לעולם לא ארכוב שוב על סוס: יומן מסע במונגוליה
אדם שחף וחבורתו ממשיכים את מסעם במונגוליה, פוגשים אמן שתיין וילדת גומי, מבקשים מים ומקבלים וודקה, ומנווטים אל המקום הלא נכון. פרק שני ביומן מסע לא מצחיק
נחתנו באזור המפל בשעת ערב מאוחרת. אני חשתי מעט מבולבל בעקבות הנסיעה המטלטלת. הצטיידנו, התמקמנו, בנינו אוהל. ארוחת ערב הכנו בסיועם האדיב של קבוצת סטודנטים לאמנות אשר טרחו להביא עמם תנור גחלים נייד למחצה.
בבוקר המחרת עוד נשארתי מעט שפוף, תחושה זו התלוותה להליכה למפל עצמו, אך ברגע שתמונתו נצטלמה בעיני, ידעתי בדיוק מה אני צריך. ירדנו למטה, שם התפצלנו - גלי לקחה לעצמה רגע לצייר, נועה ואני פנינו לבריכת המפל הגדולה. חיש קל פשטתי בגדי וקפצתי פנימה. המים היו, טוב, קרים. מעולם לא הצטיינתי בסיבולת גדולה לקור, והפעם הזו לא היתה שונה מאחרות. כפי שנכנסתי כך יצאתי, חוץ מהעובדה שהרגשתי רענן ומצויין. בהליכתי להטיל מימי בעודי לבוש תחתונים בלבד שמעתי מישהו קורא בשמי מרחוק: היו אלו המקסיקניות שפגשנו יום לפני ועשו עמנו חסד.
התכנית המקורית הייתה לעזוב באותו היום, אבל מפגש מעניין עם אמן מקומי, שנדמה שתמיד נמצא בגילופין, שינה אותן. הוא הזמין אותנו לקונצרט שהוא מעלה בשעת ערב. גלי נדלקה על הרעיון, נועה התנגדה, אני הייתי חלוק. בסוף נטיתי לתשובה חיובית, שכן הובילה אותי המחשבה כי יום מנוחה נוסף לא יכול להזיק.
מבורכת הייתה ההישארות. גילינו פינת חמד קסומה בין שני קירות סלע, מים צלולים זורמים ביניהם, וסוסים יגעי חום רוחצים. נוסף על הגילויים והמנוחה גם ההופעה הייתה מוצלחת. בכלל, היה נדמה שיום זה תוכנן בקפדנות. מייד אחרי שסיימנו שיחה עם שני אנשי צבא שכמעט וסיפקה לנו הסעה למחוז חפצנו, הגיע האמן שהזמין אותנו להופעה קודם לכן והזמין אותנו ללון אצלו. מצידנו לא היססנו. היה לנו מספיק זמן בדיוק להכין ארוחת ערב ולאכול אותה ולהגיע לקונצרט.
הקונצרט התגלה כמופע של אדם אחד, מלווה לפרקים בהופעה של ילדת גומי או בילד מוכשר שניגן על כלי קשת מונגולי מסורתי. הייתה זו שעת בין ערביים יפה, והשירה כן נגעה במקומות הנכונים. חשתי בר מזל על כך שהתגלגלתי להתרחשות הזו. אחזתי בתחושה שאני פשוט לא יכול להפסיד. לא משנה מה אני עושה - בין אם אני מחליט לעזוב מקום מחוסר סבלנות ובין אם אני מחליט להישאר
ולמרות כל אלה, הרי זו תעודת עניות לטבע האנושי שגם הפחד הוא חלקו, שכן כאשר יושב אני לכתוב בלילה את זכרונותיי ושומע את מארחנו, האמן האדיב, אני מדמיין באילו דרכים הוא עתיד בדקות הקרובות לגזול את רכושנו ואף את חיינו וזכרונותינו. בסוף, העייפות גוברת ואני נרדם. זה די מצחיק שמחשבות אלו חולפות אצלי בראש, כשם שמתאר אני שצפות הן במודעות כולם, וזאת למרות שהחוויה עם האדם שפגשנו, וההיכרות הקודמת עמו, היו חיוביים.
לשינה קדם ערב שירה בציבור, שהוכיח שהבאת מילות שירי גזוז הישנים אל הכתב השתלמה בהחלט. מה שהתחיל כפיזוז המשיך כשירה מתפרצת וחסרת מעצורים בתוך האוהל, כמעיין המתגבר. ערב מוצלח לכל הדעות. סוף השירה הביאה עמה פרץ געגועים ראשון שחוויתי למה שנשאר מאחור בארץ: האנשים, האוכל, העברית.
יצאנו לדרך בבוקר של יום שלישי, פנינו לקראת מנזר בהרים, מרחק ארבעים קילומטרים. עיקר הדרך ביום זה נעשתה ברגל, להוציא טרמפ עם מיסיונר גרמני. פתחה את ההליכה התרחשות סוראליסטית שנבעה ממפגש עם תיירים איטלקים, כמו שקורה תמיד שפוגשים את בני איטליה בדרכים. זוג רכבי מיקרובוס סובייטיים נע לכיווננו והחל להאט. מתוכו יצאה חבורה נכבדת של איטלקים אסליים שמשום מה הפגינו התהלבות רבתי ממפגש עם אנשים שהולכים עם תיקים על הגב. הם הרעיפו עלינו חיבה, נשבעו שאנו אנשים יפים, הצטלמו אתנו, ואחת אף הגדילה לעשות והצמידה בוסה רטובה ללחי של כל אחד ואחת מאתנו. כשביקשנו מים הם הלעיטו אותנו בבקבוקי מחצית הליטר, והוסיפו סלט טונה משומר בפחית. במה זכינו לחיבה שכזאת איני יודע, אבל הייתה זו חוויה משובבת נפש.
ההליכה הממושכת לאורך העמק המקסים הייתה מתישה במקצת. פגשנו בבחור מקומי רכוב על אופנוע שהכווין אותנו אל עבר המנזר. שעתיים אחרי כן פגשנו בו שוב, למזלנו, בדרכו חזור, והוא חידד את הכוונתו, כנראה באופן אפקטיבי ביותר, כי שינוי הכיוון הביא לשינוי מהיר יחסית בנוף, ונדמה היה על פי המפה שבכיוון הנכון.
הטיפוס בן עשרים הדקות במעלה גבעה ירוקה חשף בפנינו עמק מרהיב, שצורתו משורטטת קווים עדינים, כולו מזמין ללכת בתוכו. השמים מנגד מעוטרים בשמש מערבית הנוטה לשקוע. שלוש בקתות בודדות פזורות במרחביו, ובינן דמויות זעירות של חיות מרעה: יאקים, סוסים וכבשים.
נוצרה התלבטות לגבי המשך האירועים. אני אמרתי להגיע למנזר, אפילו במחיר הליכה בחושך (פחות מציאותי), גלי ונועה אמרו לאחת הבקתות שנדמו כנטושות, ולישון. שלושה פרשים שהתקדמו לעברינו מהמרחקים קטעו את הדיון ובהמשך גם היטו אותו למקום אחר לגמרי. המלאך הרכוב שפגשנו לא מכבר היווה צלע מהשלישייה, שהתברר מעל לכל צל של ספק שמטרתה הייתה אנחנו. הבקתות מלאות נחשים ויהיה קר בלילה, היה המסר המקרטע שהיה חשוב להם שנבין, בואו תשנו אצלנו ולמחרת היום תגיעו למנזר רכובים על סוסים. הבנו שהמידע שניתן לנו בדבר הבקתות היה מעט מסולף, אבל אמרנו יאללה. מיקוח קצר שבסופו שני הצדדים מרוצים הביא אותנו להתארח אצלם בלילה. האמת - על פי מבטי הציפייה שלהם לסגור את העסקה, היינו יכולים לרדת במחיר אף יותר, אבל כולנו חכמים בדיעבד. מותשים היינו בסופו של יום ההליכה הממושך ביותר עד עכשיו. את המעט שהציעו לנו לאכול ולשתות טרפנו כהרף עין. מעט זמן בילינו בנסיון לתקשר עם המשפחה שאירחה אותנו, וצללנו למחוזות השינה.
העמסנו הסוסים ויצאנו לדרך. בדקות הראשונות חשתי שטוב ששכרנו סוסים. יותר לא תרדוף אותי המחשבה האם לקחת או לקחת סוס במונגוליה. ברור שלא אקח. אמנם מתקדמים מעט יותר מהר מקצב הליכת אדם, אבל זאת לא פעילות מעניינת במיוחד, ובטח שלא שווה את המשאבים המושקעים בה. זה היה נכון לאותן דקות בהן המדריך שיצא עמנו סירב לאשר לי להאיץ. בקשה חוזרת הכריעה את הכף לטובת הכיף. חופשי על המנוע, אמר לי המדריך וחופשי על המנוע חשתי. חבטת עקבים בצלעות הסוס כמוה כלחיצה על דוושת הגז ברכב. מדובר בבהמה חזקה.
לא חשבתי שבמצב דהירה הסוס עד כדי כך מהיר. מהר מאוד הרוח המתנופפת בשערי העיפה את הכובע לאלפי עזאזל ומזל שהמדריך היה שם כדי לאסוף אותו. כמה שעות של רכיבה, למרות הכיף, לא שינו את דעתי - ברור שלא אקח שוב סוס במונגוליה. מדובר בחוויה המזככת את הנפש באמצעות כאב אדיר בישבן, ובשוקיים המתחככות ברצועות תושבות הרגליים.
סיום הרכיבה מלווה היה בהתעכרות מזג האוויר. כדרך נס הזלעפות ירדו מן השמיים רק אחרי שסיימנו לפרוק המטען מהסוס. אצנו לתפוס מחסה במבנה עץ מהוה שעל פי הבחנתנו אכלס סמינר נודד של ילדים המועדים לחיי נזירות. מה טובה הייתה תחושת היובש והחום בתוך הבקתה העלובה בזמן שקוטרם הממוצע של גושי הברד שנפלו מהשמיים היה כשל כדור פינג פונג.
מזג האויר הזועף התפוגג באותה המהירות שבה הגיע. טיפסנו למנזר שעמד לרגלי הנקודה הגבוהה באזור. מנזר זה נהרס בתקופה הקומוניסטית, בה הבודהיזם נרדף על ידי השלטונות האדומים, ושוקם בתחילת שנות התשעים, לאחר השלמת המהפכה הדמוקרטית ששורשיה נעוצים בהתמוטטות הגוש הסובייטי. למען האמת - הוא לא היה ממש לטעמי. יפים היו ציוריו השונים של בודהה על נגזרותיו השונות, אני באמת לא מבין גדול בנושאים אלה, אך בעיני המקום היה מצועצע לגמרי. לא שונה, האמת, ממקומות קדושים לכל דת. נקודת שיא הגובה לעומת זאת הייתה שווה את המסע, ושני הדולרים ששילמנו בעבור הכניסה למנזר.
עזבנו את המנזר בחיפוש אחר הערוץ שיוביל אותנו לנחל שברגע שנגיע אליו נוכל לזרום איתו מערבה. היציאה הייתה מלווה בהתעלקות מסויימת של משפחה עירונית מאולן באטר עם אבא בעל חוש הומור לא מוצלח במיוחד. שמח הייתי להימנע מהמפגש, מה גם שהוא האט אותנו ומיהרנו להגיע לערוץ לפני רדת החשיכה.
ההליכה ביער הייתה מלבבת. טרם הלכתי ביער צפוץ שכזה, אדמתו רכה מרקבובית, מה גם שהיה זה גיוון מסויים בעבורנו, שהליכתנו עד עכשיו הייתה אך ורק בשטחים פתוחים. שעה וחצי בתוך היער, והגענו לערוץ אליו קיווינו להגיע. שמחה רבה. מבנה עץ נטוש שמשמש מגורי בהמות בחורפים הקשים קרץ לנו מרחוק ומי אנחנו שנסרב.
דיון התפתח בדבר מיקום לינתנו - בין אם במבנה הנטוש בו הייתה בקתה סגורה ובתוכה דרגשים לא נוחים בעליל, ובין בסככה המגינה מטפטופי שמיים ומשלושה כיווני רוח. לא יכולתי להסכין עם לינה בבקתה, והאמת, לא מסיבות הגיוניות ביותר. בדמיוני, מקומות סגורים מאור במשך כל שעות היממה מאכלסים יצורים אפלים שכדאי להישמר מהם. כן שווה לציין שבבקתה היה קן צרעות לא קטן. הפצרותי קיבלו מענה ולבסוף לא ישנו שם. היום הסתיים בערב מוצלח ועוד ארוחה מוצלחת בניצוחה של גלי, שטוענת שבמטבח רגיל היא לא מסתדרת, וכוחה טמון בארוחות מדורה.
יקיצה טבעית פתחה את יום המחרת. התחלנו ללכת בשתים עשרה בצהריים, צורה לנו. הליכה לא ממושכת הביאה אותנו לביתה של משפחה מכניסת אורחים ולא בכאילו. פרט לדברים הרגילים, טרחה בעבורנו המטריארכית ועשתה לנו סיור מפורט, החל בחליבת סוסים וכלה בזיקוק וודקה מונגולית. אמנם דיברה רוסית האשה (גלי ונועה יודעות), ולמרות זאת כאשר ביקשנו מים קיבלנו וודקה. עד כדי כך היא הייתה בסדר, שכאשר התבהר הקצר התקשורתי היא התעקשה שנישאר עם הוודקה. לא יכולנו לסרב. מעט ידענו כי הוודקה תמלא תפקיד חשוב בהמשך.
המשכנו מערבה בערוץ גדול, שבשלב מסויים, על פי המפה, דרושים היינו לחתוך ממנו צפון מערבה לתוך ההרים. הדבר היה נראה פשוט אך התגלה כמסובך למי, ואפילו הביא אותנו למצב דחוק. השאלה אם כן הייתה איפה לחתוך צפון מערבה. הלכנו על שיטת הבערך, האומדן, שהיא שיטה פחות מוצלחת באופן כללי. אמרנו שבמקרה הגרוע ביותר תמיד אפשר להמשיך מערבה עד שנגיע לערוץ גדול שיקח אותנו צפונה. מבולבלים? גם אנחנו היינו. סתם. באותם הרגעים היינו בטוחים במיקומנו. הטעות הייתה לעלות להרים ללא מילוי מים. הטיפוס ארך זמן, ונערך קרוב לשעת בין ערביים, ובסופו מצאנו עצמנו במצב שאיננו בטוחים במיקומנו על המפה, וליטר מים אחד בלבד מצוי באמתחתנו.
ואיך נבשל? כבר עמדנו לוותר על הבישול כי, נו, לא נתחיל את יום המחרת עם שליש מחצית הליטר לכל ראש. ברגע של הברקה נועה הציעה שנבשל אטריות עם וודקה. גלי ואני נדלקנו על הרעיון ויישמנו. תקלה זו הביאה אותנו לאולי הארוחה הטעימה ביותר עד כה בטיול. עד כדי כך טעימה, שאם הולך הייתי ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב ונתקל במקום שמגיש כאלה לוקשים מבושלים בטיפה המרה, הייתי קונה ללא היסוס, גם אם צריך הייתי למשכן סוס. כבר אי אפשר עם אלה שכותבים בחרוזים.
הדרמה חלפה לה כלא הייתה ביום המחרת, עת נתקלנו שוב באנשים. מראה האוהלים המסורתיים באופק היה הקלה כלשהי. סופו של יום זה לווה בתחושה אופטימית במיוחד: מים רבים היו ברשותינו, שוב חשבנו שאנו יודעים איפה אנחנו, צעדנו לוו בשמש נעימה, מוקפים עצים היינו, שרנו שירי ארץ ישראל הישנה. מבנה עץ נטוש ללון בו סיכם את היום יפה.
כבר ציינתי מראש שבסוף היום הקודם רק חשבנו שידענו היכן אנו נמצאים. קו אופק עטור מבנים כפריים לנגד עיננו כעבור שעת הליכה העמיד אותנו על טעותנו - לא היינו אמורים לחזות בכזה אלא ביום המחרת. תשאול קצר את המקומיים הראה שמיקומנו כעשרים וחמישה קילומטר מזרחה לאיפה שחשבנו שאנחנו. בקטנה כמו שאומרים, ומי יכול להאשים אותנו, כולה חמישה סנטימטר על המפה המזורגגת. שם המקום אליו הגענו: טובשורלק.
מעז יצא מתוק. טעות זו הביאה אותנו למפגש מאוד מעניין ומעורר השראה, שלא לדבר על נוח ומפנק בצורה יוצאת דופן שזה מה שבאמת היה חשוב. מסתבר שהאדם עמו בחרנו להיוועץ היה שומר חצרו של מיסיונר אמריקאי בשם ריק וורנר, שחי במונגוליה כבר שש עשרה שנה. ריק היה מאוד נפעם מנוכחתנו, מסתבר שטיילים עם תיק על הגב אינם מחזה נפוץ במונגוליה, וכפי שציינתי לפני, הוא חי פה כבר זמן מה. בלבביות שטרם חשנו כמותה במונגוליה הוא הזמין אותנו לביתו לכמה זמן שנרצה, כולל מקלחת, ארוחה חמה, הכל. אלו שירימו גבה לנוכח פירוט הדברים הללו, שהם לחם חוקם יום יום, חייבים להבין שזרם המים החמים שניקה את עורנו יצא מהברז וירד בביוב אי שם בסוף הכתבה הראשונה שפרסמתי, באולן באטר. אחרי הארוחה והמקלחת החלטנו להישאר ללילה. הציעו לנו - לא נסכים? השהות במקום היתה מרתקת. מודה שהיו רגעים שחשבתי לומר שהיה נחמד איתם, אבל אני רוצה להישאר עוד כמה ימים.
ריק הוא מסיונר נוצרי. זה הכח שהניע אותו לעשות כל מה שעשה עד כה, ומדובר בהישגים מרשימים. נדמה לי שהאתגר בהפצת הנצרות הביא אותו למונגוליה מלכתחילה, ארץ בה רק הבודהיזם קיים. נפילת הגוש הסובייטי והמהפכה הדמוקרטית אפשרו את בואו. אני חושב שעד השיחה הראשונה איתו לא הבנתי כמה מונגוליה היא ארץ שקשה לחיות בה.
האקלים היבשתי של מונגוליה אומר קיץ חם וחורף קר מאוד, מינוס ארבעים קר. מטר וחצי לעומק קופאת האדמה, כמעט בלתי אפשרי להתקיים מחקלאות גידולים. הטמפרטורה הממוצעת השנתית באזור עומדת על אפס מעלות. לעתים הקושי נובע משילוב של חורף קר וקיץ יבש. אם הצאן והיאק לא ישמינו כתוצאה מקיץ יבש ודל במזון, הם לא יישרדו את החורף. לפני שמונה שנים חורף אלים רדף קיץ יבש ושבעים אחוז מבהמות האזור מתו בשלב מוקדם של העונה, מותירות משפחות רבות בסכנת רעב.
מאוד התרשמתי מהבית אותו הוא בנה. הרבה חכמה אנושית, לפי דעתי, באה בו לידי ביטוי. הקירות העבים מלאים נסורת המבודדת את הקור הנורא, לוחות העץ העוטפים את הקירות חתוכים בזווית המונעת כניסת אוק גם לתוך הקיר. מערכת חימום מרכזית מבוססת קיטור ומחולקת לשלושה מדורים מחממת את הבית, הגראז’ והחממה. ניקוז הגגות משמש למי השקייה. באזור זה לא יורדים יותר משמונים מילימטרים בשנה מוצלחת.
החיים הם מה שקורה שעה שאתה מתכנן תכניות אחרות, ג’ון לנון, אלף תשע מאות ארבעים - אלף תשע מאות שמונים, ממחיש בצורה פנטסטית את השתלשלות האירועים שהביאה אותי למקום הזה: חשבון הג’י מייל שלי היה צריך להינעל כדי שלא אוכל ליצור קשר עם מטייל ישראלי שהתכוון לקחת את הרכבת הלא ישירה לאולן בטאר, ואי הבנה שלי איך לקנות כרטיס כזה הביאה אותי לעלות על רכבת ישירות לבייג’ינג. לא תכננתי להגיע להוסטל בשם הגולדן גובי, ובכל זאת הגעתי לשם, פשוט כי הם שלחו אנשים שיסיעו להוסטל אורחים פוטנציאליים. אילולא כל אלה לא הייתי פוגש בגלי ונועה ויוצא איתן להרפתקאות. בזמן ההליכה על פי המפה שורה של טעויות ניווט שמה אותי במפתן בית זה. אני מניח שכשסיפרתי את זה לריק סבור היה הוא שמדובר בהתערבות כלשהי של המופשט.
צהרי יום ראשון ופנינו מועדות לטסטסרלג. הליכה ממושכת וטרמפ על מטענה של משאית ריקה (מומלץ בחום לכולם) הביאה אותנו לא רחוק מטסטסרלג. טרמפ נוסף על משאית קלה בשליטתו של מונגולי בהיר עיניים חבוש כומתה הפגישה אותנו עם רודריג ומולי, הולנדי וסינית שאיתם בילינו את השבועות הבאים.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתאות החבורה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
