אמא רוסיה, חבקיני חזק: יומן מסע מצחיק
אדם שחף ממשיך את מסעו ומגיע לרוסיה. בדרך הוא מגלה איך מתחילים להאמין באלוהים, מה חוטפים אם מסתובבים לבד בעיר אירקוצק, ואת מחיר האינטרנט האסטרונומי בלוסטביאנקה
לאחר פגישה בלתי נשכחת עם אמן שתיין וילדת גומי, הם מבקשים מעט מים ומקבלים וודקה, ויוצאים לבקר את אנשי הטסאטן המגדלים איילי צפון. הם מצטופפים בסדרת טרמפים ואוטובוסים, דוהרים על סוסים בגשם, ונפרדים. אדם מגיע לאמא רוסיה.
בצעדי הראשונים על אדמתה של אמא הרגשתי תחושת חופש שטרם חוויתי לפני כן. היתה זו הפעם ראשונה שבאמת צעדתי בדד, וכל הרגשות החיוביים הנלווים לכך הציפו אותי. אין לי צורך או הכרח להתחשב בדעתו של אף אדם כשאני עושה דרכי בעולם. תמונות מהסרט “into the wild” ("עד קצה העולם") הציפו אותי. באותם רגעים הייתי אלכסנדר סופרטראמפ, רגע אחרי שהוא שורף את השטרות.
אני אוהב את רוסיה. הרוסי הממוצע חביב עשרות מונים על המונגולי הממוצע. אי אפשר להשוות בכלל. לא הספקתי ללכת קילומטר, וכבר אדם עוצר את רכבו לקחת אותי למרכז העיר, בלי שאפילו ביקשתי. כשציינתי בפניו בשיניים שבורות שאני רוצה ללכת לאולן אודה הוא שם אותי בכיכר ממנה יוצאים מיקרובוסים בכיוון.
בשלב הזה ניצבתי בפני דילמה - לשלם עבור הנסיעה לאולן אודה, או לתפוס טרמפ. בקושי דיברתי רוסית, הכלי היחיד בידי היה ספר ביטויים אנגלי רוסי. על מנת לתפוס טרמפ היה עלי להגיע לחוצות העיר, לכביש הראשי המוביל אל היעד. הליכה שכזאת דורשת תקשורת עם המקומיים. לא הרבה
אנרגיה
בזמן שישבתי וסעדתי פת מרוחה משחת שוקולד גמרתי אומר לתפוס טרמפים. אין כמו צורך והכרח כדי להאיץ את לימוד השפה. “גדיה דרוגה אולאן אודה?” שאלתי כל עובר ושב בהם נתקלתי. למזלי לא הייתה זו עיר גדולה במיוחד כי אם עיירת גבול, ועלה בידי להגיע לכביש לאחר מאמץ תשאול לא כביר. הנהג הראשון עליו טיפסתי היה משועשע מהרעיון. הוא הוריד אותי בנקודה על אמצע הכביש בה
שוטרים עצרו אנשים לביקורת. שיחה קצרה עם השוטרים המשועשים לא פחות, ואני כבר בדרך לאולאן אודה עם מהנדס גשרים וחברתו הפנסיונרית, חולק איתם בוטנים מצידתי הדלה לדרך. כל המידע עליהם, אני גאה לציין, הושג בשפה הרוסית.
השעה היא שעת אחר הצהריים ואני מגיע לפאתי אולאן אודה, יורד בכביש המוביל לכיוון אירקוצק, היא היעד שלי, העיר המזוהה מכל עם אגם בייקאל היפהפה. זה המקום לציין שבין הנקודה בא נמצאתי באולאן אודה לבין הנקודה בה הייתי כשחציתי את הגבול מפרידים מאתיים חמישים קילומטרים שלמים פחות או יותר, אותם צלחתי חינם אין כסף ובמהירות ראויה לציון.
כשעה וחצי המתנתי למלאך רכוב ארבעה גלגלים או יותר שיושיע אותי. בין השאר דקות אלו כללו אירוח בביתה של נערה מקומית בוריאטית דוברת אנגלית, שנוכחתי סקרנה אותה מאוד, כנראה. אכלנו ופלים יבשים לצד מלפפון. היה מדהים. כבר עמדתי לוותר ולתפוס טרמפ למרכז העיר ומשם תחבורה ציבורית כאשר זוג צדיקים עצר לידי עם רכבו והציע לי פאז’לסטה, לעלות לרכב, כי יעד נסיעתם כחוט השערה מאירקוצק, ולא בקנה מידה רוסי.
הנסיעה איתם הייתה ממושכת מאוד. על אם הדרך עצרנו במנזר, בו האשה הייתה צריכה להתייעץ עם אחד הבכירים שם בנוגע למקום השמור לה בעולם הבא. אני נאכלתי על ידי יתושים שותי דם יהודי תוך כדי ששוחחתי עם האח מיכאיל. הוא נראה קצת מאוכזב שהשבתי לו במחוות ככה-ככה לשאלתו האם אני מאמין באל הכל יכול. הוא אמר שזה יבוא לי עם המשך החיים, כשדברים רעים יקרו לי.
לאירקוצק הגענו באישון לילה. הגענו לתוך אירקוצק כי לצדיקים לא היה לב להוריד אותי בכניסה לעיר בגשם מטפטף. הם יצאו מגדרם, פשוטו כמשמעו, לעזור לי. הם נכנסו לעיר אפילו שזה לא היה בכיוונם, וכך מצאתי עצמי במרכזה, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר לערך. זה המקום לציין שמהמרחק בין אולאן-אודה לאירקוצק עומד על חמש מאות קילומטר. תודה גדולה נתונה לשני האנשים האלה, שסייעו בידי עד כדי כך.
מעל שבע מאות קילומטר ביום אחד, בטרמפים. אני חושב שמגיע לי פרס אגודל הזהב. אז השעה היא שתיים וחצי לפנות בוקר באירקוצק, ולמרות שיש לי מספר טלפון של בחור שהכרתי דרך קאוצ’סרפינג, אין שום סיכוי שאני אטריד אותו בשעה זו. תחילה לא ידעתי מה לעשות. היה לי כרטיס ביקור של גסטהאוס בעיר, אבל איך אגיע לשם. מונית? ולהרוס את כל מה שעשיתי עד עכשיו? אין סיכוי. ברחובות אין כלב, רק גשם. אני חושב שחצי שעה ישבתי ולא עשיתי כלום מלבד לחכות לתום הגשם. נחשו מה? הוא לא תם. לבסוף הבחנתי בפיצוציה סטייל רוסיה, ונכנסתי פנימה.
איך אני מגיע לקארל לייבקנכט, אני שואל. הם לא יודעים, הם אומרים לי לקחת מונית. אני אומר לא רוצה מונית, אני רוצה ברגל. איך אני מגיע לקארל לייבקנכט. הם אומרים שזה לילה ומסוכן ומוסיפים מחווה של בוקס לסנטר - בשפת גוף רוסית זה כנראה אומר תקיפה בנסיבות מחמירות. לבסוף אני נשבר ולוקח מונית.
הנהג היה אדיב במיוחד, למען האמת. אילולא הוא לא הייתה מוצא את הגסט האוס בחיים. מחט בערימה של שחת הייתי מוצא לפני, כנראה. זה גם דרש להעיר מספר אנשים שישנו שנת ישרים, כולל הבעלים של הגסט האוס. עיקרי השיחה עם בעל הבית: הוא אומר שיש לי מזל שיש לו מקום, הוא עושה רושם של אדם נחמד. אני שואל אותו כמה זה ללילה והוא אומר לי שש מאות וחמישים רובל. אני מוכה תדהמה עקב המחיר הגבוה (שמונים שקל בערך), כי אני רגיל למחירי הרצפה של אולן באטר, וכל ערך של כסף אני ממיר אוטומטית בראש למטבע מונגולי, שיחידה אחת ממנו שווה לקליפה של שום. הוא מופתע מכך שאני נדהם. שואל אותי כמה כסף חשבתי לשלם. אני משיב מאתיים. הוא אומר אין סיכוי. חמש מאות זה המינימום באירקוצק. אחרי מחשבה ממושכת מלווה בצליל אהה שאני מפיק, אני אומר שחמש מאות אני אשלם. סוגרים עסקה ואני הולך לישון.
קם בבוקר ויורד גשם בחוץ, והרבה. אין טעם לצאת מהחדר באמת. אני מנצל את הזמן לכתוב ביומן ולשאוב מידע ממדריך למסע שהיה מעודכן בערך כשהנסיגה מלבנון היתה האירוע בכותרות. את משך שהייתי שם העברתי בתחושת אי נוחות, כי גם שילמתי פחות מכולם, וגם נשארתי הרבה יותר. הייתה לי כל כוונה לעוף משם ברגע שיכולתי.
את הבית של סרג’ מצאתי אחרי מעט קשיים, אבל סך הכל הייתי בסדר. מרכז העיר לא ענקי. סרג’, הבחור שהכרתי דרך קאוצ’סרפינג נשוי לנאסטיה, והם גרים באושר עם קוזה הכלב מזן שארפיי וכל העור העודף שלו בדירת חדר קרוב לנהר החוצה את העיר. מדובר באנשים מדהימים לא פחות. נחמדים, אינטליגנטים, אדיבים, מוכוונים לעזור למי שצריך. יש להם חברה קטנה שהם הקימו שמספקת שירותים פיננסיים, ואת רוב זמנם ועבודתם הם עושים בבית. תומס פרידמן, אתה צודק, העולם באמת שטוח.
הרגעים הראשונים טעונים מבוכה קלה, אני מוכרח להודות, כי זה מישהו שמארח אותי בביתו, אך היכרותינו שטחית כמו קרקר. לא נורא, מתגברים. זה עדיף כי ככה מכירים בקלות אנשים אמיתיים במקום בו מטיילים, וגם לא משלמים כסף על לינה, שזה אס רציני.
אני מעביר יומיים וחצי באירקוצק בארגונים של כל מיני דברים חשובים. אני קונה בית קר באוהל יקר אך קל משקל ואוטם מים. תקוותי להשיג אוהל בחינם נכזבת, ואני ממש צריך. אני מצליח להשיג סיר מגולשת ספות נוספת שאני מכיר אצל סרג’ וכבר לא צריכה אותו יותר. היא בדיוק חזרה מטיול בבייקאל והיא חוזרת הביתה. ואיפה היא הייתה לפני בייקאל? בקמצ’אטקה, באם אמא של צפון מזרח סיביר, מניחה ציוד מדידה סייסמי. יש אנשים ששפר עליהם מזלם, אבל מעט גלשתי.
לאירקוצק הגעתי כדי להגיע לאגם בייקאל. שמעתי שמדובר בשכיית חמדה אמיתית. התכנון היה להגיע לעיירת חוף מתויירת בשם לוסטביאנקה ומשם ללכת צפונה לאורך החוף עד לנקודה בה אוכל לתפוס סירה לאי בשם אולחון, שהוא עוד מין גן עדן קטן עלי אדמות. אחרי יומיים על אותו אי אתפוס טרמפ לאירקוצק ואקנה כרטיס לרכבת להמשיך הלאה, לעיר בשם חבארובסק.
כבר במיניבוס ללוסטביאנקה הכרתי אנשים מגניבים. זוג, בני עשרים ושתיים שניהם. בזמן שהם לא סטודנטים הם בעסקי המוזיקה. שני אלה שאני ראיתי לנגד עיני הם לא פחות מהאמא והאבא של פסטיבל המטאל הראשון של סיביר.
בשיחתם הם חשפו אותי לשולי עסקי השעשועים. זה היה מדהים לשמוע. לצערם, הגיעו רק אלף אנשים, שזה היה שליש מהצפי, והם סיימו עם חוב של חמשת אלפים דולר. יחד עם זאת זה הישג מדהים בעיני ופעמים ראשונות של אירועים כאלה הן תמיד קשות. על כך אמרה אליונה, הבחורה, יש אמרה ברוסית: הפנקייק הראשון תמיד ייצא מעפן, ואני, שטיגנתי בחיי מספיק חביתיות, ישר הזדהיתי ואמרתי שמה שנכון במחבת עם שמן נכון גם בחיים. כל כך נכון, בכל כך הרבה היבטים של החיים. הפעם הראשונה יוצאת מפוקששת. מאוד נהניתי לשוחח איתם ואפילו קבעתי להיפגש איתם באירקוצק, לכשאחזור ממסעותיי בבייקאל. למזלי הרבה היה זה מפגש ראשון מיני רבים, יחסית, ומהנים.
נחתתי בלוסטביאנקה. הודעתי להוריי על כוונותיי להמשך ושלחתי מייל לרומנו כי הוא תמיד מתייחס למה שאני כותב. ביצעתי פעולות אלה ברשת בלבד, כי נראה שסיבי העברת המידע בלוסטביאנקה עשויים זהב ופלטינה - דקת שימוש עולה חמישה רובל, שבחישוב פשוט יוצא כמעט ארבעים שקל לשעה. קניתי מצרכים לשבעה ימים, כי עדיף משקל כבד מרעב, והייתי מוכן נפשית לצאת לדרך.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתקאות החבורה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
