על פרשת דרכים: סוגי הדרכים לחרות רוחנית
על שלוש דרכים רוחניות עומדת הטנטרה: דרך המאמץ האישי, דרך האנרגיה ודרך התודעה. אורי יריב נותן בהן סימנים
איפה שאנשים ודוגמות אוהבים לפצל, תורת הטנטרה מהמזרח אוהבת לאחות. איפה שיש טענות סותרות, הטנטרה מאחדת אותם לתיאוריית-על שמסבירה את כל סוגי הדרכים הללו תחת קורת גג אחת.
מעבר לרעיון הידוע שישנן הרבה דרכים רוחניות, הטנטרה מציגה רעיון חדש שאומר שאמנם ישנן דרכים רוחניות שונות, אך מה ששונה בהן הוא מקור האנרגיה שבה משתמשים בכל אחת מהן. בואו נבחן אותן:
הדרך הראשונה היא דרך המאמץ האישי הנקראת "אנוופיה".
מקור האנרגיה בדרך הזו הוא לא יותר מהכוחות שיש לנו בגוף, בנפש ובנשמה. זו הדרך שרוב האנשים הולכים בה, היא דרך איטית וקשה, דרך נמלים, שמתקדמת אל ראש
למידה של כתבי קודש, תרגול תנוחות היוגה, תפילה, ריקוד מקודש, אמנויות לחימה, צום וכללי מוסר רוחניים, עלייה לרגל ושירות ללא תמורה - כל אלה כלולים בדרך הרוחנית האישית. היא דומה לאדם שרוצה לבנות הר ולוקח כל יום כמה אבנים ומניח אותם אחת על השנייה. אם יתמיד, תוך כמה עשרות שנים תהיה לו גבעה.
הדרך השנייה נקראת דרך האנרגיה, 'שאקטופיה'.
ההולך בדרך הרוחנית הזו, מתכוונן ומקבל תמיכה ממקור כוח עצום מחוצה לו. כוח זה עשוי להיות אספקט אלוהי, תכונה אלוהית שקרובה לליבו, במקרים רבים מקור הכוח הזה יכול להיות אפילו המורה הרוחני שלו.
כאשר האהבה ביניהם פורחת, אז התנאים מוכנים וברגע הנכון התלמיד מקבל את החסד של המורה. כמו שמתאר אותו מוקטאננדה: "השמש אולי תפסיק יום אחד לחמם, המים אולי יעצרו מזרימתם, הלילה עשוי להפוך ליום, והיום ללילה, אבל ברגע שקיבלת את חסדו של הגורו לא תאבד אותו לעולם".
בדרך הזו עיקר העבודה היא לא דרך הכוחות המצומצמים של התלמיד. הוא משתמש בכוחותיו רק על מנת לעלות על הגל, להיות פתוח, להתכוונן ולקבל אנרגיה שהיא גדולה אלפי מונים משלו.
התפקיד שלו הוא להישאר על הגל. הוא יכול לחשוב ולשמור על קשר הלב עם המורה הרוחני שלו, או ליצור ולשמר בתוכו רגש נעלה שהוא דומה, כמעט זהה, במיניאטורה, לאיזה אספקט אלוהי שיש לו זיקה אליו. בצורה כזאת הוא מונע על ידי הכוחות האדירים של האספקט האלוהי הזה, שסוחף אותו מעלה מעלה. אותם יוגים שעושים מדיטציות במשך ימים בלי לקום, בלי לנוע, מתחברים לאנרגיות כאלו.
המשורר הסופי רומי היה כותב שירה במשך ימים ולילות ללא מנוחה וללא הפסקה, הוא היה כותב ספר שלם בתוך שבוע כשהוא נמצא בהשראה אקסטטית בלתי פוסקת. רומי התחבר למשהו גדול ממנו, האהבה בליבו היתה כל כך דומה לאהבה האלוהית, עד שהוא התחבר לאהבה הזאת כמו מכשיר חשמלי שמתחבר לתחנת כוח עצומה ויכול לעבוד בלי הפסקה.
בעוד שבדרך האישית אנו צועדים על בטרייה שזקוקה כל הזמן לטעינה, בדרך האנרגיה אנו מתחברים לרשת חשמל אדירה. התנאי הוא שעלינו לשמור את הכבל בשטקר, כלומר עלינו לשמור על הוויברציה האישית שלנו שתהיה באותו אורך גל, שתהיה דומה לוויברציה ברשת החשמל הכללית.
כל הנושא של אמנות רוחנית קשור לדרך הזאת. בבתי הספר הטנטריים, היו התלמידים עובדים במשך שנה שלמה על הצגת תאטרון שבה הם היו נכנסים למצבים רגשיים עצומים מדיוקים שמטרתם היתה בדיוק לעלות על הגל המדויק של הרגש הנעלה שהם היו מגלמים, ובצורה כזאת להתחבר לרשת החשמל של הרגשות האלוהיים.
הם היו עובדים שנה שלמה ומציגים את ההצגה פעם אחת ובקהל היה רק צופה אחד, המאסטר שלהם והם היו נכנסים לאקסטזה רוחנית מדהימה בזמן ההצגה.
גם העבודה הפנימית עם המנטרות היא חלק של דרך האנרגיה, בעוד שחזרה מכנית על מנטרה היא מהמאפיינים של דרך המאמץ האישי (אנוופיה), ההתמזגות של התודעה האישית עם הצליל של המנטרה הוא אופייני לדרך האנרגיה (שאקטופיה), הדגש כאן הוא לא על חזרה על המנטרה, אלא על הקשבה לצליל פנימי הקשור למנטרה מסוימת, שמופיע במרחב הפנימי (בדיוק במקום שבו שומעים את המחשבות).
ההתמזגות עם הצליל הזה מחברת את ההולך בדרך לכמויות אנרגיה אדירות, שלוקחות אותו אל ההארה הרוחנית, אל המציאות הרוחנית הנשגבת ביותר.
הדרך המשתמשת בכוחות האישיים היא הכנה לדרך שמתחברת למקור של אנרגיה רוחנית מבחוץ, אפילו המטפלים בביו-אנרגיה מתחילים בשימוש באנרגיה אישית מוגבלים וכוחות הריפוי שלהם הם קטנים למדי.
אבל מתוך התרגול וההיטהרות שלהם, הם לומדים להתחבר לכוח ריפוי אדיר שנמצא מעבר להם ואז, אם הלב שלהם באמת נקי, הם הופכים להילרים אמיתיים שדרכם זורם משהו שבאמת עשוי לרפא. גם אם יש מעט הילרים כאלו בעולם, הם עדיין מדגימים בדרך הריפוי שלהם את העיקרון הזה.
אם הדרך האישית היא דרך של טיפוס שמתפתל בסיבובים על ההר בדרך אל הפסגה, דרך האנרגיה היא דרך שעולה ישר אל הפסגה עם רכבל. רק שזהו רכבל שאין בו כסאות וההולך בדרך זו צריך לאחוז בידיו ברכבל העולה, ולשמור בהווייתו על אותו רגש נעלה עד שהוא מגיע לפסגה. כל הסחת דעת בדרך האנרגיה מסיימת את המסע.
בדרך השלישית, דרך התודעה, שמבבאו-פיה, או דרך הרצון המידי, אין צורך יותר ברכבל. בכל נקודה שאתה נמצא בה על ההר התשוקה האדירה אל הפסגה לוקחת אותך לשם בלי שום דרך נראית לעין.
בדרך זו יש רק שתי נקודות: הנקודה שבה מתעורר הרצון להתאחד עם האלוהי ומיד לאחר מכן הנקודה שבה מגיע האיחוד בלי שום הסבר, שלבים או דרך נראית לעין.
זה נשמע פשוט, אולי אפילו פשוט מדי אלא שההבדל הקטן כאן הוא עוצמת הרצון להתאחד עם האלוהי. הרצון הזה הוא גדול אלפי מונים מהרצון לנשום כשאתה מתחת למים או מהרצון להיות עם אהוב/ה אחרי תקופה ארוכה של מרחק.
הרצון הזה משתק לחלוטין כל אפשרות של פעולה אחרת בנפש. מתוך עוצמת הרצון הזה המחשבה הרגש והגוף קופאים על מקומם מיד. כאשר הוא מופיע נדמה שהמבנה האנושי הוא חלש מדי בכדי לשאת רצון עצום כל כך, ובעצם הוא באמת חלש מדי ולכן בצורה מידית, כל מה שאנושי ומוגבל קורס ונעלם כאילו לא היה מעולם. מה שנשאר זה רק אותו ניצוץ אלוהי שהוא בעצמו כבר פסגת ההר.
יש מעט כתבים אזוטריים במזרח ובמערב שמתארים את הדרך הזו. בשלב הזה אין יותר צורך בידע או בהדרכה, רק ברצון חד ובלתי ניתן לעצירה. במבט ראשון הדרך המידית הזאת נראית כדרך הרוחנית האולטימטיבית.
אבל בטנטרה מציעים עוד דרך שהיא אפילו ישירה יותר; דרך זו, גם שהיא גבוהה ומסתורית יותר, היא הרבה יותר ידועה גם במערב וגם במזרח. היא נקראת "אנו-פיה", הדרך ללא דרך.
ההולך "בדרך" הזו אינו הולך יותר, הוא רק נזכר שהוא כבר המטרה העליונה ושאין לו יותר מה להשיג, ושאף פעם הוא לא היה נפרד מהאחדות האלוהית שהוא חיפש. בטנטרה הטיבטית מתארים דרך זו בכתבי המהה-מודרה.
הכלל הראשון בדרך זו הוא לא למדוט ולא לעשות שום מאמץ. רק לזכור שכרגע, בדיוק איפה שאתה בדיוק כמו שאתה, אתה כבר זה. אינך נפרד, לעולם לא היית ולעולם לא תהיה נפרד מהקיום האלוהי הנשגב ביותר. אין דואליות והיא לא היתה קיימת מעולם. מעבר לחלום שאומר לך שאתה נפרד ומוגבל, אתה תמיד ער, תמיד אחד עם הכל, תמיד מעבר לכל מגבלה ולכל שניות.
זו באמת "הדרך" הנשגבת והישירה ביותר. אבל לצערי, הרבה מאלה שטוענים שהם הולכים בדרך הזו לא הולכים בה באמת. הם משתמשים בהצהרות הללו כבמילים ריקות. הם אמנם לא עושים מאמץ ולא עוברים שינוי, אבל לא מכיוון שהם כבר נמצאים בשלמות אלא משום שהם עצלנים וחסרה להם מינימום של כנות עצמית.
על מנת ללכת "בדרך ללא דרך" המחפש הרוחני צריך להיות מוכן. ההולך "בדרך" זו מבטל את עצמו לגמרי, ולא מתערב יותר בשום דבר שקורה. אבל אם הוא לא נקי בפנים הוא פשוט מרמה את עצמו והוא לא יתקדם בדרך הרוחנית עד שיתחיל שוב להשקיע ולהשתנות.
המעטים שכן "הולכים" בכנות בדרך זו, הם באמת מורי רוח מהדרגה הגבוהה ביותר, כמו ראמנה מהרישי, וניסרגדתא מההראג. הם מלמדים תורה ללא תורה, ומדריכים אל דרך ללא דרך ובכל זאת אי אפשר לקרוא את כתביהם מבלי לעבור שינוי פנימי, מבלי שדלתות הלב יפתחו, לפחות טיפה.
את המהות של המסר שלהם ניתן למצוא במילותיו של ראמנה מהרישי: "ההארה היא הטבע האמיתי שלנו, היא לא משהו חדש שצריך להוסיף. מה שהוא חדש, לא יכול להיות נצחי"... "ההארה, היא ההשלכה הצדה של האשליה, שטוענת כאילו לא השגת כבר את ההארה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם