אימא גורו: החיבוק הראשון של דנה מרמור
גם דנה מרמור סברה שמי שמחפש גורו אבוד בעולם ורוצה שיגידו לו איך לפלס את דרכו בתוך הכאוס האנושי. ואז היא הגיעה לאשראם של אמה, האמא המחבקת, והתחילה לפלס משם את דרכה החוצה מהבלגן
אמא ותלמידה בחיבוק אמיץ
כמו רבים, שמעתי בעבר את המילה "גורו" ומייד הצמדתי לה את הסטריאוטיפ המוכר לי. הייתי בטוחה שמי שמבקש לעצמו גורו הוא ללא ספק אבוד בעולם, מחפש קצה חוט להיאחז בו: מישהו שיגיד לו איך לפלס דרך בתוך הכאוס האנושי.
אבל אני לא חיפשתי גורו. לא הייתי אפילו בכיוון עד שזה פשוט קרה מעצמו, כשבטיול הרביעי שלי להודו מצאתי את עצמי במדינת קרלה בדרום תת-היבשת, אצל אמה - האמא המחבקת. אתם בטח מכירים את זה: יצאתי לחפש את האתונות ומצאתי את המלוכה.
אני חייבת להודות שבתחילה חיפשתי אשראם ליוגה. כששמעתי על אמה החלטתי לבדוק מיהי. בדמיוני ראיתי אישה חמה ואוהבת שעומדת על מפתן האשראם ומחבקת כל אדם שמגיע, אך כמובן התבדיתי. בכפר דייגים קטן וצנוע הופתעתי למצוא אשראם ענק, מלא במאמינים לובשי לבן. השפות השונות, קולות הפעמונים, הריחות והחיוכים שקיבלו את פניי, הפגישו אותי עם תחושות שלא ידעתי קודם: חופש, שמחה ותחושה של ביטחון אמיתי.
ואז פגשתי אותה. אישה עם נוכחות ממגנטת, יחפה, לבושה סארי לבן. היא ישבה על כיסא בתוך מקדש גדול, מוקפת מאמינים רבים מכל קצוות תבל. לאחר הסטסאנג (שיעור רוחני) שהעבירה וצלחת האוכל האישית שחילקה לכל הנוכחים באולם, החלה לחבק את מי שהגיע באותו היום. עמדתי בתור לחיבוק וחשבתי לעצמי, מעניין מה ארגיש.
פשר העניין
כספקנית מדופלמת, התחלתי לחפש הסברים רציונאליים למה שראיתי מסביבי. חשבתי שלהודים כנראה אין פסיכולוגים ולכן הם הולכים לאמה, לקבל עצה טובה, חום ואהבה. השותפות שלי לחדר החלו להגיד דברים כמו "אמה עושה" "אמה נותנת שיעורים ומראה את הדרך". הן נראו לי שפויות לגמרי, ולמרות זאת שאלתי את עצמי, האם כולם משוגעים ואני הנורמלית היחידה? מה נסתר מבינתי?
החיבוק הראשון לא הרשים אותי במיוחד משום שהייתי כלואה בתוך הרציונאל שלי. חיכיתי למשהו גדול יותר. ובכל זאת, משהו באינטואיציה אמר לי להישאר ולבדוק יותר ביסודיות, ללא דעות קדומות, מה פשר העניין: כיצד זכתה האישה הזאת להכרה כה גדולה?
במהלך השבועיים הראשונים לשהותי באשראם שקלתי פעמים אחדות לארוז את חפציי, לברוח ולהמשיך בטיול. הרי לא תכננתי לבלות את כל זמני בתפילה, במדיטציה ובשיעורים רוחניים. אבל אז חלחלה בי ההבנה הידועה, לפיה "המורה קורא לתלמיד כאשר זה מוכן". פתאום נפל לי האסימון כי לא סתם קראה לי אמה לבוא אליה. היא קראה לי משום
שסופסוף הייתי מוכנה לעבודה אינטנסיבית עמוקה, להתעוררות ולשחרור.
אמה מעניקה דרשנים (חיבוקים) פעמים אחדות בשבוע. בכל חיבוק נוסף הרגשתי כיצד הלב שלי נפתח עוד עוד - תחושה פיזית שלא נתקלתי בה לפנים. בהדרגה נשרו שכבות של מגננות שצברתי במשך שנים. הן התקלפו ונשרו, ובמקומן התחלתי להתקרב בהדרגה אל עצמי ולאהבה ללא תנאי. התחושה היתה דומה להתעוררות מחלום מתוק: הצחוק והבכי, הטוב והפשטות התגלמו בכל דבר.
בהדרגה גיליתי כי השותפות שלי לחדר צדקו. אמה נותנת כל הזמן ולכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך. כך, מצאתי את עצמי במהלך ויכוח סוער עם בחור גרמני. סיפרתי לו שהסבים והסבתות שלי איבדו את משפחותיהם בשואה, וכי אני משלמת על ההיסטוריה הזאת מחיר יקר. הבחור סיפר לי כי גם הוא שילם את המחיר - מהכיוון הנגדי, כנכד לסבים ששירתו בצבא הנאצי. הוא סיפר שאני לא יכולה לדמיין כיצד הוא מרגיש עם העובדה הזאת. חשתי שנקלענו למעין מלחמת אגו, בה אני האשמתי אותו בקורבנוּת ובנרדפות של העם שלנו.
כמו פרחים ברוח
דנה מרמור. ידעתי בביטחון שהיא האימא הרוחנית שלי צילום פרטי
זמן קצר לאחר העימות בינינו גילינו כי איש מבוגר החי באשראם הלך לעולמו. הלוויה התקיימה בנוכחות רבים. הופתעתי לגלות עד כמה הטקס ההודי שונה אך גם דומה לשלנו. אמה מלמדת כל הזמן כי כולנו שווים, ומתייחסת לכל אדם כאילו היו ניצוץ של אלוהים. צעדתי בתהלוכת הלוויה עד שהגיעה לחלקת חוף מדהימה השייכת לאשראם. שם הספדנו את המת בשירה, שלאחריה שרפו את גופתו.
הטקס הזה היה סימבולי מאוד: איש מת מונח בתכריכים, הוא עולה באש ואז חוזר לאדמה. ילדים קטנים נכחו בלוויה. חשבתי לעצמי, איך מראים לילדים הללו את המוות מבלי להסתירו? ראיתי את הבחור הגרמני בקהל. לראשונה הבנתי את המשפט "מעפר באת ואל עפר תשוב". הרגשתי שאני מודה לאלוהים על שהוא מאפשר לנו לחיות את חיינו, לקבל ולתת את שאנו זקוקים לו, ובאחרית ימינו לעזוב.
למחרת, בשיעור הסאטסנג, אמה דיברה על השואה בהקשר של אגו ודיקטטורה. כיצד לקח אדם את השלטון לידיו וביקש לשלוט על העולם בדרך הרסנית, מדכאת ודורסת תוך יצירת היררכיה פתולוגית. היא דיברה על כיבוש ונכבשים ואמרה שאל לנו לחוש נרדפים או קורבנות, מאחר שאנחנו הם אלו המכוננים את חיינו.
אז כבר ידעתי בביטחון שאמה היא האימא הרוחנית שלי, המורה שלי. מאז קרו לי אירועים מסוג זה שוב ושוב. בזכות הקרבה לאמה אני יודעת בוודאות שהדברים שקורים לי הם מעבר לצירופי מקרים. ואמה נמצאת שם, בכל רגע ובכל דקה, יודעת הכול וקשובה לצרכים של תלמידיה.
אמה, שכבר חיבקה מעל 29 מיליון אנשים מכל רחבי העולם, מאמינה כי האהבה היא הדרך לשלום ולחמלה ביקום. האהבה היא שמשחררת אותנו מהאגו שכובל אותנו לדפוסים ולאמונות השייכים לעבר, ואנו לא זקוקים לו עוד. היא מלמדת כיצד להתבונן על היופי שבכל דבר, בכל אותם דברים שהיקום נותן לנו במתנה. חולי וסבל בעולם הזה הם תוצר של חיים קודמים, ואותם ניתן לשנות באמצעות חיים נכונים בעולם הזה. הם כוללים נתינה, עזרה לזולת וחמלה. אמה מלמדת כי יש לקבל את ההווה כפי שהוא, מבלי להילחם בו: לזרום כמים בנהר ולא להיאבק בו. הדרך שלנו בטוחה ואנו בידיים טובות.
כך אני מרגישה מאז שאני מכירה את אמה. באשראם למדתי את טכניקת המדיטציה שאמה מלמדת, תרגול אותו אני משתדלת לעשות מדי בוקר. הוא עוזר לי להתנער מאותן מחשבות מעיקות, המחשבות האוטומטיות שקופצות שוב ושוב לראש. למדתי לשלוט בהן וליצור סדר ושקט בחיי.
אמה מסתובבת בעולם ומפזרת את משנתה כמו פרחים ברוח. לישראל היא טרם הגיעה, אך אנו תקווה שיבוא יום וגם זה יקרה. אך תלמידה הבכיר, סוואמי שובמריטה מגיע לכאן מדי שנה, בתחילת דצמבר, כדי ללמד את תורתה ואת שיטת המדיטציה שלה. אני מזמינה אתכם לבוא ולשמוע, לפתוח את הלב ולהיות כמו דבורים המתענגות על הצוף. אני אהיה שם.
דנה מרמור היא מטפלת בפסיכודרמה העובדת עם מתמודדים עם מחלות נפשיות ועם ילדים מעוכבי התפתחות. בעבר שיחקה בתוכניות טלוויזיה. סוואמי שואבמריטה יבקר בישראל בין 3-7 לדצמבר ויקיים מפגש מדי יום.פרטים נוספים
NRG ניו-אייג' פוצח בפרויקט מיוחד ומזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במיילטקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גםפרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
