בואי, אש, הולכים הביתה
שריפה שמשתוללת בחוץ דומה לאהבה או לתשוקה גדולה מחוסרות בית, או אחיזה במציאות: הן עלולות לכלות. עמרי שאשא על האש המאירה של הנרות הדולקים, ועל הצורך בצמצום האור האלוהי
בחיי היומיום אנחנו משתמשים בדימויים של חום, אש, שריפה ודליקה כדי לתאר אהבה או תשוקה חזקה. ובאמת, באהבה יש הרבה מיסוד האש: האנרגיות הגבוהות, העוצמה שבקרבה, החום שבאינטימיות. וגם הכיליון.
שהרי כמו באש, בה יש צד שורף ומכלה, כך גם באהבה. למשל, אהבה אל מישהו רחוק, בלתי ניתן להשגה, או אל מישהו שאינו מחזיר מצדו אהבה - עשויה לכלות את האוהב. זאת אהבה שלא מתקיימת בתוך מסגרת שנותנת הקשר וממשיות, או בשפה קבלית - זהו אור גדול ללא כלים שיכילו אותו. לכן, הוא עשוי להתפוגג במקרה הטוב, או להזיק במקרה הרע. הכוח המחריב של אהבה מלאת עוצמה אך נטולת מסגרת נמצא במיתוסים של כל התרבויות. טרגדיות גדולות כמו "רומיאו ויוליה" הן שיקוף של היכולת של האהבה לשרוף אם אין לה אחיזה במציאות.
למעשה, כל הרגשות האנושיים שבאים לידי ביטוי בחיינו באופן רגיל ויומיומי עלולים להופיע גם בצורה חזקה מדי, לא מווסתת, ולהביא לשריפה ולכיליון. שמחה, התעלות, קרבה, וגם עצבות, ייאוש וכעס: כל הרגשות הללו שרויים במתח שבין הופעה מדודה ובריאה שלהם לבין הצפה שתוצאותיה הרות אסון. אחת העבודות העדינות (והמסובכות) של חיינו היא גרימת האיזון הנכון של הרגשות ושל העוצמות הפנימיות שלנו - לאפשר להם לבוא לידי ביטוי בחיים מבלי שהם יציפו אותנו ויפגעו בנו או בקרובים אלינו.
בעולם הדימויים של האש, הרי זהו ההבדל בין אש שורפת לבין אש מאירה. במילים אחרות, זהו ההבדל בין שריפה המשתוללת בחוץ לבין נר הדולק בתוך הבית. הנר מכיל בתוכו אש ואור, אך הוא מאיר במידה הנכונה, המתוקנת. לכן הוא מאפשר חום וביתיות. השריפה איננה בשליטה, אין לה כלים שיכילו אותה - לכן היא מכלה ומזיקה. ימי החנוכה הם הימים של האש המתוקנת, של הנרות הדולקים.
אחת מנטיות הנפש שנמצאת גם היא במתח שבין הנר לבין האש היא השאיפה המיסטית. הרצון לגעת במשהו שמעבר, להגיע אל האלוהים, עומד גם הוא במאבק פנימי ומתמיד בין הופעה מדודה לבין עוצמה חזקה מדי, שמחירה הוא שריפה.
אכן, אחד הסמלים החזקים ביותר להשגה מיסטית, הן ביהדות והן בדתות אחרות, הוא האש, אם בהופעתה כאש שורפת ואם בצורתה המתוקנת, כנר. כך, למשל, מפרש ספר הזוהר את מותם של בני אהרון, עליהם מסופר בתורה כי נשרפו בעת שנכנסו למשכן עם "אש זרה" בידם. לפי הזוהר, בני אהרון נכנסו אל קודש הקודשים מתוך רצון בלתי מווסת למגע עם האלוהים, רצון שתוצאתו היא קירבה גדולה מדי, וממילא - שריפה הגורמת למוות. מעין חשיפת יתר לאור גבוה.
מנגד, הזוהר עוסק לא מעט בשבחו של הנר. בגלל היותו מוגבל ומווסת, הנר מאפשר התבוננות מעמיקה בו ועמידה על גוונים ועל גווני-גוונים באש שבו. ספר הזוהר אכן עוסק בצבעים השונים המופיעים בלהבה של אור הנר (כמו לבן, תכלת, אדום), ורואה בהם סמלים לעולם הספירות - הממדים השונים שמרכיבים את האלוהות ואת העולם שלנו. כל אחד מהצבעים השונים מסמל ספירה אחרת,
מושגים שאולי יבהירו את ההבדל שבין האש השורפת לבין הנר הדולק הם "עולם התוהו" ו"עולם התיקון", שפותחו בקבלה של האר"י ואחר כך גם בחסידות. עולם התוהו, כפי שמעיד עליו שמו, הוא עולם שמצוי בכאוס. הוא מסמל מציאות שלא בנויה כראוי ואין לה יכולת קיום. באופן מפתיע, הכאוס של עולם התוהו נובע דווקא מכך שממלאות אותו עוצמות חזקות, או בשפתו של האר"י - אורות גבוהים, בוהקים. אך מכיוון שהאורות המרצדים הללו אינם מווסתים, ומרוב עוצמתם אין בנמצא כלים שיוכלו להכילם ולתת להם משמעות והקשר - העולם הזה נותר בתוהו.
לעומת זאת, בעולם התיקון העוצמות מופחתות ומווסתות. האורות "נמוכים" יותר, ומשום כך הם יכולים להיכנס לתוך כלים. עמעום האור מאפשר קיום, הכלה, מסגרת. כך מצליח עולם התיקון להתקיים ולעמוד באופן יציב - בזכות עוצמתו המוגבלת. כלומר, המחיר שמשלם עולם התוהו על עוצמתו הגבוהה הוא חוסר יכולתו להתקיים בפועל במציאות.
המושגים האלו מלמדים שכדי להתקיים, כדי לחיות בעולם ממש, דרושים ויסות ואיזון: הליכה "עד הסוף" עם רגשות ורצונות, ומימוש מכסימלי של עוצמות אינם בהכרח חיוביים. לפעמים, דווקא שליטה והגבלה עשויות להצמיח פירות. דרך כזאת, מאוזנת, מאפשרת הדלקת אש שמאירה, אך אינה שורפת; קיום בתוך מסגרות חברתיות, בתוך הקשרים יומיומיים, חומריים.
ובאמת, תכונה נוספת שמזהה ספר הזוהר באור הנר היא ההזדקקות התמידית שלו לעולם החומרי: האש, שמסמלת את הממדים הרוחניים של הקיום, תלויה בחומר - בפתילה, בשמן או בשעווה. הפלא של האש מתאפשר רק בתוך מסגרת חומרית בסיסית שמזינה אותו. כך גם אצל האדם: כדי לתת ביטוי לעוצמות שבו הוא זקוק דווקא למסגרות החברתיות, המשפחתיות והחומריות שלכאורה מגבילות אותו ואת רצונותיו, אך למעשה רק הן מאפשרות לו להאיר באופן אפקטיבי, ב"עולם התיקון".
דוגמא מרתקת לצורך בוויסות השאיפה המיסטית נמצאת בדברים שכתב ר' נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (תורה מט), בהם הוא מפרש את מושג הצמצום של האר"י. האר"י הסביר כי לפני בריאת העולם היה הקיום כולו מלא באור אלוהי אינסופי, ובכדי לברוא את העולם, הדבר הראשון שהיה האל צריך לעשות הוא לצמצם את עצמו; לפנות מקום בו תוכל הבריאה החומרית להתקיים מבלי להיות מוצפת באור האלוהי.
אחד מהפירושים שמציע ר' נחמן מברסלב לרעיון הצמצום נוגע דווקא לעולמו הפרטי של האדם עצמו ולצמצום לו הוא נדרש. ר' נחמן ממשיל את האור האין סופי שמילא את המציאות לפני בריאת העולם ללבו של האדם, שגם הוא מלא אור: עוצמות, התלהבות, רצון להגיע אל האלוהים. אך ר' נחמן טוען במפתיע, שכשם שהאל צמצם את אורו כדי לאפשר מציאות מתוקנת, כך על האדם לצמצם את ה"התלהבות" שנמצאת בלבו, כדי לאפשר קיום מווסת ומדוד. דווקא פינוי מקום בתוך הרגש הסוחף ומלא העוצמה מאפשר מציאות מתוקנת, מיושבת ואנושית; צמצום עצמי, יצירת מקום ריק - הן שמאפשרות להתרחשות חדשה להופיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
