השריר הפסיכולוגי: היוגה וכוח הרצון
אורי יריב התחיל את דרכו בקריאת ספרי ניו-אייג' שהמליצו על תנוחה קיומית קבועה: להיות עגול ורך. קצת לפני שנהפך לג'ל גילה את היוגה ואת הטאפס: כוח הרצון שמוביל אותנו בדרך הרוחנית
כמו רבים, את דרכי הרוחנית התחלתי בקריאת ספרי ניו-אייג' למתחילים. המסרים שעלו מתוכם היו להירגע, לקבל את עצמי, לא לדאוג, לנוח ולהיות עגול ורך. בזמנו זה באמת עזר לי להשתחרר קצת מהלחצים שהכבידו עליי. אחרי כמה שנים של התרככות שהפכה כבר לג'לי, הגעתי ליוגה ושמעתי את מילת הקסם "טאפס".
ביוגה מתארת המילה הזאת את הנדר הרוחני שהמתרגל מקבל על עצמו. "טאפס" היא החלטה לבצע תרגול רוחני מסוים במשך תקופה נתונה. זה עשוי להיות, למשל, נדר למדוט מדי יום חצי שעה במשך תקופה של שנה. טאפס אחר עשוי להיות ההחלטה להשכים מדי בוקר שעה אחת מוקדם יותר, או להימנע ממאכלים לא בריאים למשך תקופה מסוימת.
כששמעתי על הטאפס מייד נדלקתי. זו הייתה ההזדמנות המושלמת לשלב את הצד ההישגי שהדחקתי עם הצד הרוחני. התחלתי עם טאפס קטן. הייתי מתרגל יוגה בערך שעה ביום, ובהדרגה הגדלתי את זמן התרגול היומי: הטאפס העניק לי מחדש את הטונוס שאבד לי עם ההתרככות הניו-אייג'ית.
כל כך נהניתי מהטאפס ומהתחושה שאני מבצע בדיוק את מה שהחלטתי לעשות כל יום, עד שבשלב מסוים החלטתי להרחיב בפתאומיות את התרגול לחמש שעות ביום, וגם לקום בחמש וחצי בבוקר ולעשות מייד מקלחת קרה. כצפוי, תוך כמה ימים קרסתי. הכוחות שלי לא עמדו בפני האתגר. כבר לא שמעתי את השעון בבוקר, לא היה לי חשק לתרגל שום דבר, והייתי צונח מעייפות בערב עוד לפני שסיימתי את המכסה היומית.
בתמימותי, לא ויתרתי וניסיתי לקחת את הנדר שוב ושוב. כל נדר כזה היה מחזיק 3-4 ימים לכל היותר, לפני התשישות והמרד בפנים. לא יכולתי לקבל את העובדה שאין לי שליטה עצמית במידה שנדמה לי שיש לי. זו הייתה תקופה מלחיצה ומרגיזה, ולתרגול עצמו היו מעט מאוד תוצאות.
השחיקה הפסיכולוגית המצטברת כבר עשתה לי חשק לעשות רגרסיה לשלב הרכרוכי הניו-אייג'י, או לעזוב בכלל את כל הדרך הרוחנית המעצבנת הזאת, למצוא איזה מקצוע חביב בארץ ולחיות כמו אדם רגיל. אבל לפני
למדתי אז שכוח הרצון הוא שריר פסיכולוגי שיש לפתח אותו בהדרגה. בכל פעם שאתה מחליט משהו ועושה אותו, השריר של כוח הרצון מתחזק; בכל פעם שאתה מחליט לעשות משהו אבל אתה לא עושה אותו, כוח הרצון שלך נחלש. לכן צריך לקחת רק החלטות שניתן לעמוד בהן. בהדרגה, כשכוח הרצון מתחזק, ניתן לקבל החלטות גדולות יותר.
הוא הסביר לי שהטעות שלי הייתה שלקחתי על עצמי משימה שאני לא יכול לבצע במצבי הנוכחי. זה דומה לניסיון להרים משקולת כבדה מדי בעזרת שרירים חלשים שאינם מסוגלים לשאת אותה. במקרה הזה, השריר לא מתחזק ונגרם לו נזק.
המשכתי לחקור את הנושא, וגיליתי שעל מנת לפתח את כוח הרצון יש לעבור שינוי אנרגטי פנימי. הטנטרה יוגה טוענת שמצב התודעה של רוב האנשים מעוגן בצ'אקרה השנייה, סוודיסטנה צ'אקרה, הקשורה לאיברי המין ולמיניות בכלל. בעולם הנפשי של הצ'אקרה זו קשה מאוד לפתח כוח רצון מוצק, משום שהיא נשלטת על ידי עיקרון העונג ולא עיקרון הרצון. על מנת ליצור מצע אנרגטי שעליו ניתן באמת לפתח כוח רצון יש להעביר בהדרגה את מרכז הכובד לצ'אקרה השלישית, המניפורה, היא צ'אקרת הטבור, שאחראית על יצירת מרכז רצוני בנפש.
תרגול תנוחות היוגה והמדיטציה הקשורות לצ'אקרה השלישית, כמו גם אימוץ הגישה הדינמית האופיינית לצ'אקרה הזו, פותחים ומחזקים אותה. ככל שהצ'אקרה הזו מתחזקת כך מתחזק גם כוח הרצון. כך נוצרת תגובת שרשרת חיובית המחזקת את כוח הרצון, שמאפשר בתורו להשקיע משאבים נוספים ולעבוד עוד יותר על הצ'אקרה הזו, וכך הלאה.
היוגה אומרת שעל מנת להבטיח המשכיות נושאת פירות בדרך הרוחנית יש לפתח כוח רצון מברזל ותבונה שתנחה אותו. הצהרה זו מקורה בכך שכמעט בכל נדר רוחני מתמשך ישנן לפחות שתי נקודות מבחן עיקריות. הראשונה נמצאת בשלב ההתחלתי של ביצוע הנדר, הדורש נחישות לא מתפשרת שיכולה לפנות מסגרת זמן בסדר היום הצפוף, ולמלא אותו בתרגול רוחני. אחרי שעוברים את המבחן של התקופה הראשונה מקבל התרגול הרוחני מומנטום משלו: הוא מקבל את המקום הקבוע שלו בתוך סדר היום, וקל יותר לבצע אותו.
בשלב הבא יש להימנע מהאפשרות שהקלות היחסית הזאת תגרום לשאננות, כי ברוב המקרים תגיע בשלב מאוחר יותר נקודת שבירה חזקה יותר שבה נראה לכאורה שלא ניתן להמשיך ולבצע את הנדר. נקודת שבירה זו עשויה לנבוע מהתערבות של גורם חיצוני מפריע, מתשישות פנימית או מתחושה שהתרגול הרוחני לא מביא תוצאות.
בשלב הזה אסור להישבר. תמיד ישנה דרך להצליח ולהשלים את הנדר. הרגעים שבהם דבר לא הולך והקושי מגיע לשיא הם רגעי מבחן: לפני שמקבלים מתנה רוחנית תמיד צריך לעבור מבחן מסוים. כל אוצר רוחני שמור בתוך תיבה חתומה, שבשביל לפתוח אותה נדרשים נחישות וכוח רצון שיפרצו דרך המגבלות הישנות. מאמץ העל הוא המפתח, ורגעי הכמעט שבירה הם חלק אימננטי בדרך הרוחנית.
ההתנהגות ברגעי המבחן, ברגעי הכמעט שבירה, הם המבדילים בין אלו שמתפתחים רוחנית ובין אלו שדורכים במקום. היוגים ממליצים לקחת את רגעי השבירה הללו בחשבון לפני שהם מתרחשים. הידיעה שבאחד הימים יתגלע קושי שיהיה, לכאורה, קשה מנשוא, והידיעה שבדיוק אחרי צליחת הקושי הזה נגיע לעוד מטרה נכספת - עוזרת מאוד להצליח ברגעים הקריטיים הללו.
גורדייף היה מעמיד את תלמידיו שוב ושוב במצבים של מאמץ על. הוא נהג להורות להם על הליכות ארוכות בשלג, ומשהגיעו ליעדם תשושים לגמרי ומשתוקקים למנוחה ולמזון, הורה על חמישה קילומטרים נוספים של הליכה מאומצת. מי שהצליח לא להישבר שם קיבל את המתנה הייחודית שמעניק מאמץ העל. יותר מזה: הוא רכש לעצמו כלי שיסייע לו לעבור בהצלחה את רגעי השבירה הבאים.
היוגה מורה שמאמץ נכון מקורו בשלווה עמוקה. השלווה חוסכת המון אנרגיה שלא מופנית עוד לתהליכים של מתח שמדלדל מאוד את המשאבים. על רקע של שלווה עמוקה הגוף והנפש מפעילים רק את האזורים הקשורים בפעולה שמתבצעת עכשיו, ואילו מתח יומיומי מפעיל אזורים שלא קשורים כלל למה שקורה עכשיו. שרירי העורף והטרפז, למשל, מכווצים אצל לא מעט אנשים גם בזמן שאינם בשימוש (אתם מוזמנים לבדוק מה המצב כרגע אצלכם). מתח השרירים מבזבז אנרגיה יקרה, ופוגע בגמישות הפיסית ואפילו בזו הנפשית.
השלווה והתבונה הם הכוחות המאזנים את הדינמיות של כוח הרצון. כאשר העוצמה הנובעת מכוח הרצון גדלה, כל מתח פנימי לא רצוי עשוי להפוך הרסני. לכן, היוגה ממליצה להתקדם צעד אחד אל עבר כוח רצון ואז לקחת צעד אחד אל עבר שלווה עמוקה, ולהתקדם בשני הכיוונים במקביל ובצורה מאוזנת.
היוגה מציינת גם, שנדרים אגואיסטיים עם אינטרסים צרים קשים יותר לביצוע כיוון שהם מכווצים את הנפש וגורמים ללחץ ולחרדה. נדרים כאלו, גם אם הם נושאים תוצאות ומגבירים את העוצמה האישית, רק מחמירים את הרודנות של האגו ואת הגאווה שהיא רעל אמיתי בדרך הרוחנית. במיתולוגיה ההודית מתוארים לא מעט שדים שלקחו טאפס, נדר ארוך שהעניק להם כל מיני כוחות בהם עשו שימוש לרעה. לבסוף נפגעו השדים בעצמם מהקארמה השלילית שהם יצרו במו ידיהם.
לעומתם, נדרים שיש בהם אהבה ואלטרואיזם מגייסים את הכוחות של הנשמה, והביצוע שלהם מלווה בקלות ובשמחה עד שנדמה שהעולם כולו מתגייס להביא להצלחה של ביצוע הנדר. הגשמה של נדרים כאלו היא הדרך להביא לשינוי הנכסף בעולם הפנימי.
ברובד האישי, יישום החוקים הללו הקנה לי יכולת לא מבוטלת לקחת על עצמי נדרים והחלטות לטווח ארוך. בעזרת הידע של היוגה השגתי שליטה עצמית, שאפשרה לי לבחור בצורה רצונית את הרגליי. בשנים שבאו לאחר מכן חיסלתי כמה הרגלים שלא עשו לי טוב, וטיפחתי אחרים שבאמת ממלאים אותי. בראשם, תרגול היוגה והמדיטציה, להם אני מקדיש בערך חמש שעות מסדר היום שלי. המאמץ נהפך לרצוי ומזין, לא רק במסגרת התרגול הרוחני אלא גם בעבודה ובלימודים באוניברסיטה. אבל בכל זאת, משהו בתוכי נותר קצת נוקשה: בשנים הראשונות לא אפשרתי לעצמי ליהנות, והיחסים שלי עם חברתי ועם האנשים סביבי היו קצת יבשים.
חזרתי לחקור לקרוא ולשאול, וגיליתי ששליטה עצמית וכוח רצון הם רק כלים, וכי למספר שעות התרגול אין ערך משל עצמו. פיתוח מרכז רצוני ושליטה על ההרגלים הם רק שלבים בסולם, הקשורים כאמור לצ'אקרת הטבור. השלב הבא הוא פתיחת צ'אקרת הלב וההתבססות בה. בשלב הזה, ההנעה שממנה נובע התרגול הרוחני איננה עוד כוח הרצון אלא האהבה והכיסופים הרוחניים. ההנעה ברמה הזו כבר אינה ההנעה של חייל שמתקדם בנחישות ליעדו, אלא זו של שיכרון האהבה, של מי שמחפש נואשות אחר האהוב. ברמה של הלב מתמלאת הדרך הרוחנית געגועים ואהבה בוערת, ספונטנית, אקסטטית ובלתי נדלית שמושכים את הנשמה למקורה, כמו פרפר שעף אחוז כישוף אל עבר הלהבה שיצרה אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
