונימי למדור "יחסים", או לפורום. זה יכול להיות הליכה בים תוך דיבור עם עצמנו על מה שמביש אותנו; זה יכול לכלול דיבור עם מושא הבושה שלנו, או עליו, באופן פתוח, לא מאשים, מתבונן בעצמנו ובתגובות שלנו. בסיפורי הבושה שלנו. בצדדים האפלים, המכוערים, היצריים, המיניים, התחרותיים, המושפלים, הסודיים ביותר.
רוב האנשים זקוקים לחדר הטיפולים ואת מה שהוא מאפשר, ואת דמות המטפל, כדי להכניס רגל, שלא לדבר על לצלול פנימה אל מה שמרגיש כמו בוץ טובעני צורב וסמיך. אבל בדרך שלנו אל עצמנו, כשבארגז הכלים שלנו התבוננות, כנות, יכולת הסתכלות פנימה ואומץ, גם צעדים קטנים, קטנטנים, יומיומיים, יתחילו תנועה. יאפשרו לכמה מולקולות של אויר צח לחדור פנימה, אל תוך הגוש הדחוס של הבושה והאשמה, ולהתחיל להזיז עניינים שם בתוככי הקיבעון והשיתוק.
ובחזרה לעולם החדשותי: האם הפרקטיקה הזו יכולה להיות מיושמת על ידי גופים ממוסדים, דוגמת שירות בתי הסוהר? אם הכלא היה מקום שבו עסוקים פחות בענישה ובתיקונים, ויותר בריפוי, האם היינו רואים פחות התאבדויות? האם בתוך כלל הנעשה כדי לתקן את נפשותיהם התועות של הפושעים שלנו, יש מקום גם לעבודה עמוקה שתאפשר שינוי אמיתי, עמוק, יסודי ובלתי הפיך בנפש? זו לא שאלה של תקציבים וכוח אדם, זו שאלה של אמונה באפשרות הריפוי.
יעל לי (M.A בפסיכולוגיה קלינית), פסיכולוגית המתמחה באנליזה ביואנרגטית, מתרגלת ויפאסנה.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
