מודעות עכשיו: אלימות ראשונית
האלימות מתחילה בשפה, משום שהשפה מתחילה בפנים, היכן שהאלימות האמיתית, עמוק בתוך הלב עודנה משגשגת. גילבר רובננקו- דיין שוקל מילים
כך, באמצעות השפה, אנחנו לעולם איננו טובחים - מה פתאום! - ואנחנו איננו רוצחים. אנחנו? השתגעת?! אנחנו לא מענים אף אחד ואנחנו לא נבערים בשום אופן. תתבייש לך שאתה אפילו חושב את זה לעצמך! כל מה שאנחנו עושים, בסך הכול, אוכלים קצת בשר, קצת שניצל, קצת עוף. מה הבעיה עם זה?
כשאנחנו מצמצמים פוטנציאל אינסופי של וירטואוזיות וחופש להתהלך תחת כיפת השמיים למילים קטנות ומתקתקות כל כך כמו "ביצה קשה" או למילה פחוסה ואוורירית כל כך כמו "חביתה" – אנחנו לא רואים את הפלומה הצהבהבה, הציוצים הענוגים והחיוך המבויש שעומדים מאחוריהן. אנחנו פשוט לא מצליחים להרגיש את הלב הפועם של אחד מבעלי החיים הכי מתוקים שהנדסה הבריאה הנשגבת הזו שלנו, במיטב תבונתה.
האלימות הראשונה היא בשפה. לפעמים, כשאני חושב על זה, זה מרגיש קצת מוזר. איך אנחנו, העם היהודי, עם של ספר, של מילים ושל שפה מתוקשרת שירדה הישר מהעולמות העליונים – במשך שנים רדפו אותנו, הציקו לנו, טבחו בנו; במשך שנים עינו אותנו בפוגרומים, באונס ובביזה, וצרבו בנו מספרים אל תוך העור בעודנו חיים... וכלאו אותנו בכלובים... ושינעו אותנו ממקום למקום למיון שיטתי, להפרדת חלקים, לשחיטה... זה מרגיש מוזר, שאנחנו, קהים בחושינו ככול העמים נוכח זכותם הטבעית של כלל בעלי החיים באשר הם לחיות חיים של כבוד. איך הפכנו מנצרבי מספרים לצורבי מספרים? איך הפכנו ממשונעים למשנעים?
איני אומר שלא צריך לאכול בשר. אני טוען שבהחלט אפשר לגדל חיות באהבה, וכשהן מגיעות לפרקן (כמו תורן לתרום את חלקן בעסקת הברטר בינינו) – ניתן גם לשחוט באהבה, בכבוד, ביצירתיות כזו שמצמצת לאפס את הסבל. אבל זה כבר נושא בפני עצמו.
ניחא, אם אנחנו חושבים שאנחנו מתעללים רק בבעלי החיים שמדברים בציוצים ובפעיות, הרי שגם זו אשליה. אנחנו מקטינים פוטנציאלים של קבוצות אתניות בכך שאנו מכנים אותן "קבוצות אתניות". אנו עדיין אומרים "עבודה ערבית" ובכך מגחכים על אותם אלו שבנו ועדיין בונים את בתינו וכובשים את כבישינו – עם של בנאים! עם של סוללים! עם של עובדי כפיים מדהימים אשר בלעדיהם המדינה הזו הייתה אוסף של אוהלים וקדחת.
והנה כך הופך ברגע, אדם אינסופי, מלא
אז נאמר, אוקי, אנחנו חייבים לאכול. ונאמר, אוקי, חייבים להכות ב"אויב" או לפחות קצת להסתלבט עליו, מה יש, לא נורא, גם הוא מאכיל אותנו מרורים כל השנה. אך הנה אפילו לילדים שלנו, שאנחנו הכי-הכי אוהבים או הכי-הכי אמורים לאהוב ולכבד – הלוא גם אלה אינם "אנשים" בעינינו, אנשים שלמים ויפים וזכאי כבוד כמותנו. הם בסך הכול "ילדים". מה הם מבינים מהחיים שלהם?
בתור ילדים אפשר לצרוח עליהם "תסתום ת'פה אני לא רוצה לשמוע ממך יותר אף מילה", ובתור ילדים אפשר לשלוח אותם לפינת החדר להתבייש על שום שצחקו כשאנחנו הם אלה שחשבנו שעתה זה לא הזמן לצחוק. וגם אפשר להוריד להם פליק קטן, אם שום דבר מהדרמה שלנו טרם הוברר ועבר.
ובאמת, מה הסיכוי שילד, איש קצר וחלש בשריריו יחזיר לנו פליק? כן מה הם מבינים בכלל מהחיים שלהם ה"ילדים האלה" לעומת המבוגרים שאנחנו, הבוגרים והאחראיים כל כך? ומה בכלל "אישה" מבינה כשהיא נוהגת?
ומה בכלל "גבר" מבין כשהוא מנסה לעשות שני דברים ביחד? מה מבין "הפועל הזר"? מה מבינה ה"זונה"? מה מבין ה"שמן", ה"מכוער", ה"נכה"? מה מבין ה"משוגע"? מה מבין ה"ערס" ומה מבינה ה"אשכנזייה"? מה מבין "העולה החדש" ומה מבינים "פירות הים"?
כלום. הם לא מבינים כלום, שהרי, הם אינם "כמונו", ורק "אנחנו" מבינים. הם, מבחינתנו, בסך הכול מילים. הם מילים והם רעיונות, ועם מילים ועם רעיונות אפשר ומותר לעשות הכול, ככול העולה על רצוננו.
האלימות מתחילה בשפה, משום שהשפה מתחילה בפנים, היכן שהאלימות האמיתית, עמוק בתוך הלב עודנה משגשגת. תחת הבגדים המחויטים והבשמים והקרמים הצוננים, האלימות האישית של כל אחד ואחד מאתנו עדיין לוהטת.
והשפה מתחילה ברוח, כי אינך יכול לגעת בה. אינך יכול למשש אותה. היא כמו אוויר בלתי נראה. כמו בריזה קלה. ומתוך אותה "רוח הדברים" נולדים הרעיונות והלגיטימציות השונים, לעשות כך או כך, אל תוך המציאות שלנו, אל תוך האדמה. לכן כשאנו אומרים כאן "מודעות" או "רוח", אנחנו מתעקשים כל כך כי ההשלכות שלה – אין פרקטיות וחומריות ממנה. לכן אנו אומרים 'מודעות עכשיו'.
היו ברוכים לאחד.
גילבר רובננקו דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ. כתובת האתר: http://gilbarhealth.com/
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם