בלב אוהב וישבן כואב: יומן מסע במונגוליה
אדם שחף וחבריו ממשיכים את טיולם במונגוליה ומגיעים לאנשי הטסאטן, המגדלים איילי צפון. הם מבינים חמדנות מונגולית מהי, דוהרים על סוסים ומשלמים את המחיר. יומן מסע מצחיק
באיחור מונגולי אופייני צץ מדריכנו חבוש כובע מונגולי אופייני לא פחות, שפיץ מזדקר ממרכזו. אמרנו שש בבוקר ולחצנו יד. הוא הגיע בשמונה וחצי, בלי דרמה. איחור זה רק היתוסף לתחושת ה"דופקים אותנו” המדכדכת. ערב לפני ביקשנו לדעת כמה טוגרוג יישפכו על נסיעה למורון, ונענינו שלוש מאות אלף סך הכל, כלומר מאה דולר לאדם פחות או יותר. לשם השוואה, אני חכם דיו היום בכדי לומר שנסיעה בת יומיים וחצי ברכבת הטרנסיבירית מרחק של אלפי קילומטרים מאירקוצק לחבארובסק עולה כמעט אותו דבר.
אל הדרך יצאנו בקצב מתון. עת עזיבתנו את תחומי העיר החל הסוס עליו רכבתי לשעוט קדימה, כאילו שדעתי בנושא אינה נלקחת בחשבון. נדרשה משיכה חזקה במושכות על מנת לרסן פרא זה. חציית הנהר הייתה אירוע ראוי לציון, מבוצעת על רפסודה גדולה הממונעת בכוח זרועו של אדם. במקרה שלנו הועמסו עליה עשרה בני אדם ועשרה סוסים.
היום הראשון, שנדמה היה שנמתח כנצח, כלל רכיבה בשעת ערב מאוחרת, ואל תוך הלילה. היה זה טיפוס על רכס שבאחד מעמקיו
בשעות הרכיבה האחרונות החלפתי סוס עם המדריך וקיבלתי אוכף מונגולי שגורם כאב נוראי בישבן ובברכיים - כאב אופייני לרוכבי סוסים טריים שאינם מונגולים. הכאב והקור הכניסו אותי להלם קצר אך מהר התעשתתי. הקמנו אוהל ואכלנו ארוחה זריזה, אטריות מהירות. לנו היה ברור שהמדריך הולך לישון עמנו באוהל למרות הצפיפות, דיברנו על זה לפני כן ביננו. לו היו תכניות אחרות. בזמן שאנו הרכבנו את האוהל הוא פרס לעצמו כמה שמיכות, הניח אוכף אחד כמשענת ראש וכך התכונן למנוחתו הלילית במקום גבוה וקר. כשהזמנו אותו לישון איתנו הוא סירב. המחזה חזר על עצמו בליל המחרת, כשגשם זלעפות שוטף ירד מן השמים. או שמדובר בעליונות גנטית, או שמדובר במרכיב סודי שיש בחלב יאק, אך את זאת אינני יודע להסביר.
דייסה סוג ב’ על הבוקר, ארגונים וממשיכים. רכיבה בת שעה וחצי על רכס יפהפה המעוטר בקרחוני עד, ירידה רגלית לצד הסוס במדרון לעבר עמק קטן שנגלה לעיננו, רכיבה קצרה נוספת ואנו במקום. אוהלי טיפי, ואיילי צפון בכמות שבה מעולם לא חזיתי מימי.
מדובר בחיה מרשימה. מימדיה אינם גדולים כפי שדמיינתי. באופן כלשהו חדרה לדמיוני המחשבה שאנשי הטסאטן רוכבים עליהם, אך אלו אינן בהמות לרכיבה. לפרטים הזכרים הבוגרים סט קרניים גדול עד כדי כך, שאני תוהה האם משקלן לא גורם נזק לחוליות צווארם. גדולות, מסועפות ומכוסות פרווה הן קרניהן של האיילים.
התארחנו באחד האוהלים וכובדנו בגבינה עשויה חלב איילה. האמת, שהיא לא כל כך שונה מגבינה עשויה חלב סוסה - מעט יותר טעים. שיחה שבורה קצרה ניהלנו עד שהגיעה אשה דוברת אנגלית. מאוד סיקרן אותנו לדעת היכן נמצאים כל הגברים של הכפר, מפני שבהגיענו לשם לא ראינו אפילו אחד. אנו דמיינו מסע ציד מטורף, אך היא השיבה שמדובר במסע תיירות. צריך להתפרנס.
כמו שהגענו כך עזבנו. ביום הרכיבה השני החלפתי סוס עם המדריך פעם נוספת, עקב חוסר נכונותו של הסוס שלי להמשיך הלאה. כנראה שצריך להיות ממש אכזר לסוס כדי להכניס אותו לתלם. משמעות החילוף היתה רכיבה נוספת על האוכף המונגולי, שמשמעותה היתה ישבן דואב, לא שנתתי לכך להשפיל את רוחי.
בהמשך הרכיבה ביקשתי מקאנסה, המדריך, שילמד אותי שיר עם מונגולי. חזרתי אחריו שורה שורה לפחות פעמיים, אבל זה היה כתוב בקרח. לא אזכר בשיר גם אם חיי יהיו תלויים בזה. בסוף יום הרכיבה קינחתי בנפילה מסוס מתפרע. ליפול מסוס, מתברר שזה לא נורא כפי שדמיינתי. אולי היה זה הדשא שסייע לבלום את הנפילה, או האדמה הרכה, אבל סך הכל הייתי בסדר. מעניין יותר היה מחזה הסוס בהפרעה. כמה כוח אצור בשריריה של בהמה זו.
חוזרים הביתה היום, או לפחות לתחנה הראשונה בדרך הביתה. בשעת צהריים סמוכים היינו לטסאגן נור, ואז חלה ההתרחשות המהנה והמענה ביותר בכל מסע הרכיבה הזה. לא יותר מחמישה קילומטרים נותרו עד הכפר ועננים החלו לכסות את השמים. אור השמש נמוג וגשם ירד בקצב מתחזק. האצנו בסוסים העייפים, כדי להגיע, כדי לחמוק מהגשם, אך ללא אפקט ניכר. ואז לפתע, הם החלו לדהור ללא הפסקה. בשלב זה עכוזי הפסיק לשדר כאב למוח, והתרכזתי בכאב הגב שנבע מהטלטול. לא משנה כמה ניסינו לעצור אותם, הם פשוט המשיכו. היתה זו דהירה ממושכת מלווה בגשם שכבר החל לשטוף, בברקים מבריקים וקולות רעם. דהירה הראויה לסיום מסע שכזה, לפחות כך אני הרגשתי. לא יודע אם היה זה הגשם או תחושת הסוסים שהמסע מגיע לקצו וכוח הגעגועים הביתה הוא שהניע אותם, אבל זה היה מוצלח. קשרנו הסוסים ונכנסנו לפונדק בו התארחנו.
לא יכולת לומר ג’ק רובינזון, וכבר מולי הצליחה לסדר לנו הסעה למורון, בפרק זמן שהותיר לנו מנוחה והתארגנות לנסיעה שעתידה להימשך עשר שעות. אין מילים בפי לתאר כמה אהבתי אותה באותו הרגע. רצוני להימלט מעיירה נידחת זו היה עז ביותר, ולא כי היה רע שם, זה פשוט שהייתי חייב לעזוב את מונגוליה בזמן. בישבן דואב שמלווה שמחה בלב אכלנו צהריים, והרבה.
בישבן דואב הייתה גם הנסיעה. היה זה ג’יפ סובייטי, המתיר מרווח רגליים מצומצם ביותר. נקודת האור הייתה הרגע בו הרשה לי הנהג לנהוג במקומו. כעבור עשר דקות החלפנו. קיבלתי את ההרגשה שהוא לא היה שבע רצון מתפקודי כנהג. בארבע לפנות בוקר הגענו למורון, ושוב באישון ליל, במחתרת, הקמנו אוהל, הפעם באמת באמצע העיר.
כמה שעות בלבד בילינו במורון, שכללו ארוחת צהריים נהדרת ומיקוח עם נהגים. חיפושנו אחר המחיר הזול ביותר הביא אותנו לנסיעה עם הנהג החמדן ביותר במונגוליה. את הדרך התחלנו בעיכוב של כמה שעות תמימות, וזאת כדי שהוא יוכל לטעון כמות נוסעים שתגרום לצפיפות ברכב שעלולה להעלות אסוציאציות קשות אצל כל יהודי.
מכה קשה לגאווה ספגתי על כך שאני סובל כל כך, ועוד משלם. שוב קניתי בזול ושילמתי ביוקר. מספר פעמים הייתי קרוב לרדת בזעם ולהסתדר באופן כלשהו, אך רודריג ומולי הורידו אותי מהרעיון, והזכירו לי שאני חייב להגיע לאולן באטר. אך לא רק שליליות חשתי. חשתי גם גאווה על ההישג האנושי שאני חלק ממנו, גם אם לא החלק שהייתי רוצה להיות. עשרים ואחד איש במיקרובוס סובייטי דורשים יכולת הנדסית, ראייה מרחבית, חוסר רגישות ורדיפת בצע ראויים לציון.
עשרים שעות ארכה הנסיעה המסוייטת, עשרים שעות של ישבן דואב, זכרונות הרכיבה עדיין מציקים, ולהם נוספת תחושת צפיפות שלא חוויתי כדוגמתה. בסוף זה עבר והייתי בסדר. רודריג הרגיע אותי ואמר שמנסיונו הרחב חוויתי את הנסיעה הגרועה ביותר, וכל נסיעה אחרת בטוח תהיה טובה יותר. נאחזתי בזה להתנחם. כן, הייתי מאושר להגיע לאולן באטר.
את התיקים זרקנו בגסטהאוס והלכנו לתחנת הרכבת. הם קנו כרטיסים דרומה ואני כרטיס לסוקבאטר, עיירת הגבול הצפונית של מונגוליה עם רוסיה. בהגיעני לאכסנייה גיליתי שהכל מסתדר בצורה אלוהית: בידי כרטיס רכבת במועד הנכון למקום הנכון, יצרתי קשר עם אדם המוכן לארח אותי בביתו באירקוצק (קאוצ’סרפינג) והכרתי בחורה גרמניה שבדיוק הגיעה מאזור בייקאל ויש לה המון מידע לתת לי על המקום אליו אני הולך.
משך זמן לא מבוטל ביליתי בחברתה ביום וחצי ששהיתי באולן באטר, ונפרדנו רק בתחנת הרכבת על הרציף. כנראה עתידים אנו להתראות בחבארובסק או וולאדיווסטוק, אבל את זה רק השד יודע. קניתי מצרכים דרושים לנסיעה, נפרדתי מרודריג ומולי ועזבתי את מונגוליה, בכוונה כמעט וודאית לא לחזור. אני מרגיש שחוויתי אותה מספיק.
רכבת לילה לסוקבאטר, העיר שנקראת על שמו של גיבור מהפכת העצמאות של מונגוליה המודרנית, מונית לאלטאן בולאי, עיירת הגבול לכלי רכב. אני חוצה את הגבול ברכבה של כנופיית מבריחי טקסטיל כושלת. אפילו השתתפתי איתם בהברחה כשהם ביקשו שאשים עלי ז’אקט ג’ינס מכוער. תחושת מתח ואי וודאות תוקפת אותי כשפקידת הגבול הרוסי משתהה עם החותמת. אולי כן צריך ויזה? אולי לא יתנו לי להיכנס? למה לא צברתי יותר מידע? לעזאזל, אין לי כח לחזור למונגוליה. הסתכלתי סביב ותחושת סיפוק והקלה הציפה אותי. הגעתי לאמא רוסיה.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתקאות החבורה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
